אני שמחה שאת קוראת את הביקורות
אני אוהבת ספרים אהבה ענקית. ויש לי אמות מידה מסויימות להתפעלות, לשוויון נפש או ליחס עויין כלפי ספר. למרות הביקורות שלי, שלפעמים אולי קטלניות, נדיר שאני מפתחת יחס רע לספר עד כדי סגירתו באמצע. אני כמעט לא זוכרת שנטשתי ספר באמצע, אלא אם כן הוא באמת עלה לי על העצבים... היום אני יותר ביקורתית. פעם, כשספר היה מוצר יותר נדיר ולהורי לא היה כסף לקנות ספרים והייתי קוראת ספר אחד שמונה פעמים, פיתחתי איזה יחס מגונן כלפי ספרים.
האמת שביקורת, מעצם היותה ביקורת, היא די גועלית.
תארי לעצמך, אדם טרח ויצר יצירה, לא חשוב באיזו מדיה ובאיזה תחום, ובמקום לתת לו מחמאות על מה שכן טוב, ואין יצירה שהיא רק גרועה, אפילו יצירה איומה, במקום זה, יורדים עליו קשות.
באופן אישי, אני לא מסוגלת להעביר ביקורת על בני אדם פנים אל פנים. גם אם אחשוב שהשמלה שלך איומה, או שהתסרוקת מבגרת אותך או שהגלידה שעשית היא שמנונית ואינה ראוייה לאכילה, בחיים לא אגיד לך.
אבל מה לעשות, אמן שיוצא עם יצירתו לציבור צריך להיות מוכן לקבל קצת סטירות לחי. זה כמו פוליטיקאים, שעובדים 24 שעות ביממה למען הציבור (וגם למען עצמם) ובסוף, כל מה שזוכרים להם זה הטעויות שעשו.
לכן, בינתיים, חוץ מרם אורן, לא ביקרתי אף סופר ישראלי. וסביר להניח, ששאר הסופרים המתורגמים לא יקראו מה שאפרתי כתבה.
ולרם אורן יש פיצוי: טעם הקהל, הפופולאריות, המכירות ההיסטריות, ההופעה בפני הציבור. אז מה אם המבקרים הפיינשמקרים מעקמים את האף? רם אורן צוחק כל הדרך אל הבנק. ואם הוא רוצה שהמבקרים יאהבו אותו, זה פשוט לא אפשרי. כי לכישרון שלו יש מגבלות רבות, ואי אפשר להיות מה שאתה לא.
שבת שלום!
![תמונה של דודה דיי (פעילה לשעבר [גילאי 12-13] )](https://cdn.simania.co.il/images/users/63456.jpg)
