נכתב לפני 14 שנים ו-5 חודשים
הבוקר מיהרתי לפתוח את האתר ומצאתי תגובות יחסית לא נזעמות ל"תרגיל" שלי חששתי שיהיה יותר גרוע. בינתיים לא קבלתי תגובה משמעון שלוש אני מקווה שהוא לא השליך אותי.ורואה בי מתחזה שרלטן קשקשן.
קשה לי למחוק את עמיר. אני חש שמחיקה שלו זה השלמה עם מה שיש לנו כעת. היום שוב חילופי אש וזו רק שאלה של זמן עד הסיבוב הבא. שוב יפגעו בני אדם, (היום נפל ליד מוסד חינוכי ונס שבת הוא שהמוסד סגור). כמו בטרגדיה יוונית הגורל מכתיב כבר במהלך המחזה את המשכו ואת סופו. ישנם "עמירים" ישנם ללא ספק רק מחייבים לעשות הכל למצוא את הדרך אליהם לחפש מוצא לטרגדיה הנוראה שאנו נמצאים בה ובמחזה הזה כבר לא נמצא אקדח בתחילת המערכה הראשונה . נמצאות פצצות אטום ובידיים לא אחראיות.
אני משמש כמתנדב באחד מבתי הספר היסודיים בעירי ומגיע מספר פעמים בשבוע לסיייע לילדים. לפני השעור הראשון מתקיים מסדר הבוקר/ המילה מפגש מתאימה בעיני יותר.
אני צופה מהצד וחש מועקה כבדה. ילדים מתוקים תמימים מאד.
מה העתיד שאנו המבוגרים מכינים להם-כי העתיד הנבנה כעת בהווה.כפי שזה נראה כעת מוביל למחוזות מפחידים . ומדאיגים מאד. איני צעיר ואיני בריא לגבי יהיה מה שיהיה אבל לגבי אותם ילדים נראה לי שאנו חייבים בציפורניים לעשות הכל לנצל כל אופציה אפשרית כדי להבטיח להם עתיד. איבדנו כל כך הרבה במאה ה-20 אז יקום מי שיקום ויאמר נגן על עצמנו בכוחכמו תמיד. היום יש צה"ל וכדומה. אני טוען שהכוח חשוב -הכוח הוא ההרתעה היום יומית מתקיפה נגדינו. אבל כפי שלמדנו מניסיוננו גם לכוח גבולות פתרון אמת חייב לבוא מתוך ניסיון להשלמה, למציאת דרך לשינוי. יש לנו ניסיון רע עם זה . אוסלו וכעת חשש גדול לגבי היחסים עם מצריים. אבל אין לנו ברירה אחרת רק להמשיך לחפש דרכים להדברות ליצירת הקשר . ראו כוחם של המים הנוזל הרך העדין מסוגל לפעול ולשנות מציאות וכוחו אדיר. אני מאמין שגם ניסיונות הדברות חיפוש דרך - בסופו של דבר יביאו לתוצאות. כי אם מאבדים תקווה כולנו מבינים לאן זה מוביל.
אני משאיר בינתיים את הבלוג ומקווה שישמש לדיאלוג חיובי. ראו בעמיר ובסבו ובבני המשפחה כפי שניסיתי לצייר אותם בכישרוני הדל נקודת פתיחה לדיון עלינו ועליהם. אני מקווה שיצטרפו לבלוג מערביי ישראל ואחרים ואולי כפי שלא הערכתי תחילה (חשבתי רק על ניסיון ספרותי). שגלש לאן שגלש יצא משהו חיובי.(איני איש פוליטי לא מייצג שמאל או ימין). לא מדובר באידיאולוגיה מדובר בקיום באופן הבסיסי ביותר של המושג לחיות!!!
שבוע טוב לכולכם בהערכה רבה מיכאל
נכתב לפני 14 שנים ו-5 חודשים
בעת האחרונה כשחלו ההפגנות במצריים עלה העיניין שלי בנושא ערביי ישראל כחלק מהעולם הערבי והקונפלקטים הקשים שביננו ובינם לבין עצמם.
ציינתי שעוד זמן לא רב יהיו ערביי ישראל (ללא ערבי השטחים)כמעט כמחצית מאוכלוסיית הארץ הזו.
