ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שלישי, 6 בספטמבר, 2011
ע"י yaelhar
ע"י yaelhar
כשליבי דיי היתה בת 7, חלק מבני משפחתה - אמה ושתי אחיותיה הגדולות - נרצחו. אחיה בן ה - 15 שהיה אז מתבגר זועם, אח בכור זכר יחיד ל 3 אחיות, נאשם ונשפט למאסר עולם וליבי נשארה כמין גולם, שלעולם לא יתפתח לפרפר, כאשר החסר האיום אינו מאפשר לה להתפתח מעבר לילדה שהיתה לפני מה שקרה.
זה ספרה השני של ג'יליאן פלין, והשני שאני קוראת. הוא בעיני הרבה יותר טוב ומגובש מהראשון - חפצים חדים - שזכה בפרסים (דאגר ומועמדות לאדגר) ובהכרה, והיה ספר מתח מעניין. הספר הזה אינו ממש ספר מתח: הוא יותר ספר הבוחן את התמודדות אנשים העוברים טראומה שמטלטלת את חייהם ואינה משאירה אותם במקומם.
הסיפור מתרחש בעיירה במיזורי שבארה"ב ובעיירות נוספות באותו אזור: לא ניו-יורק הנוצצת של "סקס והעיר הגדולה". עיירות משמימות, שתושביהן לא עשירים, לא משכילים, לא נאורים ושהמגורים שם אינם מבחירה, אלא מכורח. משפחתה של ליבי חיה בחווה קטנה וכושלת, על גבול הרעב, נוהלה ע"י אמה שגידלה את ארבעת ילדיה באמצעים מזעריים (תלושי ארוחות חינם בבית הספר) ובלי אפשרות לחלצם מגורל ידוע מראש. האב - ספק בריון ספק פושע קטן נמצא בקשר רופף עם משפחתו. את הסיפור מספרים לנו חלק מגיבוריו בהווה ובעבר.
בסיפור עולה התופעה של התאהבות אנשים נורמטיביים באסירים דרך סיפוריהם. התופעה מוכרת בכל מקום (אני תוהה כמה זמן ייאלץ רוני רון להמתין להצעת הנישואין הראשונה שלו...)
הספר, כמו שאמרתי, טוב. פלין כותבת נפלא, דמויותיה טובות ואמינות, תאורי הנוף מצליחים להעביר את האווירה וההרגשה. אבל כשקראתי את הספר הזה חשבתי עד כמה עולמה של הסופרת עצוב. החמלה וההבנה את דמויותיה קיימת בסיפור, אבל התקווה - איננה.
18 קוראים אהבו את הביקורת
18 הקוראים שאהבו את הביקורת
