הביקורת נכתבה ביום ראשון, 12 בפברואר, 2012
ע"י מילים
ע"י מילים
באותו יום שבו קניתי את 'אלגנטיות של קיפוד' התקשרתי לסבתי, לספר לה על ההתרחשויות השונות במשפחה. השיחה זרמה יפה ולבסוף היא אמרה: "אה, דרך אגב, קניתי לך את 'מחסה'." לפני כמה ימים היא סיפרה לי על הספר החדש של הרלן קובן.
"באמת? היום עמדתי מולו בסטימצקי והתלבטתי אם לקנות אותו." אני צוחקת.
"סבא קורא אותו עכשיו." היא מנדבת מידע.
"מה? הספר שלי!" אני מתרעמת קלות.
"נו, הוא לא קורא-הוא רק מסתכל במילים. חוץ מזה, הוא כמו חדש, אז מה אכפת לך?"
"נו, טוב, רק תוודאי שהוא לא ישפוך עליו קפה." אני נכנעת, משועשעת מתשובתה.
טוב, 'מחסה' מספר על נער בכיתה י' ושמו מיקי בוליטר. לקוראיו הותיקים של הרלן קובן השם בוליטר ודאי מצלצל כמוכר. אז כן, מיקי בוליטר הוא בן אחיו של מיירון בוליטר. הוא גבוה, חזק, יש לו רישיונות מזוייפים לכל מטרה ועניין ואבא שלו מת. אמא שלו במוסד לגמילה מסמים והחברה היפה שלו נעדרת.
כמובן שמיקי עבדנו הנאמן יוצא לחפש אחר חברתו היפה-אשלי שמה. החיפוש אחר החברה מתגלגל למועדון חשפנות, למלון מוזנח ולחנות קעקועים. מתברר שאשלי לא תמימה כפי שהציגה את עצמה...
נו, אז מה? בחור נואש יוצא לחפש אחר חברתו היפהפיה. הספר אמנם נחמד, אבל לא יותר מזה. העלילה מתקדמת בקצב פשוט מטורף. אפילו לקוראים ותיקים ובעלי עין חדה קשה לעקוב אחריו.
הספר נפתח טוב וממשיך יפה, אבל בשום שלב לא אמרתי "וואו, איזו הברקה!" או "איזה יופי!" או צרחתי "מה???!!!" או אפילו-"כמה עצוב."
נהניתי מהספר, אל תבינו אותי לא נכון. אבל הוא נראה לי פשוט ורדוד. הוא נקרא בנשימה אחת, ווהרגשה היא כמו ששותים מהר מדי כוס מי קרח והמוח קופא. יותר מדי אקשן, פחות דפים מהנדרש לקריאה במהירות סבירה, פחות עומק משהייתי רוצה למצוא בספר.
נהניתי, ושווה לקרוא אם יש לכם זמן.
14 קוראים אהבו את הביקורת
14 הקוראים שאהבו את הביקורת
