ביקורת ספרותית על לבד בברלין מאת הנס פאלאדה
ספר מעולה

---

טוב, אני מתוודה : אמנם סיימתי את קריאתו כבר אתמול, אבל 'לקחתי לעצמי' את הלילה לחשיבה ולהירהור נוסף על הספר החובט הזה, שאליו הגעתי לגמרי במקרה (נכנסתי לרכב בדיוק ברגע שאברי גלעד המליץ עליו בגל"צ באזניו של ג'קי לוי) ושאותו גמעתי ממש בכלום זמן. וזה משהו בנפח של ספרי דוסטויבסקי, שלא תטעו. ואיך עבר הלילה ? אל תשאלו...

אז ככה, כדי להבהיר כבר בהתחלה : קראתי אי-אילו ספרים טובים בשנה האחרונה, אבל כמו שבחיי המקצועיים למדתי להבחין בין מלון "חמישה כוכבים" ובין מלון "חמישה כוכבים" (בישראל המלונות מגדירים בד"כ את עצמם, שלא כמו בחול' ששם העניין ממוסד יותר, לפחות באירופה ובצפון אמריקה), כך קרה לי גם עם הספר של פאלאדה, שהוא -איך לומר בעדינות ותוך ניסיון שלא למחזר סופרלטיבים ?- ספר שאוחז בך כמו צל שיש לו נפח, מעסיק אותך, חופר לך, מכאיב לך - ואתה לא יכול לברוח... צריך לומר בכנות - חוויה מזוכיסטית הייתה לקרוא את הספר הזה. ואיך הוא טווה את העלילה שלו, פאלאדה, כמו גרסה מקאברית לסרטים של טרנטינו... פה מספר על משפחה זאת וזאת בברלין, שם עובר למשפחה ההיא וההיא מהפרברים, פתאום קופץ לפרק שכותרתו "בינתיים בכפר" והכל מתחבר בסופו של דבר באיזשהו אופן. אין, אין מילים... לא התיישן במיל ולא משעמם לשנייה.

ואיך כל הסו-קולד "עקרונות הסיפור המושלם" האלה, מתמוססים לנגד עיניך, אינם תקפים עוד, ניתן להשליכם לפח - לאור המקרה דנן לפחות; למשל - הקונצנזוס הידוע לגבי 'הסוף הנסתר' : מי האמין שפרוזה בלשית (או כמו-בלשית... לא נעים...) יכולה לרתק בעוד סופה ידוע ? והנה, פה הסוף מוכר וברור, לא רק בשל ידיעותינו המוקדמות וגם לא עקב הספוליירים הפזורים הפעם משני צידי הכריכה, בהקדמה ובנספחים; זו האווירה, האווירה של הספר היא שמבהירה לך תוך שלושה עמודים שזה לא ייגמר בטוב הסיפור הזה; שכל הדמויות שזה הרגע הכרנו, יהפכו בקרוב לבובות עינויים בידיהם המיומנות של קלגסי הגסטפו וכל נפלאות חייהם ומעשיהם הטובים (והפחות טובים) ונשמת אפם ייטחנו עד מהרה לאפר ואבק...

24 ימים בלבד לקחו להנס פאלאדה לכתוב את היצירה שנחשבת כיום לצוואה שלו; אכן, הסופר המוערך שנאסר ע"י הגסטפו באשמה של צידוד בעמדות שאינן מתיישבות עם הדוגמה הנאצית ונשלח בכפייה לבית חולים לחולי נפש, השיב נשמתו לבורא אך מספר ימים בטרם פורסם ספרו זה. אלכוהוליסט, מסומם וחולה, לא התאושש פאלאדה מזיכרונותיו הרעים ומה"טיפול" שלו "זכה". כתבו עליו שברמתו כסופר הוא אינו נופל מגדולי דורו, הרמן הסה ותומאס מאן - ואין בכך קמצוץ של הגזמה.

העניין היחיד שמטריד אותי בהקשרו של הספר הוא העיתוי של פרסומו בעולם : הרי מדובר בספר שנכתב ויצא לאור עוד בשנת 1947, פרי עטו של יוצר ידוע ונחשב, לא מסמך סודי שהיה קבור במשך שנים במרתפי השטאזי, ארגון הביון המזרח גרמני; מה גרם לכך שרק בשנת 67 הוא תורגם לצרפתית ורק בשנה שעברה הוא תורגם לראשונה לאנגלית ?! אגב, עובדה שלא מנעה ממבקרי ספרות ידועי-שם בארה"ב, להתייחס אליו כאל מותחן איכותי בנוסח ג'ון לה-קארה מבלי להבין שלא ניתן להתיימר לבקר ספרות באופן מקצועי ובה-בעת לזנוח את ההקשר ההסטורי... פאלאדה זה אולי לה-קארה, אבל זה לה-קארה מבוסס ומהימן. אמירה ראשונית ממקור ראשוני. מפיו של אדם שחי שם וחווה את התקופה ויודע על מה הוא מדבר, שהרי כל אחד מאיתנו הוא המקור הקרוב ביותר לסיפור חייו-הוא...

