1. 11:59

"המילים של השיר הזה כל כך קולעות שזה צורם" אמרה, ואיפרה דרך החלון הפתוח.
האפר הלוהט נראה כמו גחליליות בשמי הלילה השחורים והיא הביטה בהם שעה שהלהבה הזעירה כבתה לאיטה.
הוא לא ידע מה לענות לה לכן רק הסתכל עליה בזוית עיניו בזמן שהחניקה עוד דמעה.
"אני לא יודעת למה,אבל לפני חצי שנה חשבתי שהיום הכל יהיה כבר אחרת."
"הכל?"
מתעלמת מהשאלה,היא הביטה בחריץ המואר שהשאירה הדלת החצי פתוחה וסגרה אותה בדממה.
"לא חשבתי שאמצא עצמי ישובה על מכונת כביסה,מעשנת ובוכה... זה מה שבטוח.
חשבתי ש
שישה חודשים זה המון, כל כך הרבה יכול להשתנות.
ואז עברו חמישה. ואמרתי לעצמי,שחודש זה כל כך מעט... אבל לך תדע מה יכול להשתנות בחודש.
ואתמול,אתמול בשעה 11:59 הבטחתי בתאריך המתחלף על צג המחשב וקלטתי שחצי שנה זה כלום, והיא חלפה והכל עומד במקום.
היום הסתכלתי על השעון והשעה הייתה שמונה בערב,וחשבתי שלא הכל אבוד.
אבל עכשיו אני יושבת פה ובוכה על מכונת כביסה, ולאט לאט אני מבינה
שכן."

נכתב לפני 11 שנים ו-2 חודשים

2. 3#

מנהטן,ניו יורק.
04:43

שומר סף רחב כתפיים מסלק כמה שיכורים ממועדון לילה זול למראה,ומיד אחריהם כמו טריק קוסמים דל תקציב נופלות שלוש בלונדיות זהות עד גחוך. אני מגלגלת את עיניי ומביטה על השעון. 04:43. אפשר לחשוב שיש לי את כל הלילה... ובכן, זה אולי נכון באיזשהו מקום, אבל זה לא אומר שמתחשק לי לבלות את כולו בלעקוב אחרי מופע המוזרויות הזה.
רק היום! רק היום! גבר עם קעקועים נדושים במיוחד ואפוד עור שבטח ישב עליו מצויין לפני חמש עשרה שנה מועד מצליח לשים לעצמו רגל! מהרו לקנות כרטיסים!
מדהים.
בזמנים כאלה אני ממש מצטערת שאני לא מעשנת, זו יכלה להיות דרך נפלאה להעביר את הזמן ואולי זה גם היה עוזר לי להשלב במקום המזוויע הזה.
אני נוטה לחשוב שברונטית נמוכת קומה, לא שותה ולא מעשנת, לבושה בבגדי מעצבים תמשוך יותר תשומת לב ממה שצריך במקום שכזה. המעסיקים שלי כנראה לא עלו על הפרט המבריק הזה.
מקועקוע עם וסט נוסף יוצא מהמועדון,סורק אותי מכף רגל ועד ראש ומספר לי ברהיטות של נהג משאית אילו איברים ירצה להשחיל לי לאן ולאיזה מצב פיזי זה עלול להביא אותי.
אני באמת מתקשה להבין איך אני תמיד מגיעה למקומות כאלה,כשכל מה שאני רוצה הוא לשבת במיטה ולראות שידורים חוזרים של סדרות משנות התשעים. מצד שני, תמיד יכולתי ללכת ללמוד או רפואה, או הוראה... או כל דבר אחר שלא דורש ממני לעמוד ארבע שעות מול מקומות בילוי של אופנוענים שחווים את משבר גיל המעבר.
אני נשענת על קיר צדדי ומוציאה מהתיק את אחד הרומנים האהובים עלי ופותחת בעמוד 17.
הרעש הנוראי שבוקע מהמועדון קצת מקשה על פעילות הקריאה, אבל אם כבר עסקנו בדרכים להעביר את הזמן זה מנצח בגול בלהסתכל איך מר נהג משאית מקיא את נשמתו מאחורי פח האשפה. אלוהים יודע למה מכל להקות הרוק הכבד שהעולם ידע,בעל המועדון בחר להשמיע דווקא זאת שנשמעת פחות כמו מוזיקה ויותר כמו להקת צבועים אחוזי דיבוק.
מר נהג משאית סיים להקיא וכעת הוא עסוק במה שנשמע כמו פעילות נמרצת מאד עם אחת הבלונדיניות שכבר הספיקה לקום מאז.
כמובן שכל זה מתרחש ממש מאחורי הקיר שבחרתי על מנת לסיים את עמוד 17,אבל שזה לא ידאיג מאותם... מי אני שאמנע מעשה אוהבים בין נרקומן ופרוצה.
גבר גבוה עם קעקוע של צלב קרס על הכתף יוצא מהמועדון ומושיט לשומר הסף ערימה קטנה של שטרות,מהודקת בגומייה חומה ופונה לאחורי המועדון. התחלתי לצעוד מאחוריו חרישית ונעמדתי בין הצללים.
כאשר האיש התכופף לשרוך את נעליו הוצאתי חוט דיג מהתיק ובזריקה זריזה עטפתי את גרונו.
הוא השמיע קול השתנקות ונחת לתוך ערימה של בקבוקי בירה, מכתים את חולצתו הלבנה בשבילים דקים של דם.
"מי את?" כך פירשתי את החרחור שיצא מגרונו.
"אנחנו לא מכירים אישית," גייסתי את חיוכי המנומס ביותר,שוכחת לרגע שאני מאחורי גבו של האיש והוא בכלל לא רואה אותי. ובכלל, ספק אם היה רואה אותי דרך העיניים הדומעות ונימי הדם המתפוצצים. "שמי קלאודיה דלגארו. אני לא מהססת להשתמש בשמי המלא כי אתה לא תחיה מספיק זמן כדי לשנן אותו".
הוא פלט שאגה חייתית והחל לנופף בידיו בפראות.
"אה-אה! לא כל כך מהר.." הידקתי את החוט מסביב לצווארו והוא נפל על הרצפה בקול חבטה.
"בבקשה... די... מי את?"
"כבר אמרתי לך את שמי, אבל אני לא חושבת שהוא צלצל בפעמון כלשהו. בכל זאת, מייק החיה."
עיניו החלו לרוץ בחוריהם בפראות והוא ניסה לומר דבר מה.
"ששש... די, זה בסדר. אני יודעת" ליטפתי בעדינות את שיערו ונתתי לו ליפול לרגליי.
התכופפתי עד אשר שפתיי נגעו באוזנו ולחשתי "אחיך מוסר דרישת שלום." ומשכתי את החוט במהירות עד שמייק החיה הפסיק לפרפר.
ניקיתי את האפר שהצטבר על שולי השמלה שלי ופניתי ללכת משם.
עצרתי מונית בשולי הכביש,הנהג הטיף לי כמה דקות שמקומות כאלה מטונפים לא נועדו בשביל בחורות כמוני.
חייכתי בנימוס ופתחתי את אחד הרומנים האהובים עלי בעמוד 17.