קראתי מספר ספרים שיצאו בהוצאת אנדלוס שהקשה שבהם ספרו של אליאס חורי באב אל שאמס. קראתי את הספר ערבים רוקדים של סייד קשוע, בעבר קראתי ספר נפלא של אמיל חביבי שהיה גם חבר כנסת שנקרא בשם האופטימסט וכן את הספרים המתורגמים לעברית של נגי"ב מחפוז שהוא כידוע מצרי וזוכה פרס נובל.
החלטתי לערוך בדיקה שנראית לי מאד רלוונטית בעיקר כעת היות שאני מתגורר לא הרחק מרמלה ועבדתי מספר שנים במקום בחרתי זהות של ערבי מרמלה. כחומר ספרותי השתמשתי בספורים ששמעתי מבני משפחתי יהודים מוותיקי הישוב.ומהכרותי עם רמלה אבי ז"ל לחם בחטיבת גבעתי במלחמת השחרור והיה בקשרי עבודה עם ערבים היות שעסק בחקלאות בפרדסנות ויחסו אליהם היה רגיש ומתון(בעיקר בעיקבות היותו לוחם בחזית הדרום במלחמת השחרור-המראות שצפה בהם השפיעו עליו מאד הוא ראה את הסבל בעיני שני הצדדים-איבד את היקרים בחבריו אך גם צפה בעזיבה/בבריחה המבוהלת שלהם מישובי הדרום בעיקר.
ספורי הקרבות שבהם השתתתף דומים במידה רבה לספורים של הסופר ס' יזהר חירבת חיזעה. וימי ציקלג.הוא כאב גם את כאבם וראה בהם בני אדם כמונו . אני רואה זאת לזכותו ובימים אלו שהתמונות רצות גם מיפן וגם מאזורנו התחושה שהאנושות מאוחדת על ידי סבל של רבים כל כך אינה מרפא ממני. שירתתי בצה"ל עסקתי בחינוך וכעת אני גימלאי ועדיין מתנדב לעבוד עם תלמידים מתקשים.
בחרתי לעצמי את דמותו של עמיר - למרות שאיני יודע מילה בערבית נראה לי שהצלחתי ליצור דמות משכנעת מספיק שהצליחה להקלט. עמיר אדם נעים הליכות צנוע מאד בן למשפחה הגונה. בעיני אין זו היתחזות זו דמות ספרותית שיצרתי אישית הדמות שבתה את ליבי. אני בטוח שישנם לא מעט "אמירים" בינם אהבתי את האיש ובעיקר את סבו. את דמות הסב יצרתי מדמות של קשיש ערבי תושב לוד. לפני שנים רבות רצינו לנסוע לאילת וקבלתי תקר בגלגל. רק בלוד היתה פנצר"יה פתוחה בשבת. נסעתי בבוקר ונתקלתי בזקן שישב על מזרון בחצר ביתו וטחן לעצמו קפה והרתיח על פחמים. בעוד שבנו עוסק בתיקון הצמיג הבן הסביר שרק כך אביו שותה קפה.קפה על הגז לא טעים לו. האב היה הבסיס לדמות של סבו של עמיר. כתבתי והמתנתי לתגובות. עד היום הצלחתי לעצור את עצמי להמנע מפגיעה למרות שנכתבו דברים קשים ולדעתי שלא בצדק. חשתי בשנאה אלי כעמיר, בחוסר אמון, אבל זכיתי גם לתמיכה לאהדה בעיקר אני חייב תודה וסליחה למר שמעון שלוש איש יקר. האיש הוכיח אצילות נפש צר לי שבמשך תקופה לא קצרה לא יכולתי לגלות לו את זהותי האמיתית.
מעניין שבמשך כל התקופה לא היו מעורבים ערבים. אף אחד לא כתב , לא הגיב, יתכן שהם אינם נמצאים באתר.
בכל מקרה נראה לי שלמדתי שעור קשה על מצבם של ערביי ישראל ועל מצבנו באותו הקשר עצוב ומר.(הרצח הנתעב של המשפחה במהלך הבדיקה העלה מאד את רף הזעם והשנאה). איני איש שמאל, איני עוסק כלל בפוליטיקה. ולכל הניסיון לא היה כל קשר עם פוליטיקה (לפחות בראשיתו). הכוונה בתחילה היתה ספרותית להתקבל בקהל הכותבים ככותב ערבי רמלאי שהעברית שלו משובשת שהוא טועה בכתיב ולראות לאן זה יוביל.
