1. ---

---

נכתב לפני 11 שנים ו-4 חודשים

2. ---

---

נכתב לפני 11 שנים ו-5 חודשים

3. ---

---

נכתב לפני 11 שנים ו-6 חודשים

4. ---

---

נכתב לפני 11 שנים ו-6 חודשים

5. ---

---

נכתב לפני 11 שנים ו-6 חודשים

6. ---

---

נכתב לפני 11 שנים ו-8 חודשים

7. ''סיפורה של יעל ליכטנשטיין'' פרק אחד-עשר

פרק י''א-הרגעים הקסומים של החיים
''יעל,את בסדר?'' שאלה מירית,היא נראתה מודאגת.
''כן,בטח'' אמרתי
''את בטוחה?את נראית כאילו את עומדת להתמוטט.'' אמרה מירית.
''אני בסדר גמור מירית,אל תדאגי.'' אמרתי,כל-כך תשושה.
''את נראית כמו מישהי שבלע אותה לוויתן'' אמרה מירית,וחיוך קטן בצבץ על פניי.
''בהתחשב בכך שגם ראית מה כתבו עלינו בקבוצה המטופשת הזאת,גם את צריכה להיראות ככה'' אמרתי לה.
''כן,בנוגע לזה,את צדקת.אני מצטערת שקראתי לך שקרנית'' אמרה מירית.
''זה בסדר,עכשיו זה לא משנה.'' אמרתי לה.
''אני יודעת מה לעשות כדי לעודד אותך.'' אמרה מירית.
''אני לא חושבת שתצליחי לעודד אותי,אני נמצאת במעמקי היגון.'' אמרתי,כשדמעות מרטיבות את פניי.
''די,יעל,אל תבכי.אני מרגישה רע כשאני רואה מישהו בוכה,ובמיוחד אותך.'' אמרה מירית.
''המראה שלי יהיה מעכשיו עצוב ונוגה,כדאי שתתרגלי.'' אמרתי למירית.
''לא אם זה תלוי בי.'' אמרה מירית,והחלה לדגדג אותי במרץ.
בהתחלה ניסיתי להתנגד לה,אך מירית לא הפסיקה לדגדג אותי.התחלתי לצחוק בקול גדול,דמעות החלו לזלוג על פניי מרוב צחוק ושמחה.
מירית הסתכלה עליי,ואמרה:למה את בוכה יעל?האם העידוד שלי לא הצליח?כנראה לא דגדתי אותך מספיק,היכוני למהלומת צחוק.''
לפני שהספקתי להניד עפעף,מירית החלה לדגדג אותי שוב,התפוצצתי מצחוק,לרגע הייתי בגן עדן,במקום המופלא ביותר ברחבי היקום,מערכת השמש כולה.
אך במהרה,חזרו אליי הזיכרונות הנוראיים מהימים האחרונים,אבל,פתאום החלטתי,אני לא אתן לאירועים האחרונים להפריע לי לחייך,אסור לעולם להפסיק לחייך,אסור לאבד את התקווה.
אמרתי למירית:''די,מירית,תפסיקי.אני שמחה ומאושרת.'' תוך כדי צחוק מתגלגל.
''יש,הצלחתי לעודד אותך.את נראית ממש יפה כשאת צוחקת.'' אמרה מירית
''כן,העידוד שלך הוא מובחר.'' אמרתי,כשאני מחייכת ונראית במיטבי.
פתאום,שושנית(אמה של מירית)נכנסה לחדר,היא נראתה כעוסה,''האם עדיין כעסה על שהתפרצתי לביתה בגסות רוח?'' שאלתי את עצמי,מבוהלת עד מוות.
