פרולוג
ידעתי שאם אפתח את הדלת האדומה, חיי ייהרסו.
זה נשמע מלודרמטי ומבשר רעות, ואני לא משתגע על מלודרמות ולא על בשורות רעות. האמת היא שלא היה שום דבר מאיים או מסוכן למראה בדלת האדומה. למעשה, היא היתה יותר רגילה מרגילה. דלת עץ מרובעת, מהסוג שניצב בפתח שלושה מתוך ארבעה בתים בפרברים, עם צבע דהוי ונקשן שאיש מעולם לא השתמש בו, וידית דמוית פליז.
אבל ברגע שצעדתי לקראתה לאורו המרוחק והקלוש של פנס רחוב, כשבקושי יכולתי לראות את הדרך, והפתח האפל נפער כמו פה שעומד לבלוע אותי חיים, תחושת האבדון היתה מוחלטת ובלתי ניתנת לערעור. כל צעד קדימה עלה לי במאמץ כביר, כאילו אני לא הולך בשביל סלול עם חצץ המתפצח תחת נעלי, אלא שוקע בבטון רטוב. גופי הפגין את כל התסמינים של סכנה מתקרבת: צמרמורות קרות בחוט השדרה? יש. שערות מסתמרות על הידיים? יש. דקירות בעורף? יש. עקצוצים בקרקפת? יש ויש. הבית היה חשוך. אפילו נורה אחת לא דלקה בו. צ'ינה הזהירה אותי שזה מה שיהיה. הבית נראה קצת קלישאתי וחסר ייחוד. מסיבה כלשהי זה הטריד אותי. הבית גם עמד מבודד בסופו התלול של רחוב ללא מוצא, כמתגונן בחשכה מפני פורצים אפשריים.
זה לא מצא חן בעיני.
שום דבר בסיפור הזה לא מצא חן בעיני, ובכל זאת אני כאן, כי זה מה שאני עושה. צ'ינה צלצלה אלי בדיוק כשסיימתי לאמן את קבוצת הכדורסל של תלמידי כיתה ד' מהשכונות של ניוארק. הקבוצה שלי כוללת ילדים שגדלים במסגרות שונות (משפחות אומנה ומוסדות) ללא הורים, כפי שהייתי אני בגילם. אנחנו קוראים לעצמנו "בלירים" - קיצור של "בלי הורים". מין הומור שחור שכזה. מותר לנו. שתי דקות לפני סיום המשחק הצליחו הבלירים, שהובילו בשש נקודות, לאבד את היתרון שלהם. על המגרש, כמו בחיים, הבלירים אינם במיטבם במצבי לחץ. צ'ינה התקשרה ברגע שכינסתי את הכוכבים הצעירים שלי לשיחת העידוד המסורתית שאחרי משחקים. השיחה נשענת בדרך כלל על משפטי מפתח משני חיים שאני מעניק לחניכי, כמו: "יופי של עבודה", "בפעם הבאה נקרע להם את הצורה", או "אל תשכחו שיש לנו משחק ביום חמישי הבא". בסוף אנחנו תמיד מחזיקים ידיים וצועקים "נצחון". אנחנו יודעים להגיד את המילה, וגם לצעוק אותה, ורק לא לתרגם אותה למעשים. עדיין לא.
"דן?"
"מי זאת?"
"צ'ינה. בבקשה תבוא."
קולה רעד. שחררתי את הילדים, זינקתי למכוניתי, והנה אני כאן. אפילו לא הספקתי להתקלח. הריח של זיעת המשחק מתערבב עכשיו בריח של זיעת הפחד. האטתי את צעדי.
מה עובר עלי?
חבל שלא התקלחתי. אני לא במיטבי בלי מקלחת. ככה זה היה מאז ומעולם. אבל צ'ינה התעקשה. היא התחננה שאגיע לפני שמישהו יחזור הביתה. אז הנה אני פה, חולצת הטריקו האפורה שלי משחירה מזיעה ונדבקת לי לחזה. אני פונה לעבר הדלת.
