אתה.
באת לחיי בדיליי של כמעט עשרים שנה.
בבום כזה, בהפתעה טובה. היית לי כתף תומכת אוזן שומעת ולב שמרגיש. כן, לי.
ככל שהזמן עבר הבנתי, לא ציפיתי לא חשבתי אף לו לרגע שתהיה לנו הגדרה אחרת חוץ מנשמה אחת בשני גופים.
נשמה כנה שקטה מכילה מבינה. עמוקה וחושבת כל הזמן.
באת עם ערימת תושייה, לב מבין וחיוך שאמרת שהוא רק בגללי ורק שלי.
מפאת מורכבותי ומורכבותך, תלאות החיים שעברנו זה לצד זו בשבילים מקבילים לאורך השנים בצניעות, הרגשנו כמעט זהים , וגם אם היו לנו אי אילו הבנות פתרנו אותן בחיוך וחיבוק עם עיניים מנצנצות ולב פועם.
היה לי לכבוד לצעוד לצידך גם אם מעט.
חילקנו אמירות ברורות זה לזו, שברנו מוסכמויות ביננו לבין עצמינו, הייתה תחושה של פרפרים ולא רק בבטן.
כולם הרגישו שהשמש האירה עלינו יחד.
ראינו עבר הווה עתיד. לבד, ויחד.
המשקפיים הוורודות ביום אחד נופצו, החברות נעלמה. קור וצינה תפסו את מקומה של האהבה של כל האמירות של החלומות. מסך שחור נפל. סגר את כל התהיות.
ובאוזן ? בלב ? בנפש ? מהדהד לו קול מרושע :
״במבחן התוצאה: סיבוב, טיול של שלושה חודשים בלפלנד. לשם הלכת.
זה הכל טיפשה.״
הסרת מחסומים, נתת ללב להשתלט. לקחת אותך לטיול.
איך נפלת ברגש ? את ?! עמוסת חומות המגן ? הפסקת למצמץ ואכלת אותה. חייכי חייכי למצלמה.
תתעוררי מהחלום, חזרי למציאות.
אין מספיק תושייה בשבילך, לא באמת. לא במבחן התוצאה.
נשמי עמוק, הרימי ראש, זקפי קומתך הביטי אל האופק.
אמרי תודה על עוד שיעור בחיים. שיעור למתקדמים.
נכתב לפני 5 שנים ו-9 חודשים
יש לך כֹּח שאין לאף יצוּר בּעוֹלם.
נפשי פיזי, רוחני.
זה בא מבפנים כמו מובנה מראש במערכת משוכללת כל כך שמדהימה מחדש את כל הסובבים אותך, כן ולפעמים גם אותך.
את חוצה את גבולות ההגיון, שואבת כח מחיוך, ומדברים קטנים שממלאים אותך כל כך באנרגיות שלא נתפסות בראש במצבי קיצון.
את לא מאבדת את הראש, את רכה וחזקה בו זמנית. וכן,למרות שגם את נשברת את צומחת מהכאב, ומרימה ראש איכשהו כל פעם מחדש. מפתיעה את עצמך ומורחת חיוך שקט של סיפוק.
את חוגגת שפיות. מסמנת v כל סוף יום כשאת פורשת ליצועך לישון במיטתך ולא באברבאנל.
כשאת חולה , מותשת, מפורקת, ושבורה גם אז את מתאפסת על עצמך כי את חייבת. מתפקדת כהרגלך למרות הקושי.
את אשה, מכילה ,לוחמת, שורדת , עוטפת , מחבקת מחייכת בכל רגע נתון.
את לא רוצה או צריכה מדליה, את חוגגת את היותך אשה כל יום מחדש.
ואלוהים, שם איתך בכל רגע,נמצא בפרטים הקטנים. את אפפעם לא לבד.
נכתב לפני 6 שנים ו-5 חודשים
~הרהורים של סוף יום~
כשהיום לא הולך כפי שרצית, חשבת או לקחת בחשבון ותחושת חוסר האונים והסטרס משתלטת עלייך ליום אחד. כשאת מרגישה אבודה לרגע שלפי ממחסן החיוכים, חיוך ממוחזר.
