מידדה

מידדה

בת 74 מנתניה

כן, זה עתה מלאו לי 74 ואני מרגישה כמו 47 וכשאני לא מסתכלת במראה אני חשה לפעמים כמו בת 15 ולפעמים כמו בת 30 ולעיתים גם כמו בת 100 וזה כיף!
כיום אני בשלבי עריכה של ספרי הרביעי - "חמישי ששי שבת"
וגם כותבת אוטוביוגרפיות של קשישים מגיל 65 עד 103 בסגנון מאד מיוחד.
זהו! וכיף לי.



» דירגה 0 ספרים
» כתבה 0 ביקורות
» יש ברשותה 0 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני 5 שנים ו-7 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני חודש

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
» רשת הספריות העירוניות נתניה

» רשימת הסופרים של מידדה


מתוך הפורומים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

אלפרד נורת' וויטהד (1860 – 1947) מתמטיקאי, לוגיקן ופילוסוף אמר:
"אדם כותב לקהל של כעשרה אנשים. אם עשרה אלה, שבעי רצון, הרי שהוא, הסופר, בא על סיפוקו. אם גם אחרים אוהבים את כתיבתו, בוודאי שזה רווח נקי עבורו."
ואם הרמתם את עטכם
וטרחתם
גם לכתוב לי הערות
אזי, אשיל מראשי
את כובעי
ולכם רוב תודות
נכתב לפני 5 שנים ו-7 חודשים
רצועות של תפילין

אוגוסט 2006, ישראל.
כל נערה יודעת, מלחמה היא - מבצע.
מבצע 'ענבי זעם'... מבצע 'עופרת יצוקה'... קסאמים, רקטות, מטוסים מפציצים מן האוויר, הרוגים, שבויים וגם חטוף אחד משלנו... ובעורף, החיים נמשכים. בבית ממוגן או שלא, בית ספר ממוגן. ריצה למקלט. מְשַׂחֲקִים או צופים בטלויזיה מבוקר עד ערב, אוכלים ושותים ולא ישנים... מפחד... ואולי נוסעים אל קרובי משפחה במרכז הארץ ונרגעים קמעה.
האבא, יוצא למילואים להילחם בגבורה ולהגן על המולדת...

מרץ 1944, הונגריה.
ההונגרים מכניסים את הגרמנים לארצם ואלה מכניסים את היהודים לגיטאות.
אומרים זאת הייתה מלחמה!
אבל אני, לייקי, ממרמורש. הייתי אז בת ארבע עשרה ובשבילי מלחמה היא – שואה.
מאבק לאחוז בקצה חוט החיים. להשיג מזון כדי לשרוד ולהיות תמיד רעבים.
לקפוא מקור ולהישרף בחוסר אונים... ואין לאן לברוח, רק להיעלם מבלי להיפרד!
ואבא, עדיין לא נלקח לשום מקום ונשאר בבית מכורח המציאות. מושפל וכבול ידיים. אפילו בזיעת אפיו אינו מצליח להביא לחם לבני ביתו. אולם, רוחו איתנה ובכל מאודו מגן עלינו, שבעת ילדיו, לבל תיפול רוחנו או חלילה תדעך אמונתנו ונחטא.

- שני אחיי הגדולים נסעו לארץ ישראל כבר לפני מספר שנים והגיעו השמועות על כך שאינם מקפידים עוד בקיום מצוות. אבא היה תמיד מבכה את גורלו-גורלם... ואולי עכשיו, בסתר לבו, שמח על שיצאו מן התופת אך, מעולם לא דיבר על כך -.