כמו רוב הצעירים שאיתם אני עובד, צ'ינה היתה במצוקה קשה. אולי זה מה שהפעיל את פעמוני האזהרה. הקול שלה בטלפון לא מצא חן בעיני. כל העניין הזה לא נראה לי. נשמתי נשימה עמוקה והעפתי מבט לאחור. ממרחק, יכולתי לזהות סימני חיים בלילה הפרברי - אורות בבתים, טלוויזיה מהבהבת או אולי מסך מחשב מרצד, דלת פתוחה של מוסך. אבל ברחוב ללא מוצא לא היה דבר, שום קול, אפס תנועה, רק דממה וחשיכה.
הטלפון הנייד שלי רטט וכמעט גרם לי להתקף לב. חשבתי שזו תהיה צ'ינה. טעיתי. זאת היתה ג'נה, אשתי לשעבר. "היי," אמרתי בדרכי רבת החן והתחכום.
"אני יכולה לבקש טובה?" היא שאלה.
"אני קצת עסוק כרגע."
"אני רק צריכה בייביסיטר למחר בערב. אתה יכול להביא את שלי אם אתה רוצה."
"לשלי ולי יש... אה... בעיות."
"עוד פעם? אבל היא נהדרת בשבילך."
"יש לי בעיה לשמור על הנשים הנהדרות בחיי."
"ספר לי משהו שאני לא יודעת."
ג'נה, גרושתי המקסימה, נשואה מחדש כבר שמונה שנים. לזוכה המאושר קוראים נואל וילר, רופא מנתח מוערך ומצליח. הוא עובד בהתנדבות במרכז הנוער שלי. אני מחבב אותו והוא מחבב אותי. יש לו בת מנישואים קודמים, אמנדה, ולו ולג'נה יש ילדה משותפת בת שש. אני הסנדק של קארי, ושתי הבנות קוראות לי דוד דן. אני הבייביסיטר המועדף של המשפחה.
אני יודע שהכול נשמע תרבותי מאוד ונאור ומתוק. נדמה לי שזאת גם האמת. במקרה שלי, אולי מדובר בהכרח פשוט. אין לי איש בעולם - לא הורים, לא אחים - והדבר הקרוב ביותר למשפחה שיש לי הוא אשתי לשעבר. הילדים שאני עובד איתם, אלה שאני פועל למענם ומנסה להגן עליהם ולעזור להם ככל יכולתי, הם החיים שלי. בסופו של דבר, אני לא בטוח שאני עושה מספיק בשבילם.
"כדור הארץ קורא לדן," קטעה ג'נה את מחשבותי.
"אני אהיה שם," אמרתי.
"שש וחצי. אין כמוך."
ג'נה הפריחה נשיקה קולנית. ניתקתי. בהיתי בטלפון לרגע ונזכרתי ביום החתונה שלנו. מבחינתי, זאת היתה טעות להתחתן. טעות בשבילי להתקרב מדי לאנשים, אבל אין לי שליטה על כך. שמישהו יקרא בבקשה לתזמורת כלי המיתר בעודי מתפייט בפניכם על כך שעדיף לאהוב ולאבד את האהבה מאשר לא לאהוב בכלל. אני לא המצאתי את זה. בצופן הגנטי של המין האנושי חקוקה הנטייה הטבעית והבלתי נמנעת לחזור שוב ושוב על אותן הטעויות, גם אחרי שלמדנו לקח והיינו אמורים להחכים. קבלו אותי, את היתום המסכן שפילס בציפורניים את דרכו אל ראש רשימת מצטייני המחזור באוניברסיטה היוקרתית, אך מעולם לא הצליח להפוך למישהו אחר. זה נשמע פתטי, אבל אני רוצה מישהי בחיים שלי. העניין הוא שלגורל יש תוכניות אחרות בשבילי. אני אדם בודד שלא נועד להיות לבד.
"אנחנו הפסולת של האבולוציה, דן..."
כך לימד אותי ה"אבא" האהוב עלי מכל אבותי המאמצים. הוא היה פרופסור באוניברסיטה שאהב לשקוע בוויכוחים פילוסופיים.