כשעצוב ולא הולך, כשמפחיד ומסתבך..והנפש מתכנסת פנימה, כשאת רוצה לנשום אוויר נקי, להיות רק עם עצמך, להתאפס ולהרגע והכל לוחץ ומלחיץ ואת לא מצליחה לנשום נשימה אחת טובה שתשחרר ממך את כל הקיטור הזה שנמצא לך בבטן בצורה שפויה..שכשאת כל כך מנסה ודווקא לא הולך לך, תרפי. תפסי דקה של שקט, מותר לך.
מותר לך לא תמיד להיות בשליטה, לא הכל בידיים שלך, למרות רצונותייך הטובים, והשתדלותך המרובה. זה בסדר, יש גם ימים כאלו. שחררי. הרי את יודעת שהכל משתבש לטובה, כן, גם אם קשה לך להודות על הרעה, בתוך תוכך את יודעת שהכל יהיה בסדר. שעברת את פרעה ו.. קטן עלייך תעברי גם את זה, והכי בטוב. בסוף הכל מסתדר.
וכשאפילו החיוך הקורן הרגיל שלך , זה שמרוח על פנייך ביום יום נעלם ליום אחד ואפילו חיוך קטן ממאן לבצבץ אפילו לרגע, שלפי לך חיוך ממוחזר.
חיוך ממוחזר !
יש דבר כזה, כן. זה שמביט אלייך מתמונות של ימים טובים יותר, זה שיזכיר לך רגעים קטנים של קסם, של הנאה, של אנשים וחברים שעושים לך טוב. קחי לך דקה , בסוף היום הארוך הזה.. תנשמי ותביטי בו, בחיוך הממוחזר הזה שיפתח לך וישפיע לך על המחר יום חדש של חיוכים.
גם אני, בשעות הקטנות שסוגרות לי את היום.. שלפתי ממחסן החיוכים הבלתי נדלה שלי.. חיוך ממוחזר.
נכתב לפני 7 שנים ו-5 חודשים
כבר שלוש שנים שאינך נוכח אבא.
שלוש שנים שהלב שלי ממאן להנחם.
הזמן עובר והכאב, עודינו חי ובועט.
הריקנות שחילחלה פנימה ותחושת היתמות, אינה מרפה. כואבת כמו אז באותו יום אפרורי וקר.
לא, לא מצליחה להתרגל לחור הענק הזה שנפער בי ברגע שדמם ליבך.
עברתי לא מעט מאז אבא, אך לא היית כאן כדי לתת לי את החיבוק והמילה הטובה שרק יכולת לתת לי, אתה.
אתה חסר, בכל הווייתך. בנועם ובענווה שהייתה מאפיינת רק אותך.
אין אנשים כמוך אבא, אנשים עם ניחוח יקר של געגוע של חיים של פעם, שאינם עוד. הצלחת להשריש בנו את רצונך לאחד, לוותר, לאהוב כל אדם באשר הוא , לדון לכף זכות כל אחד ולא לשפוט לעולם ועל כן בטוחני שאתה רגוע שם היכן שאתה נח, הרחק כל כך ממני. אתה יודע אבא ..? הייתי מוכנה לעשות הכל כדי לנשום את צאוורך שוב רק פעם אחת. לקבל ממך קריצת עידוד, חיבוק או טפיחה על השכם. רק בכדי לשמוע אותך שוב אומר לי "יא בינת'י יהיה בסדר, תחייכי".
מאז שאינך מצאתי בעצמי צדדים שלך שטבועים בי. זה מחזיק אותי עם ראש מעל המים נוטע תקווה ומזכיר לי אותך בכל רגע.
יודעת שאתה הנך בשבילי גם עכשיו.
אמשיך ללכת בדרכך, זו שכל כך אהבת. צוואתך היא לרדוף את השלום. כשמך, זו הדרך שלך. זו שהאמנת ולא זנחת עד הרגע האחרון.
אוהבת אותך ומתגעגעת כבר שלוש שנים סביב השעון. אני
נכתב לפני 7 שנים ו-10 חודשים
תמה תקופה.
שנים של ביחדנ'ס, חיוכים ודמעות לצד תלאות החיים המתישות.
חיבוקים חמים לבבות פצועים ואני.
היו אז ימים טובים יותר, טובים פחות
רציניים, משוחררים או מבולבלים, אך הם עברו חלפו להם ביעף.