נכתב לפני 11 שנים ו-8 חודשים

3. חלודה,חלודה אבל משתדלת.

שלוש לחיצות וצליל חיוג שנקטע בקול ענייני.
"הלו."
"היא התאבדה"
"התאבדה?"
"התאבדה. כי בשלוש שנים האחרונות הכל היה גרוע.
היא התעוררה כל בוקר עם התחושה היחידה שלמדה להכיר;הבדידות.
הלכה לישון כל לילה עם רוחות מין העבר;שירים ישנים ותמונות דהויות.
איבדה את הגבול הדק שבין מציאות לחלום וצבעה אותו במי ים ושיכר.
הייתה יושבת ימים ארוכים בערימת ספרים,מנסה להסיח את דעתה מהחור השחור שאיים לבלוע את מעט השפיות שנותרה לה.
הייתה מבלה את זמנה הפנוי בלהתיר את הקשרים בשיערה הארוך, ואת אלה עם האנשים שעדיין ניסו להחזיק את הראש שלה מחוץ למים.
ניסתה לאמץ את הטירוף קרוב לליבה,ולהפכו לחבר ותיק. רק לשכוח
לשכוח
לשכוח.
אצבעות ארוכות שמגששות במים עכורים וחיבוק אחד שנמשך שניה יותר מדי.
רגעים ללא מילים ולילות ללא חיוך.
ואם. דלת אחת מסתחררת בטירוף.
והכל
הכל כי היא כל כך רצתה לצרוח ולא הצליחה.
ותמונה אחת שהניחה עליה את ידה ממש במקרה,אבל עולם לא הצליחה להביא את עצמה לקרוע אותה.
עכשיו היא בטח בלונדון."