"תחשוב על זה, דן. מה עשו החזקים והמבריקים במהלך כל תולדות האנושות? נלחמו במלחמות. הם הפסיקו רק במאה האחרונה. עד אז שלחנו את מיטב בנינו לחזית. אז מי נשאר בבית והתרבה בשעה שהטובים והמשובחים נקטלו כמו זבובים בשדות קרב רחוקים? הפיסחים, החיגרים, החלשים, העקומים, הפחדנים, הנחותים. אנחנו תוצרי הלוואי התורשתיים שלהם, דן - אלפי שנים של דילול המיטב והתמקדות בתחתית החבית. זאת הסיבה שכולנו זבל - השאריות הכי עלובות מדורי דורות של הרבעה גרועה."
גם אני מתעלם כמו כולם מהנקשן ונוקש בעדינות בדלת בעזרת פרקי האצבעות. בקול חריקה היא נפתחת בקלות לכדי סדק צר. לא ידעתי שהיא בעצם לא היתה סגורה.
גם זה לא מצא חן בעיני. יותר מדי דברים כאן לא מוצאים חן בעיני.
בילדותי צפיתי בהרבה סרטי אימה ושנאתי את כולם. שנאתי ש"דברים" מתנפלים עלי. ממש לא יכולתי לסבול מראה של דם וזוועות אחרות. ובכל זאת, צפיתי בהם והתענגתי על התנהגותן המטומטמת כצפוי של הגיבורות. עכשיו הסצנות הללו צפו במוחי. סצנות שבהן הגיבורה המטומטמת דופקת על הדלת, שנפתחת מעט וכל הקהל צורח "תברחי משם, חתיכת פרחה במכנסונים צמודים!" היא לא בורחת, הקהל לא מבין למה, וכעבור שתי דקות הרוצח שולח יד אל תוך גולגולתה המנופצת ומנשנש בתאווה את המוח הדביק שלה.
אני צריך לברוח מפה עכשיו. הרגע.
כך אעשה. כן.
אבל אז נזכרתי במילים שצ'ינה אמרה בטלפון, ברעד שבקולה. נאנחתי, רכנתי לעבר הפתח והצצתי אל המסדרון.
חושך.
מספיק עם המחשבות השליליות. די לתרחישי המזימות והתככים.
"צ'ינה?"
קולי הדהד ברחבי הבית. לא היתה תשובה. צעדתי עוד צעד זהיר ומהוסס קדימה...
"דן? אני פה. בוא תיכנס."
הקול היה עמום ומרוחק. זה שוב לא מצא חן בעיני, אבל לא היתה כבר דרך חזרה. אי אפשר לסגת. נסיגות תמיד עלו לי ביוקר. ההססנות שלי נעלמה. ידעתי בדיוק מה עלי לעשות.
נכנסתי פנימה וסגרתי את הדלת מאחורי.
אנשים אחרים במצבי היו מביאים איתם אקדח או כלי נשק אחר. המחשבה חלפה בראשי, אבל דברים כאלה לא מתאימים לי. ממילא מאוחר מדי לדאוג לזה כעת.
אין אף אחד בבית. זה מה שצ'ינה אמרה לי. ואם יש מישהו בבית, נתמודד עם זה כנדרש.
"צ'ינה?"
"תיכנס לסלון, אני כבר באה."
הקול נשמע... מוזר. ראיתי אור בקצה המסדרון והתקדמתי לעברו. נעצרתי להקשיב לקולות. הם נשמעו כמו מים זורמים. אולי מקלחת.
"צ'ינה?"
"אני מחליפה בגדים. עוד שנייה."
נכנסתי לסלון המואר בצמצום. התלבטתי אם להדליק אורות נוספים, אך לבסוף החלטתי לוותר. עיני הסתגלו די מהר לתאורה הקלושה. החדר היה ספון עץ זול ומכוער, שנראה יותר כמו פלסטיק. על הקיר היו תלויות שתי תמונות של ליצנים עצובים עם פרחים ענקיים בדש הבגד. תמונות מהסוג שאפשר למצוא במכירת חיסול של מלון פשפשים.
על הבר עמד בקבוק גדול של וודקה אלמונית.
היה נדמה לי ששמעתי מישהו לוחש משהו.
"צ'ינה?" קראתי.
