הסיפור הבא קראתי לפני שנים, סיפור אמיתי:
"שמעי, מה המיוחד בסבון הזה שאתה שומר אותו כל-כך"? "שמעי, למה אתה לא עונה לי"?
ואז ראתה- הוא ישב כאחוז שיתוק, פניו אפורות-שחורות, עיניו נעוצות ברצפה, ומהן מטפטפות דמעות גדולות.
"מה קרה ילדי"? נבהלה המנהלת מאד, "מה כואב לך"? שמעי עדין לא מסוגל לענות, הצביע על החבילה ובקול מקוטע הסביר:
"זה קבלנו במחנה המעבר, חילקו את זה"...
"נו"....
"זה נעשה באושוויץ"
"אז למה אתה שומר את זה"?
"בלילה" קולו נשבר, בקושי הצליח לבטא את המילים, בקול ספוג דמעות המשיך:
"בלילה אני שם את הסבון אתי במיטה, אני מריח בו כל הזמן, זה מזכיר לי את אימא שלי, אימא שלי שנשרפה שם".....