חובב קונספירציות טרחן שכמוני (וגם עכברוש אקטואליה זריז באופן יחסי) אינו יכול להתעלם מהנסיונות המאסיביים שעושים שלטונות גרמניה בעשור האחרון, אם לא להכחיש את מעשיו האפלים של הרייך השלישי, אז לפחות להתכחש להם ובמקרים היותר מעודנים - לאלחש אותם. משהו בבחינת - "טוב תראו, זה קרה, אבל לא כל הגרמנים היו כאלה"... וככל שאתה מתרחק 'מהעת ההיא', מתעמעם גם הזיכרון, בדיוק כמו זיכרון השואה, כי פחות ופחות אנשים העומדים כאנדרטה חיה לזוועות עודם בחיים ולעומתם - יותר ויותר אנשים 'שלא ידעו את יוסף' משתתפים, באופן פעיל או סביל, בכחש, בבחישה ובעירפול... שיכתוב ההסטוריה הגרמנית הוא מעשה פעיל שאסור לתת לו יד, אפילו שהדבר נח לנו לפעמים. למשל ולמקרה שלא ידעתם - שניים מהסרטים הישראליים המצליחים ביותר של שנות האלפיים ("מטליק בלוז" ובעיקר - "ללכת על המים") הופקו בהשקעה כספית אדירה של גורמים גרמניים כמו משרדי התרבות וההסברה שם - ואלה אף סייעו להפצתם בעולם ולהצלחתם המסחרית הרבה באופן יחסי. אילו היו יוצריהם ממתינים לקרנות הקידום המצחיקות האלה שלנו (100,000 ש"ח קיבל הסרט שזכה לסיוע "הנדיב" ביותר לשנה זו... כמו תקציב האורנג'דה בסרטים של דיקפריו...), היו תסריטיהם מושלכים מזמן לרצפת אחד החדרים במכון הישראלי לקולנוע (ז"ל). וכל התמיכה על שום מה ? עיניו הטובות של איתן פוקס ?! לא ולא ! פשוט כי הנראטיב העיקרי שלהם עוסק "בגרמניה האחרת", מזכיר אמנם שלעם הגרמני יש לא מעט גופות מדממות בארון, אבל מסכם שגרמניה השתנתה, שדור הנכדים הוא דור חדש ואחר ושהגיע עבורנו הזמן -אהם, אהם- אם לא לשכוח (!), אז לפחות לעבור הלאה...

כנ"ל הספר "לבד בברלין". שלא באשמתו של פאלאדה, משתמשים היום בספרו, כי הבון-טון הוא להציג את "הצד האחר" של הצד האפל. אסור להכליל. היו ששתקו והיו שנאבקו, אבל רובם ככולם לא הסכימו. בניגוד למה שחשבתם עד היום. מרגיז.

לסיכום, "לבד בברלין" הוא ספר חובה. ולא חובה כדי לצאת מידי חובה, אלא חובה של ממש, חובה מוסרית. כדי להבין אחת ולתמיד ממה ניזון משטר האימים הנאצי, על מי ועל מה התבסס, מאילו מקורות פסיכולוגיים ואחרים ינק את כוחו, מי היו האנשים ששירתו אותו ומה היו מניעיהם והכי חשוב לדעתי - מי היו ההמונים שהתנגדו לו ובכ"ז כבשו את יצריהם ונמנעו מהתערבות פעילה ?!... אם צדק פאלאדה בהערכותיו, לפיהן היחס בין הנאצים (חבורת השלטון, חברי המפלגה, אנשי האס.אס, האס.דה והגסטפו) ובין מתנגדיהם בגרמניה היה לכל הגרוע 50/50 (ברוב המקרים בספר הוא מתאר יחס של 1/5 - משפחה אחת נאצית מול 5 משפחות לא נאציות בבניין ואף יחס קיצוני עוד יותר של 5/80 - חמישה חברי הנהלה נאציים במפעל מול 80 עובדים שלא היה להם שום קשר לדעות שייצגו הראשונים), אזי התשובה לשאלה "איך ?" נשארת, גם כעת, בלתי פתורה...

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על לבד בברלין