ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שני, 26 בדצמבר, 2011
ע"י אלון דה אלפרט
ע"י אלון דה אלפרט
****
זהו. נגמר. עוד כואב לי החזה. אני עדיין מנסה להירגע מהספר המופלא, המופתי, המרגש עד זוב דם, המטלטל והעוצמתי הזה. לא זוכר מתי נשנקתי לאחרונה מקריאת ספר. כי הוא כל כך חזק, כל כך מדוייק, כל כך מלא אמת וחמלה ואור, שאין, אין דברים כאלה. אין.
לפני כמה שנים גילה לי מנכ"ל משרד פרסום כלשהו את הדבר העיקרי שאסור לפרסומאי לעשות כשהוא מנסה לשווק משהו לילדים. קוראים לזה "WIWAK", וזה ראשי תיבות של "when I was a kid". זו טעות מרה לחשוב מה אהבת, או רצית, כשהיית ילד. זה לא מועיל, זה רק מטעה. כי אין לך מושג קלוש. כי ברגע שחצית את הסף הבלתי נראה הזה לעולם המבוגרים, הכול נשכח, מתעמעם ונזנח.
דיוויד מיטצ'ל נכנס כנראה למכונת זמן ששיגרה אותו לתוך עצמו, כשהיה נער בן שלוש עשרה בתחילת שנות השמונים. אין לי הסבר אחר. אחרת אי אפשר להיזכר בתקופה הזאת, עמוסת המחשבות והתהיות, הבלבול, המבוכה והדואליות המייסרת של להיות ילד ומבוגר בו זמנית, ובעת ובעונה אחת לא להיות אף אחד מהם.
בלי פירוטכניקה, בלי התחנחנות, אבל עם הומור מר, כאב ורגישות נאיבית שרק ילד בן שלוש עשרה יכול לייצר, מצליח מיטצ'ל לעשות את מה שכל כך הרבה אנשים מוכשרים ניסו לעשות ובעיניי נכשלו כישלון חרוץ. אני קורא את "מישהו לרוץ איתו" או את "יש ילדים זיג זג" של גרוסמן והם פשוט מגוחכים בעיניי, כמו אבא שאומר לחברים של הבן שלו שהם נראים "גזעיים!", או מבוגר שמנסה להיכנס בדוחק למכנסיים קצרים במידה 12 וחושב שזה מתאים לו בול. רואים את זה. מרגישים את זה בכל מילה, בכל משפט. אפשר לקרוא את הספרים האלה, אבל ברגע שיש בהם יומרה להיות אותנטיים, תחושת הרמייה (שלפחות אני חש) היא אבסולוטית. גם אלזה מורנטה כתבה נהדר על ילדים וגם עמוס עוז ועוד ועוד (באמת שאין לי חשק לחשוב על זה עכשיו), אבל יש תחושה שהם לא מתכחשים לכך שהם כותבים כמבוגרים, עם נסיון ויכולת ופרספקטיבה. מיטצ'ל כתב את העבר מבלי לדעת את העתיד, וכך כל פסיעה מביאה אותנו לעוד מקום מצמרר, שמוכר לנו, כקוראים, כל כך, אבל הוא קרקע בתולה לגיבור הספר. בגלל הפער הזה בין מה שאנחנו "יודעים" למה שהוא יודע, "בלאק סוואן גרין" הוא יצירת מופת.