לא היתה תשובה. עמדתי וחיכיתי לשמוע לחישות המשך. לשווא.
התחלתי לצעוד לכיוון קולות המים הזורמים או המקלחת, בחלק האחורי של הבית.
"אני כבר יוצאת," שמעתי את הקול אומר. נעצרתי בו במקום ודמי קפא בעורקי.
עכשיו, מקרוב, שמעתי טוב יותר את הקול. הוא לא נשמע בכלל כמו קולה של צ'ינה.
שלושה דברים היכו בי: הראשון - פאניקה. צא מפה, צא עכשיו מהבית. השני - סקרנות. אם זאת לא צ'ינה, מי זאת כן? ומה לעזאזל קורה כאן? והדבר השלישי - שוב פאניקה. צ'ינה התקשרה אלי, היא דיברה איתי בטלפון - אז מה קרה לה?
אני לא יכול פשוט לקום ולברוח.
עשיתי צעד נוסף קדימה, ואז הכול קרה במהירות. זרקור נדלק ישר בפרצופי, סנוור וסימא את עיני. דידיתי לאחור, ואז נשלחה יד אל פני.
"דן מרסר?"
מצמצתי. זה היה קול של אישה. קול מקצועי. עמוק. טונים נמוכים. קול שנשמע מוכר באופן מוזר.
"מי זאת?"
לפתע פתאום היו עוד אנשים בחדר. איש עם מצלמה. איש עם מיקרופון. והאישה עם הקול המוכר, יפהפייה מהממת בעלת שיער חום ערמוני ולבושה בחליפת עסקים.
"ונדי טיינס, חדשות הערב. מה אתה עושה פה, דן?"
פתחתי את פי, אבל לא יצא ממנו קול. זיהיתי את הכתבת של תוכנית התחקירים בטלוויזיה...
"האם ניהלת שיחות בעלות אופי מיני באינטרנט עם ילדה בת שתים עשרה, דן? יש לנו תיעוד של השיחות האלה."
...תוכנית התחקירים שמפילה בפח וחושפת פדופילים לעיני כל העולם.
"באת לכאן כדי לקיים יחסי מין עם ילדה בת שתים עשרה, דן?"
ההכרה במה שמתרחש כאן הלמה בי והקפיאה את עצמותי. אנשים נוספים הציפו את החדר. כנראה עורכים ומפיקים. עוד צלם. שני שוטרים.
המצלמות החלו לסגור עלי מכל עבר. עוצמת האור גברה. אגלי זיעה הופיעו על מצחי. התחלתי לגמגם ולהכחיש.
אבל הכול נגמר.
בעוד יומיים תשודר התוכנית וכל העולם יראה.
החיים של דן מרסר, בדיוק כמו שהרגשתי איכשהו ברגע שהתקרבתי אל הדלת, ייהרסו עד היסוד.

כשמרשה מקווייד ראתה בפעם הראשונה את המיטה הריקה של בתה, לא אחזה בה אימה. האימה תבוא מאוחר יותר.
היא התעוררה בשש בבוקר, שעה מוקדמת יחסית לשבת, והרגישה מצוין. טד, בעלה בעשרים השנה האחרונות, ישן לצדה במיטה. הוא שכב על הבטן וזרועו חיבקה את מותניה. הוא אהב לישון עם חולצה ובלי תחתונים. כן. עירום מהפופיק ומטה. "לתת לבחורצ'יק שלי מרחב מחייה וקצת אוויר," היה נוהג להסביר בגיחוך. מרשה היתה מחקה בתגובה את הטון והז'רגון של בתה המתבגרת ואומרת: "יותר מדי אינפורמציה, תודה!"
מרשה השתחררה מהחיבוק של טד וירדה על קצות האצבעות אל המטבח. היא הכינה לעצמה כוס קפה במכונת הקפה החדשה. טד אהב מכשירים חשמליים ומיני צעצועים והמצאות. את מכונת הקפה היעילה, שניגשת ישר לעניין ובלי טקסים מיותרים, מרשה אהבה לפחות כמוהו.