פתח הצלה זעיר נפתח לנו בדמותו של שכן טוב שהציע לאבא, לפני צאתנו לגטו, להשאיר את ארבעת ילדיו הקטנים, אני ועוד שלושה מאחיי, אצלו. הוא ואשתו יטפלו בנו עד לגמר המלחמה וכך, נינצל ונישאר בחיים. אבא נחרד למחשבה שילדיו יחיו בבית לא יהודי וסרב לקבל עזרה הכרוכה לדעתו, בסכנת שמד. "כל עוד אני חי, הילדים שלי לא יאכלו טרפות!" אמר.
וכך הלכנו כולנו לגטו.
בבית הקטן והצר שעמד בפאתי הגטו אי אפשר היה לישון אחרי הנץ החמה. שבעה ילדים בשני חדרים ושירותים משותפים לעוד משפחה גדולה, לא אפשרו פרטיות כלשהי. גם צעקות הקָלגָסים הגרמניים שהיו מהדהדות ברחוב הקפיצו אותנו מדרגשי השינה כבר משעת בוקר מוקדמת.
אף פעם לא ידענו אם חזרו הגרמנים הארורים לקחת חלק מהגברים לעבודה או שוב נלקחו יהודים לאי שם, למקום שטיבו לא היה ידוע ורק דיבורים על הרג ומוות עברו מפה לאוזן.
אחי הגדול ניסה לשכנע אותי להימלט עמו אל היערות. הוא הסביר לי שאין סיכוי שנישאר בחיים אם נישאר בגטו. עלינו לברוח ליערות ואחר כך, אולי נצליח להגיע לארץ ישראל ונפגוש שם את אחֵינו.
סירבתי. איך אגיע ליער?... איך אעזוב את אבא ואמא?... מה יהיה גורל אחיי ואחיותיי?...
שאלתי אותו את כל השאלות הללו ולא קבלתי תשובה. הוא נשאר ולא עזב. אולי חדרו שאלותיי הנוקבות ללבו.
ימים ושבועות עברו, עוד ועוד אנשים נלקחו על ידי הגרמנים מבתיהם באישון לילה ואף לאור היום. תנאי המחייה נעשו קשים יותר והרעב החל לכרסם בגופנו ביתר שאת. עם זאת, היה אבא חוזר ואומר שעלינו להודות לקדוש ברוך הוא על כי שפר מזלנו עלינו והגרמנים לא באו לקחת אותנו לאותו מקום, ממנו אין חוזרים.