ילדים שגדלו לתפארה, בית נקי, סיר על הגז. ומנגד,
נשמות טהורות כאלה ואחרות שטיפטפו רעל מבושם לכל עבר, שגרמו לי למצמץ יותר.. להסתחרר.
עיניים פקוחות לרווחה, נעצמו אט אט והסתירו אמת כואבת, אפילו אכזרית כל כך ואני כמו שיכורה נפלתי שדודה למילותיך הפשוטות, לכתף העייפה שלך שלא הצליחה לתמוך בי, לא באמת.
מרחתי שוב קו שחור על עפעפיי, סידרתי את החיוך שהתקמט קמעא, ניערתי ריסים רטובות ממלח הדמעות ומרחתי את החיוך הכי גדול שיש. כן, אני אתאושש!
הכעס איננו. הדמעות פסקו מעצמן.
נותרה רק הנפש העייפה שהשלימה את התמונה, שאספה את עצמה שוב, ממקורות בלתי נדלים שאינם ידועים. מהרצון לשרוד הכל, ובחיוך.
רוח חזקה, שיכולה להעיר את המתים נשפה לה בעורפי. סטירה מלטפת של כח ועוצמה. התעוררתי, הנני כאן. לוחמת כמו אז לפני כמעט עשרים שנה שהצלחתי לנקות את הבוץ מפניי.
אגרוף קמוץ, נשמה מצויירת , מחוייכת, מתחילה לצעוד לעבר דרך אחרת.
תמה תקופה יפה, גם מכוערת.. והנה מתחיל פה שוב עוד סרט..
מתחילה שוב מחדש, עמוסת אנרגיה ומאידך עייפה מהדרך, לא רואה קדימה.
צעד צעד אצעד בדד. נשימה עמוקה והופ זה עובר, המחר מולי ועליי לשחרר.
משחחרת הכל, מביטה מולי. את עצמי אני רואה צועדת לעבר דרך לא מוכרת. לא מפוחדת , לא מהורהרת.
מבינה שנגמר לו עידן, והמחר שבאופק יביא איתו סימן.
תמה תקופה, ואחרת תתחיל- בחיוך רגיל.
נכתב לפני 7 שנים ו-10 חודשים
התעקשת לאהוב אותי,
לנשום אותי.
רצית אותי ככה, פשוטה ועמוסה בתלאות היום יום שלי.
ניסיתי להדוף אותך, לשחרר אותך לחיים משל עצמך
לאושר ושלמות אחרת בלעדיי.
מהדקה הראשונה, ידעתי שתתמכר, שתרצה יותר.. לא ידעתי היכן לטמון את רגשותיי.
בכל תוקף התעקשת, הוכית בסנוורים מול לביאה חסרת פשרות. לא מתעתעת, מדוייקת חדה אולי אפילו מכאיבה, ולהתעקש המשכת. לא וויתרת.
נטולת איפור, חיוך סתמי מרחתי למולך.. שקופה ונטולת קסם ועדיין שמחת בי, רצית אותי לצידך.
כאבת את כאביי, שמחת בחיוכיי , רצית בי שאהיה שלך.. חזקה ומחייכת.
ניסית לשאוב מילים, להבין בין השורות מה חושבת אני עליך, כמה יקר אתה לי ואיזוהי הפינה בליבי השמורה רק לך.. מצאת את הפינה ההיא השמורה רק לך ?
הידעת ? ראיתי זאת כבר בהתחלה..
איך הפינה המעופשת ההיא שם בלב, מתנקה לאט לאט מקורי העכביש שדבקו בה והופכת לפינת חמד, שלך... מנוצנצת ומלאה באבקת קסמים.
ידעתי שיבוא הרגע, לא ידעתי מתי.. ואיך, הנה אני כאן ואמשיך לחייך.
אם לא אצליח לשחררך לחיים טובים משל עצמך, דע לך שיום יבוא ונדע על מה ולמה הגורל הפגיש בין נשמה מצויירת, לאריה עמוס לב ואולי את סוף הסיפור.. נשכתב.
ואם האריה עם האוזן קשבת ביום אפור, החזיר לעלמת החן את החיוך ביום של כפור..רק ימים יגידו מתי יבוא האור מלווה בדרור.