לא מזמן סיימו לשפץ תוספת חדשה לבית - חדר שינה נוסף, חדר אמבטיה, ומין מרפסת קטנה שקצת גזלה משטח המטבח. המרפסת היתה שטופת שמש בוקר נדיבה והפכה במהירות לפינה בבית שמרשה אהבה במיוחד. היא לקחה את הקפה והעיתון, התיישבה על שמיכת הפוך בישיבה מזרחית והרגישה כאילו הגיעה לגן עדן.
היא קראה את העיתון ולגמה מהקפה. בעוד דקות אחדות תצטרך לפקח על לוחות הזמנים של יקיריה. לראיין, בנה הלומד בכיתה ג', יש אימון הוקי למתחילים בשעה שמונה. המאמן הוא טד. הקבוצה שלו לא ידעה ולו ניצחון אחד זו העונה השנייה ברציפות.
"למה אתם אף פעם לא מנצחים?" שאלה אותו מרשה.
"אני בוחר בשחקנים לפי שני נתונים."
"מה הנתונים?"
"כמה האבא נחמד... וכמה האמא פצצה."
היא צבטה אותו בחיבה וידעה שאין לה מה לדאוג אחרי שראתה את האמהות המדוברות. ההומור של טד. האמת שהוא היה מאמן מצוין, לא במונחים של אסטרטגיה משחקית אלא באופן שבו התנהל מול הילדים. כולם אהבו אותו ואת חוסר התחרותיות שלו. גם השחקנים הפחות מוכשרים, אלה שבדרך כלל סופגים עלבונות ונושרים באמצע העונה, הקפידו להופיע לאימונים כל שבוע. כשטד היה אומר לילדים, "אתם מוציאים להפסדים שם טוב," הם היו צוחקים ומריעים. כך בדיוק זה צריך להיות כשאתה בכיתה ג'.
לפטרישיה, בתה בת הארבע עשרה של מרשה, יש חזרות להצגת הסיום בחטיבת הביניים. גרסה מקוצרת של המחזמר עלובי החיים. היא מגלמת שם כמה תפקידים קטנים, אבל עדיין עובדת קשה. ובתה הבכורה, היילי, העומדת לסיים את לימודיה בתיכון, סתם מעבירה את הזמן במסיבת פיג'מות מתמשכת תחת האצטלה הרשמית של קבוצת הכדורעף בנות.
כמו לרוב ההורים בפרברים, גם למרשה היו יחסי אהבה שנאה עם כל ענפי הספורט. היא הכירה בעובדה שבטווח הארוך אין למשחקים כל חשיבות ממשית, באופן יחסי. ובכל זאת, גם היא הצליחה איכשהו להיסחף לתוכם ולפתח מעורבות רגשית בעל כורחה.
חצי שעה של שקט ושלווה כדי להתחיל את היום. זה כל מה שהיא צריכה.
היא סיימה את כוס הקפה הראשונה, הכינה כוס שנייה ולקחה את מוסף העיצוב והסגנון של העיתון. הבית היה עדיין דומם. מרשה טופפה למעלה והציצה בפיקודיה. ראיין ישן על צדו. פניו פנו אל הדלת, כך שמרשה נזכרה שוב עד כמה הוא דומה לאביו ומהדהד אותו.
החדר הסמוך היה שייך לפטרישיה. גם היא היתה עדיין שקועה בשינה.
"מותק?"
פטרישיה נעה במיטתה ואולי השמיעה איזה קול. החדר שלה, כמו זה של ראיין, נראה כאילו מישהו הניח מקלות דינמיט במגירות ופוצץ אותן. בגדים היו מפוזרים על הרצפה או מוטלים פצועים וחבולים בדרך אליה, נאחזים נואשות בקרנות הארון כמו חללי הבריקדות שלפני המהפכה הצרפתית.
"פטרישיה? יש לך חזרה בעוד שעה."
"אני קמה," גנחה הנערה באופן שהבהיר שאין לה שום כוונה כזאת.
מרשה עברה לחדר הבא, זה של היילי, והעיפה מבט חטוף פנימה.
המיטה היתה ריקה, וגם מסודרת.
