1. בשדה

מחכה מאתמול- אחכה עד מחר,
כענן הנושק לאדמה,
כל רעש אחר מצעקת הדממה.

לא אתן לך, הרי כך תתרצה,
ואלי תדע שלא להאמין לי,
וחשבתי מבחוץ וכך ראיתי אמיתי.

ואלי יצאת החוצה, וראית,
ואלי הבטת על השטח הריק שנשאר כאן,
וכל שקר נעלם תחת הרגש מזמן.

ספרתי אותם, את השדות הריקים,
גילית פרחים ופירות ביכורים,
ורק בשדה קמל שושן תחת עול העשבים.

האור שם חיכה לי, בשדה הנטוש,
כחוזר אל שטחי הבשורה,
כעלה מתפורר, בפזמון החוזר.

בשדה הנטוש מהבהב לו כוכב, מהרהר בשלום, בפריחה, בעכשיו,
וכשהוא ישאיר אחריו שובל של אור, וכך יחזור,
מי שראה את השדה- אולי יבין.

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים

2. לי-היא

3.4.10
היי, קוראים לי שירי ואני בת שמונה.
אמא הציעה לי לכתוב יומן ועכשיו אני מנסה לעשות את זה.
אסור לאף אחד לפתוח את היומן הסודי שלי!


פעם הייתה לי חברה טובה.
קראו לה לי-היא ולא ידעתי בת כמה היא-
לפעמים היא נראתה צעירה ולפעמים ממש גדולה.
היינו משחקות בהמון משחקים.
פעם ניסיתי ללמד את חבר שלי לשחק במשחקים, אבל היא אמרה שהם משעממים.
רק אני ולי-היא אהבנו אותם.
היינו נפגשות כל יום.
לפעמיים אפילו בהפסקות בבית-ספר.
לכן הילדים לא רוצים שאני אשחק איתם, כי אני כל הזמן חושבת עליה.
לפעמים היא אפילו באה לבית-ספר להיות איתי.
אנחנו מדברות על המון דברים אחת עם השנייה.
וכשאני עצובה לי-היא תמיד מנחמת אותי ואז אני כבר לא עצובה.
אבל קרה משהו נורא, לי-היא נאבדה לי.
אני לא מוצאת אותה שוב בתוך הראש שלי.
אמא אומרת שזה מפני שגדלתי כבר, ועכשיו לי-היא
באה לעזור לילדים אחרים שצריכים אותה.
אבל תמיד חשבתי שלי-היא היא רק שלי, ופתאום לוקחים אותה.
יומן, אני אוהבת לכתוב בך, אבל לי-היא הייתה הרבה יותר מעניינת,
כי אתה לא יכול לדבר איתי בכלל.
אני צריכה לסיים אבל אני אכתוב בך שוב.
שירי.

15.4.10
יומני, אני עדיין לא מוצאת את לי-היא.
אם היא נאבדה לתמיד?

שירי.

17.4.10
היום אמא הוציאה את החליל הכסוף שלה והיא ניגנה בו.
זה היה ממש יפה. כשאני אהיה גדולה
אני גם אנגן בזה.
הייתי יותר שמחה כשמעתי את המנגינה.
שירי.

24.4.10
דיברתי על לי-היא עם אחת החברות שלי והיא התרגזה.
נראה לי שהיא מקנאה שאני אוהבת את לי-היא יותר מאותה.
לא אמרתי לה את זה, אבל אני חושבת שהיא מנחשת לבד,
אני לא רוצה שהיא תיעלב, אבל אני באמת יותר אוהבת את לי-היא, מה לעשות?

28.4.10
אני עדיין לא מוצאת את לי-היא.
אני ממש פוחדת, כי רציתי שהיא תמיד תשחק איתי.

3.5.10
היום אני וחברה שלי רבנו.
אני אף פעם לא רוצה להיות חברה שלה יותר!
יומן, אתה חושב שאני צריכה לומר לה
שנחזור להיות חברות גם אם אני זאת שצודקת?
שירי.


