שבור מבפנים
עודני מחכה לשובך, לראותך
הטיפות נוקשות על החלון, ואני ממשיך לשקוע במושב
מדמה לראות את עינייך
אבל זה רק דמיון, והוא מתמוגג עם הזמן
לובש דמות של עננת עשן ומתמזג עם מזג האוויר הערפילי והקודר
מעניין איפה את, אני חושב
אולי את בכלל נמצאת כעת במועדון, או במקום אחר
מחבקת גבר זר, רוקדת אתו ונהנית
בעוד אני ממשיך לנסוע ליעד לא מוגדר, מקווה שגל נוסף של כאב יחלוף מהר
כל דקה נראית שקופה ונטולת תוכן
אני לא אותו בן אדם,
אני בובה על חוטים,
רק שלמקומות שאני לא אוהב אותי מנווטים.
מה קרה, שואלים אותי חברים
אני לוקח נשימה, ותולה חיוך קטן ומאולץ על שפתי
לא, כלום, סתם כאב ראש
אני לא אומר את האמת - מה הטעם?
הם לא יבינו אותי
למה לא? כי אני לא בטוח שאני מבין את עצמי
אני לא כועס, ולא מאשים -
זכותה לא להרגיש את אותן רגשות, זה בסדר גמור
לכפות אהבה על מישהו אי אפשר,
ואני מקבל זאת בהבנה שלמה
אבל דבר אחד אני יודע בביטחון, ולא בטוח אם אפשרי בכלל הדבר; אני עדיין מתגעגע אליה, ולא מצליח להוציא אותה מלבי...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