ג'ייסון טיילור הוא נער מתבגר שגדל באיזו עיירת שיט-הול באנגליה ("בלאק סוואן גרין" - שלמרות שמה, אין בה אפילו ברבורים), בשנת 1982. יש לו אמא ואבא ואחות גדולה שמכנה אותו "יצור". הוא אוהב משחקי ווידאו כמו "ספייס אינויידרז" ו"אסטרואידים". הוא כמה לחברת בנות ויודע בוודאות שלעולם לא יהיה מסוגל לגשת לאחת, או מה עושים איתה. יותר מהכול, הוא צועד בהססנות בשדה המוקשים הנוראי והמורכב אין קץ של גיל ההתבגרות, שרובנו כבר שכח מזמן, שבו אין כמעט דרך לדעת איזו פסיעה תוביל אותך למקובלות חברתית נכספת ואיזו תדרדר אותך לעמדת שק החבטות של כולם, לנצח. אם זה הומואי להגיד "מגניב", או "קול" לגרד עם הזרת את הלחי, או ללכת עם קיסם בפה. אם זה טוב או רע ללבוש גרביים לבנים, לאהוב סוכריות או ללכת לסרט עם אמא (רמז: לא טוב. הומואי. חיי חרפה והתעללות).
את כל אלה מנסה ג'ייסון טיילור לצלוח, כשנקודת הפתיחה שלו לא מוצלחת במיוחד. ילדים בריונים נוהגים להיטפל אליו, נישואי הוריו מתפרקים ללא ידיעתו הישירה (והוא חושש לומר מילה שמא בעטייה יתחילו בריב מחודש), ומעל כל אלה - הוא מגמגם.
אני לא חושב שיש תכונה אחת שהיא יותר נלעגת בעיניהם של ילדים מאשר גמגום. היא נשק בלתי מתכלה. ג'ייסון מלא אימה שהפגם יתגלה, ומפתח מגוון שיטות להסתיר את הגמגום. אבל כולנו יודעים שזה לא מצליח אף פעם.
מקריאת הביקורת עד כה נראה שמדובר בספר מדכא במיוחד. אז ככה, שזאת בדיוק גדולתו. הוא בדיוק ההיפך ממדכא. הספר מאפשר לנו חוויית קריאה מלאה בהומור, וממלא אותנו בתחושה הנפלאה המתלווה ליכולת לראות את הקומדיה שבטרגדיה, ואת היופי הנשגב שבוקע לעתים מהמקומות האפלים ביותר.
ההבנה שלי שזה ספר מופלא פיעמה בי כבר בתחילת הספר, כשג'ייסון נופל כשהוא מחליק על אגם קפוא וסופג חבטה מצמיתה בקרסולו: "לרגע יכולתי רק לשכב שם, מתענג על הכאב העל-טבעי. אפילו ג'יאנט הייסטאקס (מתאבק) היה מייבב". דווקא להתענג על הכאב. להתענג עליו. זו בעיניי גדולה של סופר.
יש אינספור פנינים דומות בספר. כאלה שמניחות לך לעצור לרגע, ולהתענג על הכאב שהן גורמות לך. כשהוא מתאר את יחסיו המורכבים עם אביו, את ההתמודדות שלו עם נערים בריונים ועם נערות שהוא פוגש במקרה, ובמיוחד כשהוא עושה את כל הדברים הלא-נכונים האלה, שכולנו עושים כשאנחנו בגיל הזה. מתחשק לך ללחוש לאזנו... בעצם, מה הייתי באמת לוחש לאזנו? מה הייתי אני לוחש לאזני בן השלוש-עשרה התמים, המטופש, הכסיל והרגיש שהייתי אני? ממה הייתי מזהיר את עצמי? מאילו מהמורות במורד הכביש? על מה להילחם, על מה להתגבר, ממה להתעלם, עם מי להתחבר, איך לא להתייאש, כמה חזק לאהוב, כמה קשה לראות, למה להאמין, למי להתפתות...
ורוב הסיכויים שהייתי נשאר ללא מילים. הייתי נותן לו, לנער הזה, עם הפלומה הדקיקה על שפתו העליונה. שיחיה, ככה. בלי לדעת. לטעות. לתעות. בסוף יהיה בסדר.
****
42 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
אלון דה אלפרט
(לפני 10 שנים ו-11 חודשים)
הספר הזה ריסק אותי לחתיכות באופן מאוד לא שגרתי ולא צפוי.