''מירית,אני חושבת שכדאי שאלך הביתה'' אמרתי,ספק בביישנות ספק בפחד.
שושנית שמה לב שטיפות זיעה מבצבצות על מצחה של מירית,ואמרה:''אל תפחדי מירית,לא אגרש את חברתך לביתה,הניחי לי לדבר עימה.''
''אמא,אני לא בטוחה.....'' אמרה מירית.
''מירית,אני לא עומדת לאכול את חברתך,בקשתי,היא רק לדבר עימה.'' אמרה שושנית,בנימה של סבלנות.
''טוב,בסדר.'' אמרה מירית,ולי לחשה:''יעל,אם תהיה בעיה,רק תקראי לי.'' אמרה,והלכה אל מחוץ לחדר.
נשארתי לבד בחדר עם שושנית,הייתי לחוצה מאוד,כל-כך פחדתי.כנראה,שושנית שמה לב לפחדיי,לכן היא דיברה ראשונה:''ילדה......לא אכחיש שאני עדיין כועסת עלייך,התפרצת לביתי בגסות רוח,כזאת,שעוד לא ראיתי כמוה מימיי.
אבל בכל זאת,כשראיתי איך את ומירית שמחות,וכיצד עיניה נוצצות מרוב אושר,בזכותך.החלטתי,שתוכלי להישאר פה,אבל,רק שתדעי,אני לא נותנת לעתים קרובות הזדמנות שנייה,וכדאי שתיקחי אותה בשתיי ידייך ולא תבזבזי אותה לריק.
ועוד משהו אחד,לפני שאשלח אותך לדרכך,רק שתדעי,מירית היא ילדה עדינה מאוד,והיו ילדות שכינו את עצמן ''חברות'' שלה,למעשה הן ניצלו אותה לצורכיהן האישיים,הן העתיקו ממנה את שיעורי-הבית,ביקשו ממנה כסף והתנהגו אליה בזלזול,איני רוצה לפרט מה עוד עשו לה,אבל איני רוצה שדבר זה יחזור על עצמו.
תתנהגי אליה יפה,וזכרי,איני רוצה שמירית תיפגע,ואם תפגעי בה יהיו לזה תוצאות הרות אסון בשבילה,אז היזהרי.
אלו כל דבריי,מקווה שתפנימי אותם לתוכך.'' אמרה שושנית,והלכה לקרוא למירית.
רגע לפני שפתחה את הדלת,הסתכלה עליי במבט רציני,ואמרה:''סליחה על השאלה,אבל,איני יודעת את שמך.''
''קוראים לי יעל'' אמרתי,נרגעת ונושמת עמוק.
''ובכן,יעל,אני מקווה שהפנמת את דבריי,נעים להכיר אותך יעל'' אמרה שושנית.
לחצתי את ידה,והרגשתי שמחה בכל מאודי,הצלחתי להתפייס עם שושנית,היא לא כועסת עליי יותר.
בלי ששמתי לב,שושנית פתחה את הדלת וקראה למירית והיא כבר נעמדה לידי,מנסה להעיר אותי מהפנטזיה המתוקה ששקעתי בה.
''יעל,יעל,כדור הארץ ליעל.'' אמרה מירית.
התעוררתי,חזרתי לכדור הארץ.הבטתי במירית בתדהמה,''מתי היא הספיקה להגיע?'' שאלתי את עצמי.
''מירית,אני....'' אמרתי,מרוב בלבול שכחתי את מה שרציתי להגיד לה.
''יעל,אמי עשתה לך משהו?'' שאלה מירית,בפחד רב.
''לא,ממש לא.אני חושבת שהיא סלחה לי,היא אישה מאוד נחמדה.'' אמרתי,בששון.