נכתב לפני 11 שנים ו-8 חודשים

4. ידו האחת אחזה בחיים והשניה במוות.

אני יודעת שזה שוב קטע נורא חלש שלי, והסיבה היחידה שאני מפרסמת אותו היא שאתמול בערב בדיוק הייתי בכוננות בבסיס שנמצא חמש דקות ממקום נפילת הגראדים בב"ש.
אירוני איך שדווקא במקרים כאלו אני רואה כמה התמונה באמת יפה.


קצת אחרי כל ההלומות וההבזקים הם נעמדו באמצע המדבר הקפוא וחיכו.
היא הרימה אליו מבט רועד וחייכה קלות.
הבזק של לבנה השתקף בעיניים הכחולות,שניות ספורות לפני שהוא צעד קדימה והצמיד אותה אליו בחוזקה. לוחש אל תוך שיערה שיהיה בסדר.
דווקא בין החול והלהבות הם אהבו כמו שלא אהבו מעולם.
הם עמדו כך שניות,אולי ימים. כמו גוף אחד בצבע הזית;היד הימנית הידקה את אחיזתה בנשק,והיד הפנויה הידקה את אחיזתה בגף הרועד.
ידו האחת אוחזת בחיים,והשניה במוות.
האדמה הרועדת והעיר שעולה באש,מתגמדים עד ליצירת תפאורה חסרת חשיבות,כשהעיניים הכחולות מבטיחות שיהיה בסדר.

נכתב לפני 14 שנים ו-6 חודשים

5. כמו ליצנים שבוכים

מכל זוית שלא אביט ניתן היה לראות שזה היה החדר שלו.
מכחולי צבע מפוזרים בין אין ספור דפים, וניחוח קלוש של סיגריות זולות עומד באוויר.
האור המתכתי של שעות הבוקר המוקדמות מאיר חלושות קירות שראו כבר הכל, כתמי דם בצבע הרוח.
והוא רק יושב מולם בדממה, והעשן שנפלט לסירוגין מבין שפתיו מסתחרר אל תוך הריק וכותב מילים שהוא בחיים לא יעיז לבטא בקול.
היא יושבת ועוקבת אחרי העשן בעיניה, באותה דממה לא ניתנת לשבירה. חושבת כמה נחמד יהיה אם יוכלו סתם כך להתלות על העשן הזה, ולרחף ללא מטרה. לתת משמעות לכל נשימה ונשיפה.
והם חיים, ומדברים, ומזדיינים, ומחייכים כאילו זה בסדר. מעמידים פנים שהם לא התרסקו לחתיכות כבר לפני זמן רב יותר ממה שניתן לספור. ובכלל, מה הטעם?
הוא שוקע אל תוך האבקות והכדורים, שומע קולות של קרנבל ורואה אורות מרצדים. שם היא כבר לא בוכה.
שעה שהיא נותרת מרוסקת; בלי הקולות והאורות. שומעת רק את הנשימות שלו מדברות אליה.
הוא שבר אותם כי כבר לא יכל להתמודד עם עצמו, והיא נשמה לתוכה כל רסיס של כאב שנזרק אליה, ועכשיו היא קרועה מבפנים.
אבל הקרנבל... הוא מרהיב ביופיו. כולם מחייכים שם, אבל אין להם עיניים. הם לא מביטים אחד בשני ולא בוכים. לא כואב להם, בגלל זה הם מחייכים. מתהלכים בעיוורון ומחייכים.
גם הוא שם, הוא עוצם את עייניו ומחייך. עכשיו טוב לו, כי הוא ריק כמוהם.
גם לליצנים אין עיניים. גם הם מתורצצים בעיוורון באוהל הצבעוני והגדול. הם מחייכים, ומחייכים. רק מחייכים. למעט אחד, שבוכה בלי דמעות. אין לו עיניים, ככה שזה באמת משנה.
היא מביטה בו מהצד, יושב על המיטה הגדולה ומחייך לאוויר.
הוא שומע את קול הבכי שלה, אבל הקולות נבלעים ברקע. כי זה כבר לא משנה. זה בטח כי אין לה עיניים,הוא חושב.
היא בוכה בלי דמעות, כי אין להן מטרה.
ולו אין עיניים.
אבל עמוק בפנים הוא יודע שהם כמו ליצנים שבוכים.
-
בהשראת "כמו גחליליות" של נורית מץ, ובן-אדם אחד שהתאדה לי מול העיניים.

נכתב לפני 14 שנים ו-9 חודשים

6. רדוד.