לא יודע מה בדיוק סוד הקסם שלו. קראתי גם דברים אחרים של מיטצ'ל שלא השפיעו עליי באותה צורה.
|
|
|
אני
(לפני 10 שנים ו-11 חודשים)
איזו ביקורת נפלאה... נדיר למצוא ספר שיוצר תגובה כל-כך עוצמתית. הצלחת לרגש וגם לסקרן אותי. עכשיו אני חייבת למצוא אותו.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-8 חודשים)
לייקים זה בזול. אבל הספר הזה, וואח
|
|
|
מלכי
(לפני 11 שנים ו-8 חודשים)
בדיוק הייתי חייבת להיות הלייק ה-40.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 11 שנים ו-8 חודשים)
יעל, ניסיתי להמליץ לך עליו קודם, חבל שלא מצאת אותי. ספר אדיר. אדיר.
|
|
|
שין שין
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
באמת ספר מרגש ומקסים שגיליתי כאן באתר
מזל שהוא היה בספריה השכונתית.
|
|
|
שין שין
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
באמת ספר מרגש ומקסים שגיליתי כאן באתר
מזל שהוא היה בספריה השכונתית.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
אני מתלהב לא מעט מכל מיני ספרים.
אבל זה באמת ספר נהדר. ובאשר לחוש ההומור - מילא. כנראה שגם זה שלי הוא על גבול האזוטרי
|
|
|
חמדת
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
אלון -נו רואים סוף סוף
שהתלהבת מספר ,איזה כיף .ובאמת מה זה -מפוככת ?לא מכירה מילה כזאת בעברית וגם לא הבנת את חוש ההומור שלך לאפרתי .
|
|
|
קוראת הכל
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
אכן קצת נידח. חיפשתי וחיפשתי אותו בירידי שבוע הספר - ולא היה
מתישהו, כשאסיים לקרוא את הערמות של הספרים שכן קניתי, אני אלך לחפש אותו בספרייה. חייבת לקרוא את זה.
|
|
|
מירב
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
לא כתבתי ביקורת, אבל המלצתי הלאה
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
יששש!!!! אני עדיין ממליץ עליו לאנשים שאני פוגש. אבל הוא קצת נידח, הספר הזה. את הראשונה שחוזרת אליי אחרי. נכון?! נכון!?
|
|
|
מירב
(לפני 13 שנים ו-2 חודשים)
עכשיו קראתי אותו בזכותך
והוא באמת מדהים. תודה
|
|
|
יערה טל
(לפני 13 שנים ו-7 חודשים)
לא קראתי את הספר, אבל עשית לי חשק, תודה
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
תודה
|
|
|
בלו-בלו
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת מקסימה.עשית לי חשק עז לקרוא
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
אפרתי,
חוש ההומור שלך התקשר, הוא מסר שיבוא לאסוף את התקליטים שלו מחר בסביבות חמש
|
|
|
אפרתי
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
אלון, בלי להתייחס למקצוע של הזקנה הזאת
מה זה המפוככת הזה??? אולי מפוכחת יהיה יותר טוב? אלא אם כן היא עד כדי כך זקנה או אנאלפבתית שזה מפוככת... או שאני לא הבנתי...
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
אני לא מאמין שכתבתי מפוקחת ב-ק'.
רגע, הנה - מ פ ו כ כ ת
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
טוב, יש מתבגרים ויש מתבגרים
הולדן הוא כמו זונה זקנה ומפוקחת לעומת ג׳ייסון טיילור הילד. אבל כן, יש פה מקום להשוואה מסויימת
|
|
|
KURTIE
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת מעולה!
אולי זאת רק אני, אבל זה נורא מזכיר את ״התפסן בשדה השיפון״ שבו גם סלינג׳ר כמו חוזר אחורה אל תוך גופו של מתבגר.. והביקורת עשתה חשק כפול: ראשית לקרוא את הספר עליו המלצת כמובן, ושנית לחזור לסלינג׳ר.. (:
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
עולם נפלא - גם אני חושב ש"מישהו לרוץ איתו" מהנה לקריאה. אפילו הייתי מעורב ביצירת הסרט שהתבסס עליו. אבל אני עדיין חושב שהוא לא אמין בשיט. הוא מסופר דרך עיניים של נערה מתבגרת, וכל מה שאני שמעתי זה את הראיונות שגרוסמן ערך בתחקיר הדמויות כדי לנסות ולכתוב "איך נוער מדבר". זה גרוסמן המבוגר שבולט מכל אות.