''מצוין!אני כל-כך שמחה,אני מאושרת בכל מאודי,אין מילים בפי בכדי לבטא את רגשותיי.'' אמרה מירית,בהתרגשות יתרה.
מירית כל-כך שמחה,ופיזזה בהתרגשות.היא שאלה את אמה שאלה,בקולי קולות:''אמא,אפשר שיעל תישאר פה לארוחת הערב?''
''בסדר,אין בעיה.אבל האם אמה של יעל מסכימה?'' אמרה שושנית.
מירית הסתכלה עליי במבט מופתע,והשיבה:''אל דאגה,אמא,יעל מייד תתקשר לאימה.''
''בסדר,אם כך יעל יכולה בוודאות להישאר לארוחת הערב.'' אמרה שושנית.
אמרתי לעצמי:''יעל,אולי החיים הם לא כמו אגדה,אך יש את הרגעים הקסומים הללו,הרגעים הקסומים של החיים,שכרון חושים,הרגשה מופלאה,אלו הרגעים הקסומים של החיים.
''יעל,יעל,צר לי לקטוע את הפנטזיות שלך,אבל להזכירך,את צריכה להתקשר לאימך.'' אמרה מירית,בשמחה גדולה.
''מירית,יש לי וידוי קטן,אמי לא יודעת שאני נמצאת בביתך היא חושבת שאני מטיילת לי בחורשה.'' אמרתי לה
''יעל,לא הבנתי למה את מתכוונת.את אומרת שבעצם אמך לא יודעת שאת פה,בבית שלי.'' אמרה מירית,מבולבלת מעט.
''לזה התכוונתי בדיוק.'' עניתי למירית על השאלה.
''יעל,יעל......אני לא יודעת מה לעשות,אבל אני חושבת שתוכלי להתקשר אליה ולשאול אם תוכלי להישאר פה,אני סמוכה ובטוחה שאמך לא תכעס.'' אמרה מירית.
''טוב,אולי את צודקת.כדאי שאתקשר אליה.'' אמרתי,פתאום,החלטתי שלא אחשוב יותר על הפחדים המטופשים שלי,אני אתמודד איתם.
''טוב,אני שמחה שהקשבת לי.וכעת,כדאי שתתקשרי,אני כל-כך רוצה שתישארי לארוחת הערב.'' אמרה מרית,בהתרגשות רבה.
''אני יכולה להתקשר אליה מהטלפון שלכם?'' שאלתי.
''כן,בטח.אין בעיה.'' ענתה מירית.
לקחתי את הטלפון והתחלתי לחייג את מספר הטלפון של ביתי,בתקווה שאמי נמצאת בו,סיימתי לחייג,איזו התרגשות,כאילו עתיד העולם מונח על המאזניים,כנראה ככה הרגיש הגנרל דוויט אייזנהאואר ביום שלפני הפלישה הגורלית לנורמנדי.
''אולי אני סתם מגזימה,אבל במקרה שלו,עתיד העולם באמת היה מונח על המאזניים.'' אמרתי לעצמי.
הטלפון ממשיך לטלפן,טו....טו......טו.......טו........
הצליל חזר על עצמו כמה פעמים,עד שנשמע קול.''שלום..'' זה היה הקול של אימי,הודתי לאלוהים.
''היי אמא...'' עניתי.
''הגעתם לטלפון של בת-שבע,אנא,השאירו הודעה ואענה לכם בהמשך.
כשיישמע הצליל אנא השאירו את ההודעה,ביפ....''
-------------------
תודה רבה לכל מי שאהבת את הסיפור והגיב.
סליחה על העיכוב,אני מקווה שתאהבו את הפרק.