היום העלבונות מאותו יהודי כנראה חי באמריקה ולעניות (לדעתי ייצג רע מאד את הפלורליזם האמריקאי הידוע). עשו את שלהם והביאו אותי לשלוח לו מייל . ולקצר את הניסיון שלי מה גם שלא נעיםהיה לי נגד מר שלוש ואנשים טובים אחרים שעקבו אחרי הבלוג לאורך זמן. חשתי שזה מספיק.
אני ממליץ לקרא את הבלוג במלואו ומי שמוצא לנכון להגיב שיגיב. אני משוכנע שיהיו תגובות נגדי כמו "סתם מתחזה" שקרן וכו" אז מקדים ואומר הכוונה שלי היא להציג מציאות ישראלית כפי שהיא. מציאות כואבת כואבת מאד. בהחלט אינו סותר כל יצירה ספרותית המופיעה בסימניה ובצניעות להציע שנבדוק את עצמנו ושיבדקו הם, כל אחד לעצמו את מערכת היחסים האיומה הנרקמת כאן. ואמר מי שאמר "גיס חמישי" שיחשוב שוב רק לרגע כיצד הוא היה מתנהג אם היה קורא חלק מהתגובות. אם היה שייך לקבוצה שאנו מכנים ערביי ישראל. ובכלל האם יש מקום להכללות. אנו עוסקים בבני אדם. בפעוטות בנשים בילדים , בזקנים.
אולי מעט אופטימיות לקראת הסיכום- היו נסינות להזדהות, היו כאלו שטרחו להפריד בין הרוצחים הנתעבים שמפגעים בנו לבין האזרח הערבי שחי ורוצה לחיות בשלווה את חייו בעיר מגוריו או בכפר ורוצה שכבודו לא ירמס.
אני פונה גם לערבים למרות שאם קראו לא הגיבו (גם לא במייל אישי). שיש נקודות של אור ותקווה ואת אלו חייבים לחזק -הם חייבים לשתף פעולה בכך ולא לחזק את השסע שהוא מזמן יצא מכלל שליטה. כי בדור הבא נאלץ לחיות פה כשני עמים כמעט שווים מבחינת מספר. ואם לא נמצא את הדרך כעת צפוי שפך דם וחוסר בטחון שלא יאפשרו קיום לדור הבנים.
שוב סליחה אם פגעתי באיש -כוונותי היו חיוביות -חייבים לצאת מיידית לדרך קשה , למי שאינם מאמינים בניסים אם לא נמצא את הגשר מצפה לנו לכולנו ליהודים. חילונים , דתיים, ערבים בעיר ובכפר עתיד לא פשוט . אז אולי עשיתי מעשה....אולי העלתי את הנושא גבוה יותר לסדר היום הציבורי דרך האתר סימניה. שוב מתנצל אם פגעתי באיש .ממליץ בעיקר לקרא את התגובות האחרונות מיום ו' נראה לי שיש כאן תובנה עמוקה המחייבת את כולנו לבדוק את עצמנו-יהודים וערבים.
נכתב לפני 14 שנים ו-5 חודשים
אני נתתי שם יסמין כי כל פעם שאני כותב השם שלה שזה גם שם של פרח יש כמו גולה בגרון ודמעות בעיניים.
יסמין היתה הבת השניה של אח שלי היא נולדה בשנה של מלחמת המפרץ הראשונה.
לפני שהיא נולדה האמא שלה רצתה ילדה. כי כבר היה ילד ועכשיו ילדה שתגדל ותעזור לה לעשות את הבית ואמא תלמד אותה לבשל.
כל המשפחה היו שמחים מאד כי ההריון היה בסדר אפילו ולפני זה היה הריון קשה מאד.
בבוקר אמא שלה הרגישה שזה קורה .לקחו מונית לבית חולים . האבא שאל את הרופאים אם הכל בסדר ומתי לחזור-אמרו יקח זמן לך לעבוד אם יהיו צריכים יקראו לך.
אחרי צהרים התלבש יפה בא לבית חולים לראות. במיטה היתה אמא והיו דמעות בעיניים הוא רק הסתכל וראה שזה לו דמעות של שמחה. היא היתה בוכה. גם רופאים ואחיות דברו בשקט -אמרו שזו ילדה אבל יש בעיה ולא בטוח שיהיה בסדר.