נכתב לפני 7 שנים ו-10 חודשים
כשהלילה יורד, ואת מהורהרת,
כשצצות המחשבות וחשבון הנפש מופיע לנגד עינייך הבורקות וליבך הדואב, את יודעת..
שחייכת גם כשכאב לך כל כך, שהרמת ראש גם כשהיה לך קשה מנשוא. שלא כשלת, לא באמת. נתת את כל כולך ולפעמים.. לפעמים גם זה לא היה מספיק. לא , לא יכולת לתת יותר משנתת. וגם זה בסדר. החיוך שלך עדיין שווה הכל.
"העולם במה, ואנו -אנו שחקנים".
נכתב לפני 7 שנים ו-11 חודשים
לא ידעת בכלל מה קרה לי והיכן נגעת כשהבנת מי אני ולהפך, במבט ראשון ללא מילים.
קראת לי נשמה, ציירת אותי בוורוד עז.
הייתי סקפטית.
קראת לי חברה, הכי טובה..
יצאתי מההגדרה. מבחירה.
טובה ?
תמימה ?
לא רוצה בהגדרות,
בניתוחי האופי שלי,
בליטופי המילים האלה שלך.
לא רוצה אותך קרוב.
לא רוצה שתגיד לי להיות ילדה טובה.
שתנסה לומר לי מי אני ולמה כך ציירתי לי את חיי.
לא רוצה בחברות החד צדדית הזו. האינטרסנטית.
החברות המצוירת הזו, שנמרחה בצבעים של אפור כי אין בך כנות.
כי אין בך ולו מעט ממה שציירתי לעצמי שיש בך.
לא.
לא אתן לך יותר לקרוא לי נשמה, בטח שלא נשמה מצוירת.
נשמה מצוירת הייתי לפני שבכלל חשבת, ידעת מי אני.
לא תראה לעולם את הציור שכתוב על לוח לבי.
לא תצליח באמת לתהות על קנקני
צייר לך ציור אחר.
רחוק ממני מגומותיי המוצהרות בחן.
צייר לך נשמה אחרת, מצוירת אולי- אך לא דומה לי במאום.
היה אתה, דף ריק.
התחל מבראשית- בלעדיי.
אל תצייר אותי בשום מציאות שקשורה בך.
כן, הצלחת לגרום לי לבעוט בכן הציור שלי.
לקשקש על הכל.
למרוח צבעים לכל עבר, ולקרוע את שחשבתי שיש בציור הזה.
חן וחסד, כנות ויופי פנימי שיכולתי לצבוע בכל צבעי הקשת.
הנשמה שבי, ההיא המצוירת- נותרה אותה נשמה, אם כי קצת אחרת.
פחות טובה,
פחות מפויסת,
פחות נשמה ועדיין- מצוירת.
נכתב לפני 8 שנים ו-5 חודשים
כשבאת לחיים האלה שלי במקרה
לא ידעתי שככה יתגלגלו העניינים
שנהיה כאלה קרובים וזהים
שנשב יחד ונביט ללא מילים, נבהה זה בזו בשתיקה.
חשבתי שאולי נהיה חברים טובים,
ידעתי שלא אכאיב לך ולא אתה לי
ושזה ככה, לעולם.
לא חשבתי לרגע שתיקשר נפשי בנפשך ולהיפך.
הכי לא באתי מוכנה לתסריט הזה שנחת עליי מאי שם.
שיבשת לי את השיגרה, לקסם.
נתת לי כלום ובעצם הכל.
קסמת לי ואני לך.
זהים- אך לשניה.
טעיתי כשחשבתי שאני שם,
שהכאבת לי וגרמת לחושיי הכהים לחוש שוב.
מוזר, לא ידעתי שאני עדיין נאיבית כך.
שהשנים שחשבתי שעשו את שלהן, כנראה לא ממש למדוני לקח.
רציתי בעבורך יותר ממה שרציתי בעבורי.
ויתרתי.
תמו ימינו יחד.
אזלו הניסיונות לשמר את הקיים.
אני לא מביטה לאחור, ולא שומרת לך פינה בלבי.
מאידך, מאחלת לך שתצליח לראות את עצמך מהצד,
את ההצגה הזו שנקראת אתה.
אולי תתעורר, אולי לא.
זה לגמרי שלך.
נכתב לפני 8 שנים ו-5 חודשים