מידי בוקר, בעלות השחר, היה אבא קם לתפילה, לא בבית כנסת אלא במטבח הקטן שבביתנו. בשעת בקר זו השינה הייתה ממני והלאה. הייתי שומעת את פסיעותיו על רצפת העץ ומדדה אחריו אל המטבח לצפות במעשיו והוא, אינו צופה בי.
שם, בארון הכלים, מאחורי כמה כוסות וצלחות, חבויה הייתה שקית התפילין של אבא, עשויה מאותו בד כמו כיפת הסמעט שלו, קטיפה שחורה שאִבדה את זוהרה מרוב מגע יד.
אבא היה מוציא את השקית ממקום מחבואה, חובט בה קמעה לנקותה מאבק שאינו נראה לעין. אז היה עוטף את ראשו וכולו בטלית ואומר את ברכת 'להתעטף בציצית'. עניתי 'אמן' והוא שמע. אז היה מסיר את הטלית מעל ראשו, מטילה על כתפיו ומביט בי לרגע, עיניו מחייכות ולחות.
באיטיות רבה, כאילו היה נוגע בילד רך ואהוב, היה מוציא את התפילין 'של יד' ואחר כך 'של ראש' ובתשומת לב רבה פותח את הרצועות, מחליק אותן בידיו ומלטפן בחיבה עמוקה.
קודם היה שם את התיבה האחת על זרועו השמאלית ובהקפדה מגלגל את הרצועה סביב ידו. אחר כך מניח את התיבה השנייה על קדמת ראשו המגולח למשעי, מזיז קמעה את כיפתו לאחור לבל תחצוץ בין תפילין לראש ומסיים את גלגול הרצועה על היד. כל אותו זמן, היה ממלמל בעל פה פסוקים מסֵפר תהילים או אולי פסוקים ממקום אחר ואז מתחיל בתפילת שחרית ושוב אינו מביט בי עוד.
וכך, כל בוקר, עד לאותו יום איום ונורא.
אבא עטוי בטליתו ועטור בתפילין ואני, עומדת בפינה, מקשיבה להמיית תפילתו ומתבוננת בנענועי גוו.
לפתע, הופרה שלוותנו. שמענו דפיקות על שער הכניסה לבית. לא כשל אחד המבקש בנימוס להיכנס פנימה אלא קולות מלחמה, מהלומות וחבטות עזות. שמענו גם חריקות צורמניות וידענו כי הדלת עומדת להיעקר ממקומה בכל רגע.
אבא, עמד נטוע במקומו. פניו לבנות-שקופות ומבטו קפוא... אך רק לרגע ואז התעשת.
כהרף עין - בטרם הבנתי מה קורה - הרים אותי בזרועותיו וזרקני בעד החלון... החוצה, אל החצר האחורית.
לייקי!... שְנֶל!... לוֹיף! ... לוֹיף! מהר!... תברחי!...
היו אלה המילים האחרונות ששמעתי מפיו.
ברכיי פגעו במדרכת האבן. דם זב מהן אך לא חשתי כל כאב. קמתי, הרמתי את ראשי והשענתי את סנטרי על אבן אדן החלון הקרה. עיניי תרו בבהלה לראות את המתרחש בבית.
שני אנשי גסטאפו שחורי-מדים, נכנסו למטבח, בעטו ללא אבחנה בכל שעמד בדרכם. לאחר השתוללות קצרה במריבתם עם חפצי המטבח, נפנו לאבי. הם תלשו בכוח את תיבות התפילין מראשו ומזרועו, קרעו את הרצועות והשליכו לרצפה.
אחד מהם, דחף את אבי והצמידו אל הקיר בקת רובהו. פיו מעוות בתאוות רצח ומוחו כבר מתכנן את הפעולה הזדונית הבאה. השני, לחייו ארגמניות מעונג אכזריותו, חמד לעצמו את רצועת התפילין 'של יד', הרימה, סובב את הרצועה פעם ופעמיים סביב אצבעותיו העבות והניף באוויר את יתרתה כמו שוט.
שמעתי שריקה... ועוד שריקה... ואז הצליף בה, באבא. על פניו, גבו, וזרועותיו... ובעודו מכה, נתגלגל צחוקם של שני אנשי הגסטאפו האלה ונשמע כצחוקו של השטן...
ודחיפות, וצליפות... ומגפיים אימתניות בועטות... ובין לבין צעקו בני העוולה בגרמנית ולא הבנתי דבר, אך שמעתי את אבא ממלמל באידיש והבנתי כל מילה:
