“אני אדם שומר חוק בדרך כלל. פרט לנהיגה במהירות מעל המותר, אני לא חושבת שעברתי על חוק כלשהו, כולל חוקי תנועה, במודע. יש, כמובן, כל כך הרבה חוקים שחלק מהם אני לא מכירה, שקיימת אפשרות סבירה שעברתי על חלקם בלי משים. אבל זה, בערך, מצבם של כל האנשים הנורמטיביים שאני מכירה. פושעים למינהם אינם מסתובבים בחוג מכרי, ואלה שפגשתי לא הרשימו אותי כלל באישיותם המלבבת, באינטליגנציה המזהירה שלהם או בתרבותם המרשימה. כך שכשאני שומעת על פושע - סביר יותר שאדמיין איזה גורילה עם אגרופים משופשפים משימוש, שפה עילגת ומעצורים רופפים באשר לגופם או רכושם של אחרים.

בא הובס וכותב ספר מרתק ביותר על פושע שהוא כל מה שלא מניתי פה: הוא פושע מבחירה, לא מתנצל על זה, רחוק מאד משפה עילגת, בעל אינטליגנציה מרשימה, יכולת תרבותית לא רעה (קורא ספרים ומנסה לתרגם את האיליאדה - ללא הצלחה אבל עם המון נחישות). ומה עוד שהגיבור של הספר הזה (גוסטמן הוא כנוי-תפקיד) ללא שם פרטי אמיתי - מספר את הסיפור בגוף ראשון, והצליח לגרום לי לרחוש לו אמון ואפילו להיות לצידו. גם התיאורים האלימים - ויש כאלה לא מעט בספר - משרתים היטב את הסיפור ולא נראים כאילו הסופר נסחף בתיאור למלא את הצורך שלו בפורנוגרפיית אלימות.

בין פברואר 1989 לאוקטובר 1990 הצית זה שכונה "אופנובנק", את הדמיון במדינה. הוא שדד באותה תקופה 21 בנקים, המשטרה היתה חסרת אונים, העיתונים הזינו את ההתלהבות והרבה אזרחים הריעו לו ושמחו להצלחתו. היו אז דיונים מה מקור האהדה שזוכה לה פושע מאזרחים נורמטיביים. חלק מהתיאוריות קבעו שהכעס על הבנקים - קורבנותיו - הוא הגורם לאהדת ההמונים. אבל לדעתי ההזדהות היתה עם הגיבור שהצליח לבדו לנצח את השיטה, להראות את משטרת ישראל - בדרך כלל גיבורה על חלשים - במערומיה, עוסקת בטוויית תאוריות אלף-לילה-ולילה נגד הפושע האגדי הזה.
בסוף הוא נתפס. התברר שכלל לא היה אופנוע בשודים. הוא הגיע ברגל, חבוש קסדת אופנוע, יצא ברגל וכל השוטרים חיפשו אופנוע...

הספר הזה, שהישגתי בעקבות הביקורת של אלון (תודה רבה!), הוא אחד מהספרים האלקטרוניים המחכים לזמן בו אני צריכה להמתין. בדרך כלל אלה ספרי מתח או קלילונים, שאינם מחייבים ריכוז מלא, ואני מנצלת מבצעים של "עברית" וקונה כשהם במחיר ממש סביר.
הספר מותח מאד, כתוב מצויין, אמין וגורם הנאה רבה למי שאוהב מתח ואקשן שאינם פוגעים באינטליגנציה. אבל - והנה הקוץ באליה - הצטערתי כשהסתיימה ההמתנה, סיימתי את מה שהיה לי לעשות אחריה כשאני מחכה בקוצר רוח לחזור לספר. ובמקום שהוא יעזור לי להעביר בקלות זמן מת - הוא גרם לי לקוות שההמתנה תימשך לפחות עד סופו... ממש מעל בתפקידו.”

“****





אם לי צ'יילד אומר לרוץ לקנות, אני רץ לקנות. אסור להתחכם כאן. זה נכון גם לגביכם. מה אתם מסתכלים עליי? כן, כן, גם את עם המבט המבועת בעיניים שלא אוהבת ספרי מתח. אל תספרי לי סיפורים. ו, אה, אפרתי, את עוד כאן? תעזבי את מה שיש לך ביד ותקחי את הגוסטמן. באחריות, אני כבר יכול לראות אותך מחככת ידיים כמו מוסכניק ערס שטוחן בתאווה את הלאפה-שווארמה שלו בדבוש, כי בספר הזה יש את כל מה שלי צ'יילד צריך להוסיף לג'ק ריצ'ר כדי לקבל ספר פעולה עם אדרנלין אמיתי, בלי אינטרוולים של מאה עמודים עם זמן לחשוב, ולא שאני מזלזל.

קודם כל זה לא ספר, זה סרט - ואחלה סרט. ג'ייסון סטת'הם בתפקיד הראשי - והקצב, רצחני. קדימה, אחורה, ימינה, שמאלה, שודים, תכנונים, אקדחים, כספות, חומצות, בגידות, נהגי מילוט, תכנונים, בנקים, רציחות, מוסכים, תכניות שמשתבשות, הכול כאן - עם סימן קריאה. ישבתי בעבודה אחרי שגמרתי מאה עמודים באוטובוס וכל רבע שעה תליתי בספר עיניים של מכור וחיפשתי תירוץ סביר מספיק כדי לחזור ולקרוא עוד איזה שני עמודים בשירותים.