אחרי כמה ימים הרופאים עשו טיפולים וניתוח אחד ואמרו שאפשר לקחת הילדה רק שאם יהיו בעיות לחזור מהר לבית חולים. וגם שהם צריכים לדעת שהילדה שלהם לא תגדל כמו כל הילדים. יש סימנים של פיגור. בעיות של גנטיקה כי שם התחתנו בני דודים.
הביאו הביתה היתה כמו חתול קטן לא רצתה לקחת חלב מאמא שלה רק מעט מאד.
היו לה פנים לבנים קטנים ושער שחור. כמעט לא זזה. רק שהיה רעש היתה זזה.
סבתא אמרה שהיא תעזור ושתראה שאללה יעזור ויהיה בסדר. והיא תרוץ ותשחק עם כל הילדים רק שתעבור את הזמן הראשון.
אבא שלה לא רצה להסתכל רק ישב עישן והיה עצוב ואמא עשתה בשביל שהילדה תאכל.
עברו חודשים הילדה נשארה קטנה אבל פנים היו לה כמו מלאך. לבנה מאד שער שחור שחור כמו פחם ועיניים חומות גדולות יפות כמו חצי פנים. היתה במיטה מסתכלת על הילדים שרצים ומשחקים כמעט לא בוכה רק מחייכת בשקט אל כל מי שמסתכל אליה ותופסת ביד הקטנה שלה את האצבע שלו ושמחה שלוקחים אותה בידים.
כל האנשים בבית גם אבא וגם סבא וגם סבא אבא של אמא היו באים בשקט ומסתכלים עליה. איך היא זזה איך היא מחייכת ומתפללים שאללה יעזור.
היו קונים לה מתנות קטנות לשים במיטה והיא לא נוגעת רק מסתכלת.
והיא קצת גודלת וכמה שגודלת יותר יפה. יותר כמו מלאך. ידיים רזות מאד ועיניים גדולות ומסתכלות מסביב.
יום אחד סבתא קנתה בובה קטנה ושמה לה יסמין לקחה הבובה ומאז הבובה היתה בידיים שלה גם ביום גם בלילה.
גם שהיו לוקחים אותה הבובה היתה בידיים שלה. היא משחקת עם הבובה כמו אמא קטנה.
יסמין היתה קצת יותר חזקה כבר התחילה לשבת וללכת ואפילו להגיד מילים . לצחוק בקול ששומעים. ילדים בגיל שלה כבר הלכו שיחקו בחצר ויסמין בבית עם הבובה שלה. כל יום סבא אבא של אבא וסבא אבא של אמא היו בשקט נכנסים לחדר מחבקים מנשקים. קוראים ומספרים ספורים. יסמין שומעת וצוחקת בזמן שצריך לצחוק ועצובה בזמן שהסיפור עצוב.
וסבא ועוד סבא אומרים בשקט אנחנו עוזרים לה ומתפללים לאללה שהיא תגדל הכי יפה בשכונה. כי כבר עכשיו בעיניים שלהם היא כמו מלאך.
הם קונים לה אוכל שהיא אוהבת והיא מחייכת להם ושמחה הרבה שהם איתה.
אמא שלה והדודות צוחקות ואומרות היא ילדה של סבאים. הם המטפלים שלה.
הם מחליפים לה הבגדים. הם נותנים לה לאכול. הם מלמדים אותה ללכת לאט לאט בהרבה הרבה סבלנות. והיא לומדת . לאט לאט לומדת ואפילו יוצאת לחצר לתת אוכל יחד עם סבאים לתרנגולות ליונים ואפילו עושה סיבוב בחצר על החמור הקטן.
כשבאה המלחמה והיו אזעקות היו כולם רצים לקחת אותה לשים אותה בארגז ולשמור עליה יותר מכולם.