"גוטער גֹאט, ביטע זיי מיר מויחל, וַייל איך הַאבּ גֶעזִינְדִיקט. און איך נעם, אַן די אָלֵע קְלֶפּ, מיט ליבּשאפְט. און דאס זֹאל זיין א כָּפֹּרֶה, פַאר אָלֶע מיינע זִינד!" – אלוקים הטוב, אנא סלח לי כי חטאתי, כי פשעתי ואני מקבל את כל המכות האלה באהבה והן יהיו כפרה על כל עוונותי!'
ואני... עמדתי מתחת לחלון, רועדת כולי מאימה ופחד.
ידעתי כי אבא, צדיק גדול היה. פורס מלחמו למזי הרעב בגטו, פורט מפרוטותיו הדלות לדלים. ומתעסק בתורה בכל רגע. ידעתי כי מעולם לא חטא ולא פשע והייתי נבוכה ותוהה מדוע עליו להיענש ולקבל באהבה את המלקות ברצועות התפילין.
אבא נפל.
הייתה זאת הפעם האחרונה שראיתי את אבא.
נשארתי חבויה מתחת לחלון, אוטמת את אוזניי בשתי ידיי ומצטנפת בתוכי עד לשעות הצהריים המאוחרות. אז נכנסתי חזרה הביתה.
אבא ואמא לא היו שם ולא אחיי ואחיותי. השכנים מן הבית הסמוך אמרו כי משפחתי נלקחה למחנה עבודה באושוויץ ושכן אחד העיד שראה את אחי הגדול בורח מן הבית ממש מתחת עיניהם האורבות של חיות-האדם. באותו ערב ברחתי גם אני.
עם מותו, דעכה אמונתי. כְּאָבי, לא חטאתי ולא פשעתי ושלא כְּאָבי, לא הסכמתי לקבל באהבה את ייסורי העולם הזה.
בדרך לא דרך, הגעתי לארץ , אל אחד הקיבוצים בנגב. יצרתי לעצמי דרך חיים חדשה והכלים שעזרו לי לבנותה היו דווקא אותם פסוקים של 'גירסא דינקותא' כמו, 'אם אין אני לי מי לי'... בזכות 'כוחי ועוצם ידי' – אנצח! ולעולם לא אהיה 'מובלת כצאן לטבח'.
התחלתי לעסוק בספורט ולפתח את כושרי הגופני כדי להיות חזקה בעת הצורך. נלחמתי בבריטים, במצרים... ועלי להודות... שידיי גואלו בדמם. שיחרתי לצדק ולא בקשתי את עזרתו של אלוקים.
במלחמת השחרור, נפל אחי . עם מותו, ניצוץ זעיר של אמונה שהיה חבוי אך לא כבוי בקרבי, דלק לפתע. רציתי להתאבל עליו כדת וכדין ולשבת שבעה.
"הוא כבר מת..." אמר לי קצין ההגנה של הקיבוץ בקור רוח... "ואת, לגמרי בחיים, ונחוצה פה בקיבוץ."
נטלתי את מעט חפציי ומבלי ליטול רשות מאף אדם, נסעתי לחיפה שם התגורר אחי השני.
יחד ישבנו שבעה על אחינו ולא שבתי עוד אל הקיבוץ.
נישאתי, נולדו לי שני ילדים וחייתי את ימיי, תלושת-שורשים, חסרת-מסורת ורחוקה מאלוהים... וכאשר חשבתי לתומי כי חיי הולכים בתלם וטוב לי, חל פתאום, ביום בהיר אחד, מהפך אדיר בחיי.
באותו יום, באו לבקרנו בן אחי ובן דודי. הם לנו את הלילה בביתנו ולמחרת בבוקר, לפני צאתם לדרכם, שמעתי את בני בן השלוש קורא ופחד נשמע בקולו: "אמא!... אמא!..."
רצתי לקראתו והוא רץ אליי, טמן את ראשו בחיקי וקרא בבהלה: "אמא! בואי תראי מה הדודים עושים, אני מפחד... הם שמים חשמלים על הראש!"
אחזתי בידו ורצתי לראות מה קורה.
ראיתי כי הם מניחים תפילין. צמרמורת עברה בי.
בני, נכדו של אבי הצדיק, שמסר את נפשו על קידוש ה' - לא ראה תפילין מימיו ולא ידע מה הם.
התפילין של אבא שבו והכו בי... כשוט על פניי... לעורר את נשמתי הרדומה ולהתריע על הבערות בה גדלו ילדיי.
עם שובם של התפילין שבה אמונתי.
שבתי אל המקום ממנו ברחתי, שבתי אל בית אבי והנחתי פרחים על הקבר בו טמון היה עברי.