נכתב לפני 14 שנים ו-8 חודשים

8. ''סיפורה של יעל ליכטנשטיין'' פרק עשירי

פרק י'-חשיפה
הייתי בהלם,לא יכול להיות שהקבוצה הזאת נעלמה מעל פני האדמה.כאילו לא הייתה מעולם.אני ראיתי את הקבוצה ואת פעילותה,זה לא יכול להיות.
זה כל-כך לא הגיוני,אני בלחץ עכשיו,כל-כך בלחץ.
''יעל,לא הבנתי מה ניסית להראות לי.'' אמרה מירית.
''ניסיתי להראות לך את הפרצוף האמיתי של סתיו ושל שלי,נכשלתי.'' אמרתי
''למה את מתכוונת?'' שאלה.
''התכוונתי לנסות לעזור לך,להגן עלייך מפני אנשים מסוימים,שרוצים להזיק לך.'' אמרתי.
''את מתכוונת לסתיו ושלי?'' שאלה מירית
''כן,הם מנסים לעשות משהו רע.ואני יודעת את זה.'' אמרתי
''את רבת איתם,ואני יודעת שאת כועסת עליהם.מדוע עליי להאמין לך?'' אמרה מירית
''בגלל,שאני לעולם לא מספרת דברים רעים על אנשים שרבתי איתם(ברוב המקרים)אבל,סתיו ושלי מתכננים משהו רע,תאמיני לי מירית.'' אמרתי
''תוכיחי לי,ואז אאמין לך.'' אמרה מירית
לא ידעתי איך אוכל להביא למירית הוכחות,כדי שתאמין לי.אני אבודה,אין לי מושג מה לעשות.ואני לא יכולה לאכזב את עצמי ואת מירית.פתאום,צץ בראשי רעיון,קצת מוזר אבל רעיון.
הייתי אחוזת התרגשות,ליבי פעם בטירוף,בעיניי היה ניצוץ של התרגשות עצומה.סוף כל-סוף מירית תדע מהמזימה שסתיו מתכנן.הסתובבתי אל המחשב.ונכנסתי ל-icq של סתיו,מירית בהתה בי,לא מבינה מה אני מתכננת.
הסתכלתי על הקבוצות שסתיו הצטרף אליהם.חיפשתי קבוצה מסוימת,וקיוויתי שההשערה שלי אכן נכונה,התפללתי בלבי שאצליח.
הרגשתי מוזר,כאילו אני בוהה בחלל האוויר ומפספסת משהו.פתאום,הסתכלתי שוב על המחשב,וראיתי את זה,את מה שחיפשתי.נכנסתי לדף.לקח זמן מה עד שהמסמך הופיע.מירית נראתה מסוקרנת ומופתעת בו-זמנית.המסמך הופיע,סוף כל-סוף האמת תצא לאור.אני ומירית,התבוננו בתדהמה בקבוצה ובדיונים שהתקיימו שם:(לפניכם הדיונים)
''יעל ומירית,הן טיפשות,ומלשניות מסריחות'' כתבה שלי
''מסכים איתך שליקה,צריך להחרים אותן.'' כתב סתיו