7.4.10
אני רוצה להיות מישהי אחרת.
אני לא אוהבת את השם שלי ולא את איך שאני נראית.
הלוואי שהייתי מאי, שיש לה תלתלים בלונדיניים,
או אולי שרי, שההורים שלה נותנים לה כל מה שהיא רוצה
ויש לה בגדים יפים.
הייתי רוצה להיות אפילו סיוון למרות שהיא ממש מעצבנת,
אבל יש לה חבר אמיתי. אפילו ראיתי אותו בא אליה הביתה.

11.4.10
קראתי את הקטע הקודם שוב.
החלטתי שאני הכי אוהבת את השם לי-היא.
אולי כי זאת החברה הדמיונית שלי.
ואולי כי הוא פשוט יפה, ומורכב ממילים
שמתארות בדיוק אותה.
לי-היא.

נכתב לפני 13 שנים ו-1 חודשים

3. האיש

אני הולכת ברחוב.
אף אחד לא מזהה אותי עכשיו.
לא עם ה"אייליינר" שמרחתי, עם השיער השחור המסתיר עין אחת,
עם הבגדים השחורים על רקע האור הלבן.
עם הצמידים הכסופים ועגילי הגולגולת.
כן, הפכתי לפאנקיסטית.
לא, לא לגמרי, אבל במראה החיצוני.
ככה לא מכירים אותי. ככה לא רוצים להכיר אותי.
ככה יש לי את החופש שלי.
אני הולכת ברחוב. משהו שונה. אני רואה התקהלות של אנשים.
הם מצטופפים מסביב לאיש אחד. הוא נראה מוזר.
הוא יושב על כיסא מיוחד ורגליו מצומקות.
אני לא מצליחה לראות את העיניים שלו, גם לא לראות לאן הוא מסתכל.
בידיו יש קלפים משונים, עם ציורים של השטן, של שדים ומלאכים.
הוא אומר לאנשים את גורלם.
שמתי לב שאנשים לא אומרים לו תודה.
להפך.
שמעתי איש אחד אפילו לוחש לאוזנו של חברו שהאיש הזה מקולל.
אני עדיין לא רואה לאן הוא מסתכל.
אבל אני רואה משהו אחר- לאיש הזה אין אישונים, ועיניו המוזרות לבנות לחלוטין.
צמרמורת עוברת לי בכל הגוף.
האיש מביט ישירות אליי.

נכתב לפני 13 שנים ו-2 חודשים

4. גיטרה

אני ואבא הולכים לעצרת בכיכר.
אלפי אנשים באים, שלטים מונפים, שלל נאומים.
אני מבחינה מרחוק באישה מנגנת. על אף המרחק אני רואה משהו שונה בה.
אני מתקרבת אליה.
אבא הולך לרגע, אני מתיישבת לידה.
יש לה ריח של סיגריות, קולה צרוד, שיערה השחור פרוע ובגדיה הכהים מטונפים.
היא מנגנת בגיטרה. ניצוץ הפתעה נדלק בעיניי כשאני מבחינה שבניגוד למראה הירוד של האישה,
הגיטרה נקייה למופת.
המנגינה שהיא שקועה בה כעת מיד מוצאת-חן בעיניי, היא פרועה, שקטה ונוגעת ללב.
לפתע מגיעים בריצה אנשים במדים בצבע תכלת.
הם תולשים את הגיטרה מידיה ושמים עליה אזיקים.
סירנה נשמע פתאום בחדות ואני רואה ניידת.
האישה נלקחת משם במהירות.
רגעים ספורים לאחר מכן אבא מגיע בריצה.
נשארת שם רק הגיטרה שנלקחה בגסות מידיה, היא כעת מכוסה כתמים וששת מיתריה הכסופים קרועים.

~~~

למרות ששינתי אותו במקצת, מדובר בסיפור אמיתי.
זה הסיפור הראשון שאני מפרסמת כאן.
אשמח להערות, ביקורות, תגובות וסתם מילה טובה.

נכתב לפני 13 שנים ו-2 חודשים