נכתב לפני 5 שנים ו-7 חודשים
השראה
קראתי את הספר "לעזוב את הקדושים" של מרתה בק מספר על אשה צעירה, באמריקה, מרתה שילדה עשרה ילדים וברחה מהבעל ומהכת המורמונית הפנאטית, עם חלק מילדיה וניצלה. שני ילדיה הגדולים אפילו ניתקו קשר אתה. באמריקה ישנן כתות שונות ובה מצבה של האשה הוא בלתי נסבל לחלוטין ואפילו היא נמצאת בסכנת חיים באותה קהילה סגורה .
כשבאתי לארץ גיליתי כי גם כאן בחוגים מסוימים, יש מין קוד של שתיקה בעניינים שבינו לבינה.
תפקיד הגבר הוא לשלוט באשה והוא מגוּבֶּה על ידי החברה בה הם חיים. רק לעיתים רחוקות מאד תעז האשה לצאת מהקהילה ולגלות עצמאות. אשה אחת ספרה לי את סיפורה ואמרה לי: "רחל, תהיי הפה שלנו!" יש לי סיפורים רבים על כך ואני עדיין לא יכולה ולא מעיזה לכתוב אותם. אולי יום אחד אעשה זאת באיזון עדין.
שנים רבות חייתי באפריקה ושם הסיפורים לא תמיד מסתיימים בכי טוב. התושייה הנשית מוגבלת כאשר הבעל משתמש בכוח. היא מוגבלת גם משום שהקהילה מאשרת את כוחם של הגברים.
הסיפור הזה הוא סיפור ללא סוף, סיפור עצוב, ואולי סיפור שיעיר את כל אותן קהילות סגורות ובלתי מובנות ואז אולי – הסוף יהיה טוב.