כשאור חלוש של לפנות בוקר החל להסתנן דרך התריסים הסגורים למחצה השתחררה דממה, כי שנינו מתנו קצת מבפנים שניות קודם לכן.
ההרגשה המכוערת הזו, כשהמציאות חודרת והמחשבות מציפות. באיזשהו רגע מגלים שלא משנה כמה ננסה לא נצליח להשאר שיכורים לנצח,
ואז אני אלך. לספרים שלי, עם הכריכות היפות והמבריקות, לשירים המלנכוליים ומיליוני מחשבות לא באמת חשובות.
מטאל של אייטיז וקולות של חיוכים. הרבה מדי מכל דבר.
קשה להאחז בבלתי אפשרי.

נכתב לפני 14 שנים ו-10 חודשים

7. 17.10.2020

ג'ני היקרה,

זאת אני. זוכרת אותי? כנראה שלא, צפוי שתשכחי אותי, או תהרגי אותי. אחד מהשניים.
אף פעם לא הסתדרנו יותר מדי, אני יודעת. הייתה לי נטייה נוראית לדפוק כל דבר טוב שקרה לך, אבל אני עדיין חלק ממך אז הייתי שמחה אם לא היית חותכת אותי מעצמך בכזאת אכזריות.
עכשיו את בטח חיה במקום חדש ומקסים, שמעתי עליו מכמה אנשים... "שקר" קוראים לו, נכון? נראה לי שכן. בכל אופן, השמועות אומרות שממש טוב לך שם. כולם מחייכים וגם את מחייכת כי את חשבת שתיהי מאושרת אחרי שלא ישאר לך שום דבר להרוס.
מעניין למה הפכת. אני חושבת שאת עדיין כותבת, אבל העיניים שלך כבר ריקות מתוכן מכך שגם הדברים שאת כותבת לא שווים הרבה. בטח עם הזמן נהיית מיומנת וסוף סוף למדת לא להרגיש.
את גם בטח לגמרי לבד עכשיו, כי אנשים לא באמת מסוגלים להתמודד עם האופי שלך לאורך זמן, אבל זה בסדר כי בדיוק כמו בשלהי שנות התיכון שלך כשהבנת שאין לך אף אחד את בטח כבר הצלחת לשכנע אותך שאת יותר מדי מיוחדת בשביל שיהיו לך חברים.
אבל האמת היא שמיוחדת את ממש לא. מיוחדת? תלוי איך תגדירי מיוחדת. ייחוד מתבטא בדברים שאת כאינדיבידואל יכולה לתרום לסובבים אותך. לא בכמות הפעמיים שאת בוכה שיכורה על הרצפה וחותכת את עצמך את שאת נרדמת. זה לא ייחוד, זה סתם מטומטם.
את בטח מחפשת אשמים בכך שהחיים שלך נדפקו כליל, אבל אם את חכמה כמו שאת חושבת עד עכשיו בטח כבר הבנת שאין את מי להאשים חוץ ממך.
אני דיי סבורה שבאיזשהו שלב הרגשת שאף אחת מהשאיפות שלך לא באמת שווה התייחסות או מתקרבת למציאות והצלחת לזנוח אותם. את כנראה גרה בארץ, או מתנחמת אי שם בקור האירופאי למען ההרגשה של להיות שייכת לאנשהו פעם אחת בחיים. כנראה חיה באיזשהי דירת חדר עם המון ספרים, המון בלאגן והמון שקט. לא אופתע אם את גרה לבד. מצד שני גם לא אופתע אם גרת עם מישהו עד לפני זמן קצר עד שהוא התחיל לשנוא אותך כמעט ברמה שבה את שונאת את עצמך. אבל אם את בקשר אם יצור אנושי כלשהו אז אני כבר שמחה בשבילך.
בכל אופן, בטח חסכת קצת כסף ובזמן שאת קוראת את זה את יושבת ליד פסנתר יד שניה ולא לובשת מכנסיים. מה שדיי מטומטם כי את קופאת מקור, אבל עניין אבוד, שיהיה.
את השיער שלך בטח לא טרחת לספר כבר יותר מדי זמן, ובגלל שאת לא באמת משקיעה במראה שלך כנראה שבשמש אפשר לראות יותר מעשר ס"מ של שורשרים בצבע שטני מלוכלך. אבל למרות הכל השיער שלך בטח נשאר החלק היחידי בך שאת מצליחה לאהוב. חבל.
בטח הזיוף הלא מוצלח של הדבר הזה שקראת לו בטחון עצמי כבר מזמן הלך נחוי ועכשיו את לא יותר מקליפה ריקה של עצמך. קצת חבל.
מקווה שכשתקראי את זה לא תביני בכלל על מה אני מדברת.