והיא היתה בוכה ומפחדת. ובחוץ היה ימים קרים. והיה צריך לצאת כי הבית היה לא טוב לטילים. וככה היא קבלה חום גבוה מאד . אולי מהקור אולי מהפחד. לקחו לבית חולים והרופאים אמרו שזה מסוכן לה בית חולים שם אפשר לקבל מחלות והיא ילדה חלשה מאד. ובאמת נסעו לבית חולים כי היה חום וחזרו משם עם עוד מחלות. משתעלת. בקושי פותחת העיניים היפות וסבאים מטפלים בה בלי הפסקה. עוד מים . עוד רפואה וסבא שלי שמבין בצמחים מביא לה צמחים לעשות אותה בריאה וכולם מתפללים. אבל המצב היה לא טוב. היא היתה שוכבת לא אוכלת מחזיקה חזק הבובה ואצבעות של סבא שותה קת ממש טיפה טיפה. המלחמה נגמרה בחג פורים ביום הזה נכנסו בבוקר מוקדם לחדר שלה והיא כבר היתה קרה -רק העיניים פתוחות מסתכלות לשמים והפנים כמו פנים של מלאך וביד הבובה . אי אפשר לפתוח האצבעות ככה מחזיקה חזק בידים הקטנות הקרות של את הבובה. בא רופא וזהו. ישבו סבאים והורים ובכו כמו ילדים קטנים. הרופא אמר שהוא מתפלא איך הילדה חיה בכלל כי הלב והכבד שום דבר בגוף הקטן שלה לא היה בסדר מיום שנולדה. שמו אותה באדמה וסבא שם לה הבובה בידים-אפילו שלא עושים ככה שלא תהיה לבד ושמו חול לאט לאט שלא יהיה לה כואב כאילו. מאז יש בחדר המשחקים שלה ואחים ואחיות קטנים שנולדו אחר כל משחקים ושמחים מהמשחקים שלה.
וסבא לוקח המשחחקים בשקט ומנשק ויש לו דמעה בעין. הוא אוהב כל הילדים אבל אני חושב שיסמין החולה החלשה הוא אהב כמו קדושה. וגם אומרים שסבא הולך הרבה לקבר שלה ולא אומר כלום -זה בלב שלו ובלב של הסבא השני עמוק עמוק .
נכתב לפני 14 שנים ו-5 חודשים
כולם מסתכלים באסון שהיה ביפן, סבא מספר ששמע מאבא שלו שעוד היה אבא שלו נער. הלך עם הכבשים והעזים ושם אוהל לישון על יד רמלה איפה שהיום כפר חב"ד. שם היה אוכל לכבשים ושם בנה אוהל קטן בשביל לנוח. פתאום נפל לו המקל של האוהל אבא של סבא כעס מי נוגע? הכבשים למטה ואין אף אחד. יצא לא ראה שום דבר נכנס עוד פעם לאוהל ואז עוד פעם נפל המקל והאוהל.
כעס וחשב שאולי הוא אהבל כי לא יודע לשים טוב אוהל קטן. אבל ראה שגם צלחת עם מים שהיה על אבן באוהל נפל.
רק אחרי הרבה זמן שיצא ראה שהיה אסון גדול גם בדרך לרמלה וגם ברמלה נפלו בתים ואנשים מתו.
סבא אומר שאבא שלו לא ידע שיש בכלל דבר כזה רעידת אדמה ולא הבין מה קרה לרמלה.
עכשיו אוי לנו אם יהיה דבר כזה עוד פעם.
נכתב לפני 14 שנים ו-5 חודשים
בזמן מיתון 1966 היו לנו פה ימים קשים. אבא עזב העבודה כי היה מיתון, בלוליים לא היה ביצים התרנגולות עשו מיתון כי לא היה להם מספיק אוכל. וסבא היה יותר צעיר והיה צריך כסף לחיות,ערבים אף אחד לא שמח מאד להעסיק היו מספיק יהודים בלי עבודה. אז בא השכן ואמר ששמע מחבר שלו שעכשיו צריכים בעיריה מומחים לגננות וזה בדיוק עבודה בשביל אנשים כמו סבא שהוא מבין גדול בכל דבר. סבא הלך לראיון במחלקה של העירייה לבש הז"קט, לבש העניבה ונעליים מצוחצחות בצבע לבן שחור.בא כמו חדש.אפילו שם בראש ברלנטין. חשב ישאלו ניסיון, מה יודע לא שאלו כלום שמה בעיריה היה מנהל יהודי אשכנזי קירח ושמן מאד בקושי הסתכל על הבגדים ועל סבא כבר ראה הרבה כאלה . אמר לחתום פה ופה. ראה סבא ואמר אם יהיה מוכן לעבוד גננות מומחה. סבא אמר בטח ושמח מאד בלב שיש פה קצת כסף. - שאל בשקט ובנימוס בקשר לאיך יקבל הכסף.אמר היהודי יהיה בסדר סמוך עלינו . פה זה לא סתם זה עיריית רמלה. מילה ברמלה זה מילה. בבוקר בחמש וחצי לקחו אותו ושכן שלנו שגם נהיה גנן מומחה כי כבר באמת לא היה כסף בבית וכל היום היה רק מגלגל סיגריות ומעצבן הרבה את האשה שלו.
