ביקורת ספרותית על אני קלודיוס - כריכה קשה מאת רוברט גרייבס
ספר טוב

---

כתיבת ביקורת על יצירה קלאסית היא תמיד משימה סבוכה, אפילו קצת לא נעימה - וזאת בעיקר בשל הפער הבלתי ניתן לגישור בין "הקילומטראז'" שהספיקו היצירה ומחברה לבצע במשך עשרות רבות של שנות "נדודים" ברחבי הגלובוס (של ניתוחים על גבי ניתוחים, דיונים אקדמיים, פרסומים מקצועיים, אדפטציות לתחומי אמנות אחרים וכו') ובין המבקר/סוקר ההדיוט, שאין לו תמיד את ההשכלה הנדרשת בכדי להבין את כל המשמעויות החבויות ברבדיה השונים של אותה יצירה נסקרת. מתבקשת מידה רבה של ענווה, הכרה מראש בעובדה 'שהמנעד' של סקירתך ינוע כנראה ברובו בין הגדרות ערטילאיות על הסקאלה שבין "נהניתי" ובין "לא נהניתי" ובעיקר - הכנה פסיכולוגית לאפשרות הלגמרי ריאלית, שמחר ייתקל בחיבורך איזה מומחה 'אמיתי' ומוסמך לעניין ויוציא אותך אידיוט מושלם...

"אני, קלאודיוס" הוא יצירה מונומנטלית. חיבר אותה אחד מהפוריים שבין יוצרי המאה ה-20, רוברט גרייבס, איש אשכולות שכתב מאות ספרים, מחזות, תסריטים ושירים, עד יום מותו ממש בשנת 1985. הוא היה אז בן 90.
על "אני, קלאודיוס" הוא עמל במשך 7 שנים תמימות, בהן ערך מחקר אדיר מימדים על מושא כתיבתו, נאמן לשמו הטוב של סב-סבו - ליאופולד פון רנקה, מגדולי ההסטוריונים של גרמניה. הספר, שפורסם בשנת 1934, נחשב ליצירתו המפורסמת והמצליחה ביותר ומגולל את תולדותיה של האימפריה הרומית - בעיקר בתקופה שבין מותו של יוליוס קיסר ובין עלייתו לשלטון של הקיסר קלאודיוס (40 לפנה"ס עד 40 לספירה, פלוס-מינוס) - שמפיו הפיקטיבי מתוארים האירועים השונים, במתכונת של אוטוביוגראפיה.

הר של ציפיות היו לי מהספר והוא אכן עמד בכמה מהן : הוא אמין, משכנע, מרתק ברגעיו הטובים, ציני במידה לא מבוטלת ובעיקר - על זמני מבחינה זו, שכל שינוי בשמותיהם של "הגיבורים" או של התקופה הנידונה, לא יוכל לפגום בעיקרון המנחה והבסיסי לפיו - הנשים לנצח תהיינה בוגדניות ורוחשות מזימות והגברים לעולם יהיו סוטי מין וסכיזופרנים... מה חדש ?...:)

אלא מה (ובחזרה לפיסקה הראשונה בסקירתי זו) ? אני מניח שבלשן החוקר שפות קלאסיות או אנתרופולוג המתחקה אחר המבנה החברתי בימי רומא, היו ודאי נהנים יותר ממני מ"אני, קלאודיוס" או, לכל הפחות, "לא מאפשרים" לספר לעייף אותם... כי על אף בושתי הרבה אין לי אלא להודות בכך, שעבורי "אני, קלאודיוס" היווה אתגר הרבה יותר מהנאה צרופה... חיש מהר חזרתי עמו לימי התיכון "העליזים", עם ספרי ההסטוריה המשמימים הללו, מתקנים כבדים ליישור בולים אחרי שהופרדו ממעטפותיהם בסיוע כוס מים, עמוסים בפרטים מיותרים לחלוטין, כתובים בגופן מיקרוסקופי ומודפסים באיכות ירודה, אלפיים עמודים נוטפי תובנות דלוחות על העידן הפיאודלי באירופה הקלאסית... אני לא אומר שאלה תכונותיו של "אני, קלאודיוס", רחוק מכך, אבל משהו ככה בשוליים, קצת מדגדג... טיפה. במשפט אחד : לא מצטער שקראתי אבל לא מאוד-מאוד נהניתי. קורה. אפילו יוצרי הסדרה המפורסמת תחת אותו שם (להלן !), החליטו מראש להניח בצד את התיאורים הארוכים המוקדשים "לפוליטיקת הקיסרים" ובחרו להתמקד בתככים ובמזימות - אז מי אני ?!

לסיום ובמסגרת פינתנו "איפה היית כשהוקרנה הסדרה האלמותית שהפיק ערוץ הבי.בי.סי ושההתבססה על ספרו של גרייבס ?" - אני יכול לספר על נערותי בדימונה, ראשית שנות השמונים, ימי ערוץ אחד ויחיד, שישי בצהרים והוריי ואני מתיישבים מדיי שבוע, כמו שעון, מוותרים על כמה שעות שינה מבורכות מסיבה מוצדקת ובוהים מוכי הלם בקאדר השחקנים, שלימים כונה "תור הזהב של הטלוויזיה (והתיאטרון !) הבריטי" : דרק ג'קובי, שון פיליפס, פטריק סטיוארט ובעיקר - ג'ון הארט... כבר אז הבנו, שאנו צופים במשהו שיהפוך לא רק לקלאסיקה אף הוא, אלא גם לסטנדארט שאליו יושוו כל ההפקות הטלוויזיוניות מאז ולנצח... כן, זה עד כדי כך היה טוב...

» ביקורות נוספות של הלל הזקן
» ביקורות נוספות על אני קלודיוס - כריכה קשה