דושקה - חיים סבן? הוא? |
|
|
dushka
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
תודה על הקרדיט, גם אני הגעתי אליו בזכות המלצת קודמי כאן,
דווקא סבן(7) הייתי כותבת ככה, כך שלא צרם לי. אולי זה כתיב חסר.
|
|
|
עולם
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת יפהפיה.
עושה חשק לקרוא את הספר. והערת אגב - את "מישהו לרוץ איתו" של גרוסמן אהבתי מאד. |
|
|
yaelhar
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
ליפעת (ואלון)
אני חושבת שהסופר קלע לחוויות אוניברסליות של מתבגרים (ומתבגרות) ודרך הסיפור הפרטי אנחנו נזכרים. אני, לפחות, נזכרתי ולא הייתי מגמגמת, לא הייתי נער, לא דתית ולא בירושלים או בבלק סוון גרין...
|
|
|
יפעת
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
לכן הבטחתי לעצמי לקרוא :)
אני דווקא חשבתי שזה ספר שמתאים יותר לג'נדר שלך. למרות שהזכרת ביקורות של יעל ודושקה שאינן שייכות אליו . אחרי שאקרא תהיינה לי תשובות.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
יפעת, יכול להיות שיש לזה קשר.
מצד שני, הייתי נער אחר לחלוטין, שגדל דתי, בירושלים, בישראל. לא הייתי נער דחוי, לא הייתי מגמגם, לא כתבתי שירה... מצד שני, יש בספר הזה אמת אוניברסלית שמתאימה, אני חושב, לכל מי ששכח ורוצה אשנב למה זה היה ואיך זה הרגיש.
|
|
|
יפעת
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
אלון, ביקורת מרגשת
במהלך קריאתה הרגשתי שאולי המחבר הזה הצליח לקלוע יותר לחוויות האישיות שלך בתור נער בגיל הזה, אבל זאת אדע רק אחרי שאקרא גם אני. אז מבחינתי אני חייבת לך תשובה :)
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
פלימפססט
כרגיל, תודה. יעל - כן, זה בדיוק העניין. אני קורא בספר וממש נזכר, כמו בהיפנוזה או קסם, איך זה היה. אולי בגלל שהייתי בעצמי נער בדיוק בתקופה של הסיפור. הזכרונות שלנו דומים. אבל הגישה אליהם נחסמה בפנינו מכל הסיבות הנכונות והלא-נכונות. וגילי - אילו מבוגרים?
|
|
|
קוראת
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
הי אלון
יש לי 3 מתבגרים בבית. בעקבות הבקורת המצויינת שלך אקרא את הספר כדי להיות בטוחה שאני לא שייכת לקבוצת המבוגרים שאתה מתאר.
|
|
|
yaelhar
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
כמה מדוייק!
ונכון שאנחנו יכולים "לזכור" מה רצינו כשהיינו ילדים. אבל להרגיש את הרגשות האלה - מהרגע שחצינו את הסף אל הבגרות, אנחנו לא יכולים. ואז בא ספר כמו זה, ומזכיר לנו.
|
|
|
פָּלִימְפְּסֶסְט
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
נפלא, נפלא, נפלא!
קיוויתי שהביקורת לא תסתיים. מרתקת, מבריקה וכל כך יפה. אני רצה לקרוא.