''גם אני מסכימה איתכם,יעל ומירית צריכות ללמוד לקח'' כתבה לירית
''דרך אגב,התוכנית שלך הצליחה?'' כתב ניב
''היא הצליחה חלקית,יעל אמרה שהיא נוסעת לחיפה.מירית בלעה את הפיתיון,והיא תבוא למסיבת יום הולדתי.'' כתב סתיו
''מתי יעל התכוונה לנסוע לחיפה?'' שאלה שלי
''היא נוסעת לחיפה עם אמה,בדיוק בתאריך שבו אני חוגג את מסיבת יום הולדתי.היא אמרה שהיא הולכת לקבר של בן דודה,שמוליק.'' כתב סתיו
''סתיו,יעל עבדה עליך.אני מכירה אותה טוב,ואני יודעת שאין לה בן דוד שקוראים לו שמוליק.אין לה בכלל בן-דוד.כשיעל נוסעת לחיפה היא ואמה הולכות לקברו של סבה,כריס.'' כתבה שלי.
''אני פשוט לא מאמין,יעל הצליחה לעבוד עליי,איזה טיפש הייתי.עכשיו אני הולך להתקשר אליה.אני הולך להרוג אותה.'' כתב סתיו.
''סתיו,חבר שלי לא מצליח למצוא את הקבוצה.הוא חיפש המון פעמים,ולא מצא כלום'' כתב שי.
''שיניתי את השם של הקבוצה.במקום לקרוא לה ''קבוצת יעל ליכטנשטיין הדפוקה,קראתי לה בשם ''קבוצת יעל ליכטנשטיין ומירית פרח הדפוקות''
(אלו היו כל הדיונים,רק בינתיים)
עמדתי והסתכלתי,בלי לומר מילה.הייתי מופתעת כל-כך,כל-כך פגועה וחשופה.אף-פעם לא חשבתי שיתייחסו אלי ככה.הרגשתי שכל העולם מתהפך עליי,שכל מי שהכרתי בגד בי,ופצע אותי.הרגשתי נורא,הכי רע בעולם.ניסיתי להיאבק בדמעות העקשניות,שדווקא עכשיו החליטו לרדת ולהרטיב את פניי.הייתי מיואשת לגמרי,כמה טיפשה הייתי כשחשבתי שאוכל להגן על מירית ועליי,חשבתי שאני בשליטה,שהכל בסדר.מסתבר שטעיתי,אני עדיין אותה ילדה מפסידנית.
מה חשבתי לעצמי,שאני גיבורת-על שיכולה להתגבר על כל המכשולים והסכנות,שיש לה כוחות פיזיים מדהימים.
אני רק ילדה,אפילו לא בת שתיים-עשרה,וכבר אני נאלצת להתמודד מול כעס,שנאה,עצב וייאוש.הרגשתי כאילו המוח שלי מתכווץ. כאילו העולם שלי נשבר לרסיסים. הרגשתי שאני כבר לא רצויה בשום מקום, ולא יכולתי יותר להחזיק את עצמי.
-----
תודה לכל מי שהמתין בסבלנות לסיפור שלי,מקווה שתיהנו גם מן הפרק הזה.