נשות האביב
אחת לחודש או חודשיים, כמו זחלים מאובקי חול צהבהב, יוצאים כורי-הזהב מבטן האדמה. לובן עיניהם מקומר ומובלט, עפעפיהם פעורים עד לקצה גבול היכולת, בניסיונם להסתגל לאור היום.
ג'ייקוב מצמץ בעיניו, גופו התנודד קמעה כאילו שתה לשכרה מן האור. הוא נער את האבק מעל פניו בשרוולו וכיבה את אור העששית הצמודה למצחיית כובעו.
הריטואל היה קבוע.
מקלחת חמה בצוותא. הכורים היו עומדים בשורה וממרקים את עורם השחור בסבון. ככל שקרצפו את גופם, כך תפחו בועות קצף הסבון ולפתע כאילו הפך עורם ללבן. הייתה בכך מין הנאה שאין מדברים בה, להיות לבן למשך כמה דקות... עד שהמים שטפו את גופם ועורם נגלה בכל הדרו השחור-בוהק. לאחר ארוחת הערב יצאו הכורים לחפש את הנאות החיים. אלה סופקו להם על ידי נשות הכפרים הסמוכים למחנה הכורים, בפאתי יוהנסבורג. רובם היו צעירים חסונים ונשואים ולא עלה על דעתם כי ימשיכו בחייהם ללא נשים. גם נשותיהם החוקיות שהשאירו מאחריהם בזימבבואה, קניה, או זמביה, הבינו את צרכיהם הבלתי ניתנים לריסון זמן כה רב. רבים מהם הולידו ילדים נוספים מנשות-הרגע אולם אף פעם לא נתבעו על אבהות או משהו בדומה. בהסכמה של שתיקה, ידעו נשים אלה, כי באביב חוזרים הכורים יפי התואר לבתיהם ולנשותיהם עד לאחר השנה החדשה ואז ישובו אליהן ויתפקדו כבני זוגם למשך תשעה חודשים, עד האביב הבא.
ג'ייקוב וחבריו זיהו את בוא עונת האביב. ריח של איזוביון לח עמד באוויר מעורב בניחוחה של הפריחה הסגולה שכיסתה את עצי הג'קרנדה והגיע עד עומק בטן האדמה. אז ידעו הכורים כי הגיע הזמן לחזור אל משפחותיהם ולבלות עמם את חודשי האביב.
על כן, בינם לבין עצמם, כינו אלה את נשותיהם החוקיות - 'נשות האביב'.
לג'ייקוב הייתה אשה בזימבבואה.
כל שנה, באביב, היה חוזר הביתה, מְעַבֵּר את אשתו ושב למכרות הזהב ביוהנסבורג. הם היו מחליפים מכתבים ובם דברי אהבה רבים. הוא מספר לה כמה היא חסרה לו והיא מספרת לו על הילד שזה עתה נולד.
ביום השיבה הביתה, הריטואל השתנה.
לא עוד מקלחת מלבינה וריצה מהירה לזרועות נשות-הרגע כי אם הליכה מתונה לעבר תחנת הרכבת בפאתי יוהנסבורג. שם היה קונה ג'ייקוב מתנות לאלברטינה אשתו ולילדיו. אז היה עולה על הרכבת היומית היחידה שיצאה מיוהנסבורג להררה בירת זימבבאואה. לאחר נסיעה של כשתים עשרה שעות, בהגעתו להררה, היה צריך ג'ייקוב לקחת רכבת נוספת לבולוואיו ולאחר נסיעה של עוד חמש שעות, כשעורו השחור השחיר עוד יותר מפיח הדרכים, היה עולה על טקסי לחברון, מקום מגוריו שהיה כפר קטן ליד מפלי ויקטוריה.
ככל שהתקרבו לבולוואיו, רטט גופו של ג'ייקוב מתענוג הציפיה לפגישתו האביבית עם אשתו.
אלברטינה הייתה מלאה בכל המקומות הנכונים, טובת לב וצייתנית הרבה יותר מכל אשה אחרת עמה שהה בדרום אפריקה ואף לא עלתה לו כסף. היא עבדה למחייתה כעובדת נקיון באחד המלונות המפוארים שבאזור מפלי ויקטוריה וכל זמן שנעדר מן הבית לא היה צריך לדאוג לה ולילדים.
הדרך אל תוך חברון הייתה מלאה מהמורות ונהג הטקסי לא רצה לנסוע בה. הוא הוריד את ג'ייקוב בפאתי הכפר וג'ייקוב נאלץ ללכת כחצי קילומטר ברגל. עצי הג'קרנדה עמדו במלוא פריחתם ובשעה זו של רדת השמש נראתה עלוותם הסגולה כבוערת באש. אין כמו עונת האביב, חשב ג'ייקוב לעצמו. הוא שמע את נהמות הפילים וצריחות חזירי הבר המיוחמים ובדמיונו ראה את חמוקיה העגולים של אשתו.
בהגיעו אל ביתו, הבחין מיד שאלברטינה אינה מחכה לו בפתח. רוחו נפלה עליו. במשך חמישה אביבים, כל אביב חיכתה לו עם הילדים בפתח הבקתה ועתה איננה שם.
חשש שמא קרה לה דבר מה נורא. קרא בשמה והיא לא ענתה.
"אלברטינה! הגעתי!" צעק.
אין קול ואין עונה. אפילו השכנים כבר הציצו מפתחי בקתותיהם.
הוא הסיט את וילון הפתח ונכנס לבקתה שלהם. לאור העששית ראה את אלברטינה מצטנפת בפינת החדר הקדמי, מביטה בו בעיניים מבוהלות. שלושה ילדים לצדה והתינוק בחיקה.
בתנועת יד גרש את הילדים מן המקום והתכופף אל אלברטינה.
"מה קורה?" שאל וכבר ניסה לשלוח את ידיו למקומותיה הנסתרים.
אלברטינה דחתה אותו. כעס גדול החל להציף אותו. חשד בה שמצאה גבר אחר בהיעדרו. הוא הזדקף, תפס בזרועה והרימה מן הרצפה.
"מה יש לך אשה?"
"עשית לי איידס!" לחשה אלברטינה.
"על מה את מדברת? "
"אני חולה!"
"זה לא ממני... מה עשית אשה?"
"כלום!"
ג'ייקוב יצא בריצה מן הבקתה ורץ לחפש את הצ'יף.
למחרת, בעצת הצ'יף, הלך להיבדק במרפאה בכפר הסמוך. מחט ננעצה בזרועו השחורה והוא לא הניד עפעף למרות שלבו פרפר מחרדה לעתידו.
ביוהנסבורג וגם בכפרו שמע רבות על מחלת ה'שפעת' המוזרה המפילה חללים רבים בכל מקום. למרות שחברים רבים שלו מתו מאיידס וגם שתי אחיותיו ואחד מאחיו, המילה איידס לא הוזכרה. במקומה, הומצא שם חדש למחלה; very bad flue 'שפעת רעה מאוד'.
ימים מספר היו, הוא ואלברטינה מסתכלים אחד על השני במין מבוכה, חמלה או לעיתים בזעם ולא דברו אחד עם השני עד שנקרא ג'ייקוב לשוב למרפאה.
הוא לבש את בגדי השבת שלו והלך לראות את אנשי המרפאה הנכבדים.
"יש לך איידס!" אמרו לו.
ראשית הלך לצ'יף ושאל מה לעשות. הצ'יף אמר שאם הוא גבר-גבר אז לא יקרה כלום לאף אחד כי ממילא יש לו וגם לה איידס ומדוע לא ליהנות?
אז הלך לאלברטינה ואנס אותה...
כאשר שב באביב הבא לביתו, כבר לא הייתה אלברטינה בין החיים והוא לא חזר עוד למכרות הזהב של יוהנסבורג. באביב האחרון הלך גם ג'ייקוב לעולמו ונקבר ליד אשתו.

מחכה לתגובות בתודה
נכתב לפני 5 שנים ו-7 חודשים
איך אני מביאה את כולם להיכרות עם סיפורים שאני כותבת?
מידדה
נכתב לפני 5 שנים ו-7 חודשים
הקוראים:
  • לפני חודש אנקה בת מקרית אתא
  • לפני 5 שנים ו-6 חודשים טליקה בת 38 מחדרה
  • לפני 5 שנים ו-7 חודשים rachis בת 37 מחיפה
  • לפני 5 שנים ו-7 חודשים אברהם בן 67
  • לפני 5 שנים ו-7 חודשים קרדואן בת 23 מחיפה



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