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
יעל, תודה על התגובה הרהוטה :-)
כמובן ש"אפשר להישאר ילד". זו לא הכוונה. זה לא שאתה לא זוכר "איך זה". אני מסוגל גם היום להינות ממילקי, ממתק או משחק מחשב. אני מסוגל, לעתים, לראות את החיים בתום, בסקרנות או בילדותיות, ולקפוץ בערימת עלים או על המיטה בכניסה לחדר במלון. מצד שני, ברגע שאת "יודעת" מה יקרה, התום נפגע, מתלכלך. "תום" זו נקיות, משהו שהוא צח וללא רבב. זה נעלם. הבד הלבן ביותר מתלכלך בנתז החום הזעיר ביותר. את עדיין בת שמונה עשרה. עוד לא הספקת לשכוח לגמרי.
מעבר לזה, העיקרון הפרסומי טוען שגם אין לך שום דרך לדעת את שפת הקוד הזו שוב. ברגע שיצאת לעולם המבוגרים, את מגורשת ממנו לנצח, ואת כבר לא יכולה לפענח את תתי הצופנים האלה שיודעים, בערך, מה "קול" ומה "הומואי", מה טוב ומה רע. חוץ מזה, גם הדברים שהרשימו אותך כילד כבר לא מרשימים את הילדים של עכשיו. בגלל זה עושים במשרדי פרסום קבוצות מיקוד מילדים אמיתיים בגילאים הנכונים ולא ממבוגרים שמשוכנעים שהם יודעים מה ילדים רוצים, כמה מתוק לעשות את הקטשופ ואם לשים קומיקס על גב אריזת הקורנפלקס. |
|
|
יעל 93'
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
אלון היקר :*)
התנסיתי פה ושם בקריאה של רומני-חניכה, אך טרם חשתי סיפוק מלא מקריאתם. התבחינים שאתה הצגת בסקירתך המחכימה היו גלומים בהתנגדות שלי מספרים מן הסוגה הזו, אולם לא הצלחתי לכנותם בשם - ואילו אתה השכלת להכריע תחתיך את הגדרתם; היטבת לא רק לנסחהּ, אלא גם לשוות לה נימה הרחוקה מלהצטייר כיבשה. נסכת בי אמונה בספרים המסוגלים לכתוב ברגישות על התקופה העקלקלה הזו (עלייה כתבת ברגישות מופלאה בפיסקה השלישית). לכן, קיים סיכוי לא קטן שאכן אגש בעצמי אל הספר ביום מן הימים :*) ועוד שתי נקודות קטנות: (1) מחד גיסא, אני תמימת דעים איתך שזו "טעות מרה לחשוב מה אהבת, או רצית, כשהיית ילד", כלשונך - כל עוד מדברים על הילדות כשלב התפתחותי גרידא. לדעתי, חזרה אל אותם מחוזות עלומים מיטיבה עם הזוכר אם הוא בוחר לאמץ קצת מראייתו של ילד, במובנו המופשט והעל-זמני שלו: הכנות, התום, הפשטות, הסקרנות והחיונית... אלו תכונות שאומנם באות לביטוי מירבי בשנותינו הראשונות, אך הן בהחלט יכולות ללוותינו גם בהמשך דרכינו - אם נשכיל לדעת מה אנו רוצים ומה אנו אוהבים, בחשיבה "ילדותית". (2) מצאתי עצמי מזדהה לחלוטין עם המשפט "להתענג על הכאב [...] זו בעיניי גדולה של סופר". אחרי משפט כזה, מה עוד אפשר להוסיף, חוץ מתודה?
|
|
|
חוגי
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
ביקורת פנטסטית! הוספתי לרשימת הקריאה שלי
|
|
|
אלון דה אלפרט
(לפני 13 שנים ו-9 חודשים)
שתי הערות נוספות:
1. תודה לדושקה ויעל. בזכותכן התוודעתי לספר הזה, עד שמצאתי אותו במקרה בדוכן בתחנת רכבת.
2. למתרגם, או לעורך הלשוני שניסח את שם הספר בעברית: "סוון" זה "seven". אם אתה רוצה לכתוב swan, כתוב "סוואן". שנדע. זה עיצבן אותי כל הספר. |
42 הקוראים שאהבו את הביקורת