נכתב לפני 14 שנים ו-11 חודשים

9. ''סיפורה של יעל ליכטנשטיין'' פרק תשיעי

פרק ט'-אסטרטגיה נגדית
עמדתי והייתי המומה,הסתכלתי על מירית בתדהמה.סתיו היה הראשון שהביט בי,ששם לב שאני עומדת ממש לידו,בבית של מירית.
''יעל,מסתבר שגם את פה'' אמר סתיו(כשהוא מדגיש כל הברה והברה).
''יעל,מה את עושה פה בדיוק?'' אמרה שלי(בנימה ברורה,של שנאה ותיעוב).
לא טרחתי לענות להם,שמתי לב,שסתיו הסתכל על מירית באחד מן המבטים המפחידים ביותר בעולם(אם מבטים אכן יכלו להרוג,מירית אכן הייתה מתה עכשיו).הבטתי בבירור בכל אחת ואחד מהם.
התחלתי לפחד,ידעתי שסתיו ושלי יעשו הכול(אבל הכול)כדי לגרום לי להסתלק מהמקום.ומירית,ראיתי כמה היא מופתעת שאני נמצאת פה.ואפילו לא אדבר על שושנית,ראיתי בעיניה שהיא כועסת עליי.ונחושה לגרש אותי מהבית שלה,בגלל שנכנסתי פנימה בגסות ובכוח.
''מירית,את הזמנת את יעל לביתך?'' שאל סתיו
''ברור שלא'' אמרה מירית
''ילדה,במטותא ממך,צאי החוצה'' אמרה שושנית(מנסה לשמור על חזות רגועה)
''כן,יעל.צאי כבר החוצה'' אמרה שלי(בנימה כעוסה עוד יותר)
''הייתי שמחה לצאת,אבל אני צריכה להגיד משהו למירית'' אמרתי.
''מה בדיוק את צריכה להגיד לה?'' שאלה שושנית(מנסה לא לאבד שליטה).
''זה בנוגע לפרויקט שמירית צריכה לעשות עם הילית"(הילית,הייתה המטפלת באומנות של מירית) אמרתי(והייתי כל-כך לחוצה,וגם זעה ניקוותה על פניי)
''מה בנוגע אליו?'' שאלה מירית(מסתבר,שהיא כן עושה פרויקט כלשהו עם הילית .יש לי מזל).
''היא ביקשה ממני להגיד לך,שהנושא שאת חוקרת הוא על ספרים מעניינים,במקום על הצקות בבי''ס.'' (קיוויתי שהיא תבלע את זה).
מירית הסתכלה עליי בחוסר אמון מוחלט,התחלתי להילחץ וטיפות זיעה החלו להיקוות על פניי.מירית הסתכלה עליי רק פעם אחת נוספת,היא הסתכלה אל תוך נשמתי,ואני חושבת שהבינה את מה שניסיתי לומר לה מלכתחילה.
''ברור,תודה שאמרת לי את זה, יעל'' אמרה מירית
''בבקשה,שמחתי לעזור'' אמרתי(ונשמתי לרווחה)
''מירית,אל תשכחי לבוא'' אמרה שלי
''כן,אני מצפה לראותך במסיבת יום הולדתי'' אמר סתיו
''אל תדאגו,אני אבוא'' אמרה מירית
''יופי,אני מצפה לראותך שם'' אמר סתיו(בחיוך מזויף).
''טוב,אנחנו צריכים ללכת עכשיו.'' אמרה שלי(בחוסר סבלנות מובהק).
''כן,טוב.ביי מירית.'' אמר סתיו
הם נחפזו לצאת, כשהגיעו כבר ליציאה, שלי הסתובבה ונעצה בי את אחד המבטים הנבזיים ביותר שלה. לא נרתעתי ממנה,ממי שפעם הייתה בין החברות היותר הטובות שלי,התגלתה כלא יותר מילדה בוגדנית אשר מתנהגת כמו שחברה לא אמורה להתנהג.
ובכן,נשארנו רק אני,מירית ואמא של מירית.שמתי לב,שכרגע אני לא ממש רצויה שם.כבר התכוונתי ללכת,כשפתאום מירית אחזה חזק בידי ולא אפשרה לי ללכת.
''מירית,שחררי אותי.אני רוצה ללכת לביתי'' אמרתי(כל-כך פחדתי ממנה ברגע זה)
''לא אשחרר,עד שתגידי לי מה שבאמת רצית להגיד לי'' אמרה מירית
''אמרתי את מה שרציתי להגיד לך,עכשיו שחררי אותי'' אמרתי
''יעל,תפסיקי לנסות לעבוד עליי,עכשיו,ספרי לי.בבקשה. '' אמרה מירית
''טוב,בסדר אספר לך.אם את מתעקשת כל-כך.אבל זה סיפור ארוך ומסובך'' אמרתי
''אני אוהבת סיפורים ארוכים ומסובכים,שנגמרים במסתוריות ובמתח.'' אמרה מירית(הרגשתי שהיא להוטה מאוד לשמוע את הסיפור)
''עדיף שאראה לך את זה,אני לא כל-כך טובה בלספר סיפורים.'' אמרתי
''אז,קדימה.אני כל-כך מצפה לראות את זה.'' אמרה מירית(הרגשתי שהיא סקרנית מאוד)
''זה בסדר שאשתמש במחשב שלכם?'' שאלתי
''אין שום בעיה.'' אמרה מירית
הלכנו אל המחשב,התרגשתי כל-כך.כל-כך רציתי שמירית תדע כבר,מהמזימה הנוראית של סתיו.נכנסתי לאינטרנט(ליתר דיוק,מירית נכנסה לאינטרנט)נכנסתי ל-icq.לחצתי על חיפוש,וכתבתי' קבוצת יעל ליכטנשטיין הדפוקה'(ראיתי שמירית קצת בהלם).אני ומירית חיכינו זמן מה עד שהמסמך ייטען,הדף הופיע.היה כתוב.''הדף שעליו הגעת אינו קיים,ליצירתו ניתן ללחוץ על הקישור האדום''.
--------
תודה לכל מי שמגיב,אני מקווה שתאהבו גם את הפרק הזה.

נכתב לפני 15 שנים