אז עשו השכונות לכיוון באר יעקב וגם היו בחירות, נסעו בטנדר פורד ישן מאד מאחור על שקים של מלט לשם סבא, שכן ויהודי צעיר עם שיניים גדולות מאד וראש קצת לא כל כך אבל מדבר הרבה מאד. מ 5 וחצי עשו הם קפה הרבה פעמים ועישנו וגילגלו הרבה סיגריות.מנהל הגיע ב8 אולי ב9 עם מנהל עבודה ועוד אחד אחראי ונהג הוא הסביר לגננים שזה היה סבא והשכן והיהודי עם השיניים הגדולות שעושים גינה באמצע בכביש וצריך לפזר האדמה. יגיע אוטו גדול יביא אדמה ובמעדר צריך לפזר כדי שאפשר יהיה לשתול הפרחים.
וזה לפני בחירות וצריך להיות הכי יפה שהיה ברמלה.
אמר הקבלן שהם יעמדו בכביש כי הבטון לא יבש ויסדרו מהכביש האדמה ואחרי זה יביאו הפרחים שיהיה יפה בבחירות.בצהריים אולי ב1 או 2 הגיע האוטו של האדמה ושפך הכל בכביש. עמדו הגננים רק קצת ועבדו ובא אוטובוס מהר והיהודי הצעיר שהיה לא כל זז מהר קבל דחיפה מאטובוס247 ברגל שלו סבא ישר אמר אמר אני לא עומד בכביש אפילו לא יהיה אוכל לא רוצה למות וככה גם השכןאמר. לקחו הבחור לסרפנד באמבולנס והוא צעק אוי אוי בסוף יצא עם רגל אחת קצרה. עד היום הולך ככה. סבא לקח הבגדים והמים שהיה לו והלך לבית לעזים ולתרנגולות ולסבתא שאהב הכי . אמר שהוא בעיריה בחיים לא עובד גנן מומחה מספיק היה לו לעבוד חצי יום. היום יש משהו לאכול ואפילו לקנות פיתה ,בצל וזיתים יותר טובו מלמות בכביש בגלל הבטון שלא יבש מספיק. ולעיריה לא הולך ושלום לכסף. השכן כבר לא זוכרים רק האשה וילד שלו.המסכן כבר ישן לתמיד בעולם של חלומות רק אשה שלו יושבת בכסא שלה לא זזה כי זקנה ושמנה מאד. אבל זוכרת טוב. זוכרת שבא הביתה ואמר לה שאם סבא לא עובד גם הוא לא הולך לבד למות בכביש בגלל פרחים של העירייה ושתי לירותשהם משלמים.רק אוטבוס 247 נוסע גם היום וליהודי הצעיר כבר אין שיניים גדולות . בכלל אין לו שיניים רק רגל קצרה . ועם הרגל הזאת הולך לביטוח לאומי בקושי להגיד שצריך כסף בשביל שיש לו רגל קצרה והוא קצת חולה בראש. ככה זה. מאז סבא בבית. לעיריה לא הולך יותר וכמעט לא הולך לשום מקום.
איך אנייודע כל הספור סבא כל פעם מספר מחדש שעוברים שם, כי עד היום יש שם האדמה בכביש הבטון כבר כן יבש ושיש בחירות שותלים פרחים.
נכתב לפני 14 שנים ו-5 חודשים
נכתב לפני 14 שנים ו-5 חודשים
כבר האבא של הסבא ידעו כולם בשכונה שצריך להזהר מאד. אנשים טובים באמת נחמדים אבל יש בעיה...
סבא מספר שהסבא הזקן אבו נחס הראשון. רק היה מסתכל ואומר בוקר טוב והיו באות בעיות גדולות וקטנות.