שלך,
ג'ני.

נכתב לפני 14 שנים ו-10 חודשים

8. מזרון מעופש וקולות של מלחמה.

לא אחד הקטעים הטובים שלי, אני סובלת כבר תקופה ארוכה ממחסום כתיבה נוראי, ככה שכתיבת קטע זה באה לי כמעט בכוח:

ערב

בקלילות כמעט מפתיעה הוא דילג מעל המשקוף ונחת ברעש על המזרון המעופש, מצמיד אליה את גופו הקפוא. היא הצמידה את פניה אל חזהו, שואפת אל תוכה את ריח הגשם שדבק בעורו כשהילך בחוץ.
שעה שהיא מנגבת טיפת גשם סוררת מכתפו,היא מרימה אליו את מבטה ושואלת בחיוך אם לא מוטב היה לו אילו לבש חולצה לפני שטיפס על המשקוף ורץ החוצה, הוא חשב מספר שניות ואז משך בכתפיו בילדותיות.
מתוך הטלויזיה המתפרקת מתנגן שיר שהם אוהבים, והוא לוחש לה שורה לפני שהיא נרדמת.

לילה

הגשם הקפוא ממשיך לנקוש את על הזכוכית ולהריעד את החלון הרעוע. קולות של מלחמה בחוץ, אך הם חבוקים בזרועות אחד של השני וזה לא באמת משנה. המילים כבר מיותרות, היא יודעת זאת שעה שהיא נושמת אותו לקרבה. מביטה בו ישן כאילו מנסה לקבע בזכרונה את התמונה הזו; החזה שעולה ויורד עם כל נשימה, כל תנועה וכל שיערה סוררת שנופלת על הכתפיים החשופות.
הטלויזיה כבר מזמן הפסיקה לעבוד והאור התכבה. אולי מעצמו.
מסתבר שזה אנושי,אפשרי ולא רק בסרטים לאהוב ברמה כזו, מסתבר.
כעבור מספר דקות הוא כבר בתוכה,זרועות חזקות אוחזות בה ומצמידות אותה אל הגוף המיוזע שנע מעליה. ציפורנייה מציירות קווים אדומים כדם על גבו, ואנחה קלה נפלטת מגרונה; היא אוהבת אותו.

בוקר

היא פוקחת את עיניה, עדיין בזרעותיו. גופים עירומים, גפיים ורגשות שזורים אחד בשני.
מרגישה את נשמתו הלחה על עורפה וליבה זועק מאושר.
זרועו נכרחת סביבה והוא נושק לה, עדיין ישן. היא מסתובבת אליו ומחבקת אותו בכל כוחה, כאילו מבקשת להשאיר אותו כך לנצח.
הם שוכבים מחובקים על אותו מזרן מעופש, ועדיין; קולות מלחמה בחוץ, והגשם ממשיך ללהום בפראות על הזכוכית. אבל שום דבר לא יעצור את זה.
היא מנסה להרדם שוב, כדי שזה לא ייגמר.

יקיצה

לחשוב שכבר חלפו כמעט שנתיים, וכעת קרני שמש מתגנבים בין התריסים המאובקים.
המזרון המעופש שעון בגמלוניות על הקיר ושאריות מפעם פזורות על הרצפה המלוכלכת.
בפינה אחת של החדר שוכבת לה נפש מרוסקת, ובפינה אחרת של החדר ניצב לו לב שבור. אחרי אין סוף מהלומות והתנגשויות בין השניים כבר נגמר הכוח.
הזכרונות מציפים כל פינה, וכל חלקיק אוויר שהם נושמים מלא במה שהיה פעם.
עיניים קרות, ידיים רפויות ודמעות שכבר מזמן התאדו אל תוך האוויר הלח.
פעם הם היו רובצים פה במשך ימים; צוחקים, מחבקים, מנשקים, מזדיינים, ישנים, מרגישים.
ועכשיו זה רק שקט. הריק הבלתי נסבל שצורם יותר מכל צעקה, וכל מכה.
הוא, מופיע אל נגד עיניה בכל פעם שהיא עוצמת אותן.
והיא לא מבינה איך זה ששני אנשים הצליחו להחזיק בתוכם משהו כל כך חי, ולא מצליחים לשחרר משהו כל כך מת.

נכתב לפני 14 שנים ו-10 חודשים