מרשה לא הופתעה. בניגוד גמור לאחיה הצעירים, חדרה של היילי היה תמיד מבריק, מצוחצח, ערוך ומוכן למסדר המפקד. הוא יכול לשמש כחדר לדוגמה באולם התצוגה המרכזי של כל חנות רהיטים המכבדת את עצמה. על הרצפה לא היו בגדים, כל מגירה ומגירה היתה סגורה הרמטית. גביעי ההצטיינות הרבים שגרפה במהלך הקריירה הספורטיבית שלה ניצבו בסדר מופתי על כל ארבעת המדפים. טד התקין את המדף הרביעי ממש לא מזמן, אחרי עוד ניצחון של קבוצת הכדורעף בהנהגתה של היילי, בתחרות חג שהתקיימה בפרנקלין ליינס.
היילי לא רצתה שעל המדף החדש יעמוד רק גביע אחד, ולכן דאגה לחלוקה שווה וסימטרית בין המדפים. מרשה לא ידעה מה היתה הסיבה המדויקת לכך. אולי היילי לא רצתה שייווצר הרושם שהיא מצפה לעוד גביעים בעתיד. אולי זה נבע מהתיעוב הכללי שחשה כלפי חוסר סדר באשר הוא. היא הניחה כל גביע וגביע במרחק זהה משכנו למדף. המרחק הלך והצטמצם ככל שנוספו גביעים. בהתחלה הפרידו שבעה סנטימטרים בין הגביעים. אחר כך חמישה. עכשיו מפרידים בין גביע לגביע רק שני סנטימטרים וחצי. היילי היתה האיזון בהתגלמותו. היא היתה הילדה הטובה, אבל למרות כל היתרונות לכאורה הידועים - שאפתנות, הכנת שיעורי בית בלי צורך בתזכורות ובאיומים, ותחרותיות קיצונית - היו בה יסודות לחוצים עד כדי הפרעת אישיות כפייתית שהדאיגה את מרשה.
היא תהתה באיזו שעה חזרה היילי הביתה. היילי בוגרת ואחראית, מקפידה תמיד לשוב הביתה בשעות סבירות. מעולם לא היו בעיות גם בנושא הזה. מרשה היתה עייפה הלילה והלכה לישון מוקדם, בסביבות עשר. טד, הטוען לחרמנות נצחית, בא בעקבותיה.
משהו, היא לא יודעת מה בדיוק, גרם פתאום למרשה להחליט לעשות כביסה. היא נכנסה לחדרה של היילי.
בניגוד לאחיה הצעירים ראיין ופטרישיה, שהאמינו כי "סל כביסה" הוא שם נרדף ל"רצפה" ובעצם ל"הכול חוץ מסל כביסה", היילי הקפידה באדיקות לשים את בגדיה המיועדים לכביסה בתוך סל הכביסה עצמו. היא נהגה לעשות זאת בסיומו של כל יום.
ואז מרשה התחילה להרגיש כאילו סלע קטן התיישב לה בחזהּ.
לא היו בגדים בסל הכביסה.
הסלע בחזה גדל והעיק על מערכת הנשימה שלה ברגע שבדקה את מברשת השיניים של היילי והביטה בכיור ובמקלחת.
הכול היה יבש לגמרי.
הסלע איים למחוץ אותה כשקראה לטד וניסתה בכל כוחה שלא להישמע היסטרית. הם נסעו למגרש הכדורעף וגילו שהיילי לא הגיעה לאימון. הם התקשרו למשטרה ועמדו על כך שהנערה לא ברחה מהבית כמו עוד מתבגרת מרדנית שרוצה לשחרר קיטור. לשווא. המשטרה היתה משוכנעת שזה בדיוק מה שקרה. הסלע הפך למפולת סלעים ברגע שהאף בי איי נכנסו לתמונה, כעבור ארבעים ושמונה שעות. אחרי שבוע עדיין לא היה סימן וזכר להיילי.
כאילו האדמה בלעה אותה חיים.
עבר חודש. שום דבר. חודשיים חלפו. עדיין אף מילה מהיילי. ואז, סוף סוף, במהלך החודש השלישי, הגיע הסימן, והסלע ההוא בחזהּ של מרשה, שלא הניח לה לנשום ולא אִפשר לה לישון בלילות, הפסיק לגדול.