יום אחד אבא של סבא יצא בחמור שלו לפרדסים ואיך ראה את אבו נאחס-אמר לו אבו נאחס בוקר טוב כבר נפל החמור כי הביןנבהל שבר הרגל ואבא של סבא קיבל מכה בפנים. מאז היה מסתכל ושהיה רואה שמישהו מהמשפחה שלהם יוצא היה מתחבא כמו חתול עד שילך למה אם היה אומר אבו נאחס בוקר טוב או מסתכל היו הרבה בעיות ,היה מקבל חום גבוה, או היה בה ברד לפרדס או שהיה נופל מסולם או שהיו באים מהממשל ועושים בעיות.לאבא יש חבר הוא נוהג משאית של בטון עד עכשיו. כל פעם שיוצא רואה בנים של אבו נאחס שהם באמת אנשים טובים מאד חוזר הביתה, מטלפן ואומר לבוס שהוא חולה לא יכול לעבוד ומפסיד יום .זה קרה אחרי שיום אחד ראה הבן שלהם ואיך שראה התהפך לו האוטו יצא חי בנס. הכי גרוע זה ששני אחים יחד מהמשפחה אומרים בוקר טוב אז זה בטוח בעיה גדולה. דוד ודודה שלי רצו לנסוע אמריקה לבקר בן שלהם שגר שם זה היה אחרי הרבה שנים וגם אף פעם לא היו באוירון וכמעט לא יוצאים מרמלה.התרגשו הרבה ,שמו מתנות מכולם ואוכל שרק פה עושים. לא באמריקה מזוודה גדולה גדולה עם אוכל.שמו מתנות לילדים מהשוק שאולי באמריקה חסר משהו . היו כרטיסים הכל. חיכו למונית של יחזקאל שהוא חבר טוב.עברו אחים אבו נאחס.אמרו בוקר טוב ועוד אמרו נסיעה טובה ושאלו לאן דודה שלי התעלפה במקום ,היה צריך להביא הרבה מים עד שקמה. לדוד לא יצאו מילים מהפה שכח לדבר. שהדודה קמה פיחדה הרבה להיכנס באוירון אפילו שאמרו שזה טכנולוגיה טובה. אמרה לדוד שהיא לא עולה לאוירון.אפילו שיש לו טכנולוגיה טובה כי היו שני אחים וזה יותר חזק מטכנולוגיה.גם ככה פיחדה עכשיו אחרי שהם היו היא לא טסה ויכולים אפילו להרוג אותה לא עולה באוירון. הוא הדוד מדבר וצועק חזק והאמת גם פיחד הרבה מאד ואומר לה שזה שטויות-זה הרבה כסף כי לא טסים. הדודה אומרת לא, לא, ובוכה ואומרת אם היה רק אח אחד אולי היתה טסה אבל שנים אחים זה יותר מידי מסוכן ועוד שאלו ואמרו דברים.היא לא טסה אפילו שיתנו לה מיליון שקל. .בגלל שלא טסו אז האוירון בא בסדר לאמריקה. והם בסדר ברמלה והבן יבוא לבקר כאן בקיץ.
נכתב לפני 14 שנים ו-5 חודשים
עד שנה 2002 סבא היה צוחק ובפנים שלו היה אור, אפילו שסבתא מתה סבא עוד היה צוחק.
צוחק זה מהלב-צוחק זה מהרגשה שיש עוד שמחה, אפילו קצת.
אפילו שלא הכל היה טוב.
מאז 2002 סבא לא צוחק כמעט ואם צוחק זה לא צחוק מהלב.
זה רק כאילו צוחק. לאח שלי הגדול היה בן חמיס.
חמיס היה בן 12 לא כמו כל ילד הוא היה הרבה בבית.
בבוקר הולך בדיוק בזמן לבית ספר ובא לביתבדיוק בזמן.חמיס לא היה משחק כדור רגל ולא רץ בשכונה. גם לא היה הרבה מדבר רק שומע הכל בבית ומסתכל על הידיים שלו או מצייר בצבעים ציורים יפים מאד של סוסים וכלבים ובתים עם גדר ועצים של זית.גם חמיס כמו סבא לא אהב לאכול חיות רק אכל ירקות ופירות.
לחמיס לא היו הרבה חברים -היה משחק לבד הרבה בחצר אאובחדר שלו ושל האחים שלו. היה קורא ולומד טוב בבית ספר-המורה היה אומר חמיס לא מדבר בכתה אבל שומע וידע הכל-חשבון היה טוב מאד.גם תפילת ידע ובעיניים שלו ראו שהוא הרבה חושב והרבה חכם.