בכנות, אני לא מבין איך כותבים ספר כזה. התחקיר המפורט על איך בדיוק להצית את רכב המילוט שלך, באיזו תחמושת וכלי נשק להשתמש, כמו גם רעיונות מקוריים מספיק לשודים פלוס טיפים לשודד-המתחיל-שרוצה-לצאת-בחיים (כמו למשל ללבוש בגדים צעקניים לשוד, כי אחר כך זה כל מה שאנשים זוכרים) - זה לא בדיוק מה שאתה מקבל מהשיטוט הסטנדרטי האקראי באינטרנט. וזה עוד ספר ראשון שלו.

אז חמישה כוכבים על התעוזה ועל זה שסוף סוף יש כאן ספר פעולה ולא מותחן. ארבעה כוכבים כי הוא בכל זאת רק ספר פעולה ואין בו שאר-רוח או תובנות יוצאות דופן (לא, איך לשדוד בנק זו לא תובנה, אפרתי. גם לא איך להתחמק ממעקב בחדר המלון שלך). חמישה כוכבים על הקצב שמדביק אותך לכורסה, אבל ארבעה כוכבים על חוסר עומק לדמויות. חמישה כוכבים - כי מי צריך עומק בדמויות כשיש פה כל כך הרבה אקשן?? לא, ארבעה כוכבים, כי יש פה גם בעלילה כמה חורים גדולים וקטנים, וגם הסוף קצת נקי מדי. אבל חמישה כוכבים, כי למה להיות נקניק בכלל ולחפש חורים? לא עדיף פשוט לנשום עמוק ולהינות מהנסיעה? בואו לא נהיה קטנוניים, אה?

לסיכום: אחלה ספר. לי צ'יילד המליץ. רוצו לקנות. תכינו מראש חבית פופקורן וכוס ענקית של קולה, ותפתחו את הכפתור של הג'ינס. כיף.


****”

“קיבלתי את הספר במקרה מחבר שעבר דירה ושחרר המון דברים
יותר מ 20 שנים לא קראתי ספר מתח
הספר הזה פשוט מעולה - מותח, מרתק - הוא הצליח להרחיק ממני את הפלאפון בלילות וזה כבר אומר הכל”

“גוסטמן, רוג'ר הובס
סוגה: מתח
במילה אחת: מכבסה מקצועית לפושעים
דירוג: 5 כוכבים

בקצרה: ששוד קזינו משתבש, יש רק איש אחד שאפשר לפנות אליו, הפושעים קוראים לו גוסטמן. לכן, כאשר צלף מיומן יורה בשודדים, השלל מתגלה כממולכד, ומי שהיה אמור להעביר אותו לנקודת המפגש נעדר, למוח שמאחורי השוד אין ברירה אלא לפנות לגוסטמן, הוא בהחלט היה מעדיף שיהיו לו אופציות נוספות, כיוון שבפעם הקודמת שנפגשו זה לא נגמר טוב, גם לגוסטמן אין ברירה אלא לקבל את המשימה, כי בעסק שלהם שורד רק מי שמשלם את החובות שלו.
עכשיו, כשזהותו האמיתית עלולה להיחשף, פושע פסיכופת רודף אחריו, והאף–בי–איי ממתין לו בשדה התעופה, יש לו רק 48 שעות שבהן יצטרך להיעזר בכל טריק שהוא מכיר כדי להישאר בחיים

מתח: כשעולים על רכבת הרים, הרכבת עומדת ומתחילה לנסוע לאט. הספר הזה מתחיל בחלק הקשה של הנסיעה ברכבת ההרים ומגביר קצב בלי הפסקה. קחו נשימה ארוכה כי לא תוכלו לעזוב את הספר. משובח!

אלימות: חיסולים, רציחות ושאר ירקות בין פושעים.

PG: הספר מתאים לקוראים המסתדרים עם יריות בראש והתגובה הנוצרת מכך.

קריאה חוזרת: בוודאי

סיכום: גוסטמן הוא בעצם שירותי מכבסה ניידת, למעשי פשיעה. תנקה, תעלים, תסדר, רק שלא יעלו עלינו. הספר למעשה שוזר שתי עלילות – זאת שבהווה וזאת מהעבר המסבירה אירועים בהווה. שתי העלילות מלמדות אותנו הרבה על תכנון שוד, על שיבושים שקורים ושירותי ניקיון נדרשים. גוסטמן הוא סופר ארכיטקט המתכנן עשרה מהלכים קדימה. הוא גם סופרמן שאינו מתעייף ולא נפגע. עד שזה קורה. הוא סופר אינטליגנט (מתרגם ספרים מלטינית) ולא ברור למה הוא לא עוסק בעבודה מסודרת (בעצם, הוא כל כך מקצועי שאי אפשר שלא לקרוא לזה עבודה).
זה לא ספר מתח קיטשי או שבלוני. בדיוק הפוך – זה אחד מספרי המתח/אקשן הטובים שתקראו. תפנו יום-יומיים לספר הזה ללא תוכניות אחרות כי לא תוכלו לעזוב אותו.”