הוא היה עם סבא.רק בא מהגן ומבית ספר לחדר של סבא. משחק עם סבא שש בש ועוד משחקים -אפילו שסבא היה עייף היה שמח שחמיס בא ותמיד היה לו הרבה סבלנות לחמיס.
חמיס היה שומע ספורים ושואל הרבה שאלות איך היה ולמה ומסתכל בתמונות ישנות .גם עוזר לסבא לסחוב ולמצוא צמחים שסבא היה עושה מהם מרק וסלט ותרופות. אהב את את סבא יותר מכל דבר בעולם.היו מדברים בשקט בחדר לא להפריע.
בחודש של קיץ בשנת 2002 הלך חמיס בחצר בלי נעליים לתת אוכל לתרנגולות עלה על ברזל או משהו. החום עלה מהר אבא שלו ראה שהוא לא בסדר נסעו לבית חולים בצריפין-סבא אומר סרפנד שזה היום צריפין.
שמה רופא צעיר נתן זריקה ואמר לא לדאוג עוד יום יהיה בסדר. הרפואה יודעת לטפל לא יהיה בסדר ללכת לקופת חולים.
חמיד חזר לבית ולא היה יותר טוב. היה הרבה חום. חמיס לא אמר שום דבר רק רצה שסבא יבוא לשבת ליד המיטה- נתנו לו מים של שושנים לקרר. עשו אמבטיות של קרח.סבא רץ כמו משוגע לחפש צמחים טובים נגד חום ושאל כל אחד מה יכול לעזור. סבא דאג מאד הוא לא האמין שהזריקותשנותנים בקופת חולים זב טוב חיפש מה עוד יש לעשות. אחרי שני ימים חמיס הפסיק לדבר רק החזיק חזק ביד של סבא ורעד מהחום אפילו שזה היה קיץ ובבית היה חם. לא אכל לא שתה.
נתנו לו לשתות ולא רצה לשות אפילו דברים שתמיד היה שמח לשתות.
סבא היה אומר לחמיס שתהיה בריא אנחנו נלך לפרדס לקטוף עלים לעשות תה. שר לו ואומר תפילות. חמיד היה רק מסתכל לחלון ולסבא ולפעמים צוחק קצת בלי קול ומחזיק ביד של סבא ב22 ביולי אמא של חמיס נתנה לו מים קרים. חמיס לא יכול היה לשתות המים לקחו לבית חולים מהר באמבולנס ושם חכבר ישן כמו שסבא אומר לעולם. הפנים כמו מלאך.
סבא לא בכה הסתכל בפנים של חמיד הרבה זמן סבא רק היה שקט מאד. לא דיבר לא אכל אולי 10 ימים . באו אנשים סבא לא יצא מהחדר שלו.
לפעמים הלך לחצר ישב שם עם פנים למטה וקרא פרקים בקוראן בשקט. לא הלך עם אנשים שבאו ולא דיבר עם אף אחד.
אני חושב שחמיס בלב של סבא כל הזמן סבא בגלל זה הוא ככה.
לפעמים אומר אם חמיס היה כאן היה לומד הרבה דברים.
חמיס הוא היה השמחה שלו. הוא היה גודל צדיק ככה אומר סבא.
אנשים אחרים אומרים שחמיס היה באמת ילד אחר. עם הרבה אהבה לכולם לאנשים ולצמחים ולחיות והכי הרבה לסבא ובגלל זה סבא לא יכול לשכוח.
סבא לא הולך לבית חולים הוא אומר שאם חמיס היה נשאר בבית או שהרופא של המשפחה שהוא למד בבירות והוא הכי טוב מכל הרופאים שלנו היה מטפל כמו שצריך ובא כמה פעמים ביום ונותן תרופות שלו חמיס היה פה אבל בקופת חולים ובבית חןלים לא היה זמן לילד אחד קטן מרמלה , כי היו הרבה אנשים שצעקו ובכו וחמיס שתק. לא צעק ולא בכה וככה גם אבא ואמא שלו וגם סבא.
אי אפשר לחזור בזמן לא לסבתא ולא לחמיס ולא לאחים ולילדים של סבא שהם ישנים לעולם כמו חמיס.
נכתב לפני 14 שנים ו-6 חודשים
