ביקורת ספרותית על כל מה שלא נכתב מאת אמה גריי
ספר טוב

---

"זאת הבעיה עם האבל. הוא לא מסודר יפה באיזו קופסה שאפשר להוציא ברגעים ההולמים, הפרטיים, ולסקור אותה בנחת. הוא כל הזמן שזור בכל, באופן לחלוטין לא נוח".

לפני שלוש שנים התאלמנה קייט מבעלה קאמרון שמחלה תקפה אותו בגיל 38. כעת קייט שנותרה לבדה עם בנה צ'רלי מנסה להסתגל לחיים כאלמנה צעירה. הסיפור עוקב אחר ההווה שלה וגם משלים לנו את התמונה הכוללת באמצעות פרטים מעברה. קייט עטופה בחברתה הטובה גרייס וגם באמה, אך הדמות המרכזית והמשמעותית בחייה לאחר מות בעלה הוא יו, הבוס שלה בעבודה, שהיה גם חברו הטוב של קאמרון. הוא מלווה את הזוג לפני הפרידה שנכפית עליהם, מחזק את גרייס ונמצא שם איתה בכל שלבי האבל. עד מהרה נגלה שיו הוא לא רק מה שנראה כלפי חוץ, הוא סוחב עימו עבר לא פשוט בעצמו ועצם העזרה שלו לקייט היא גם עבורו.

זהו סיפור שמבוסס על חייה האישיים של הסופרת וניכר כי נכתב מדם ליבה ומעומק כאבה. זהו ספר שכתוב ברגישות, בחמלה ובתקווה. הסופרת מביאה את סיפורן של דמויות שהיו בקרקעית ונלחמו כדי להגיע למעלה. זהו ספר על אובדן קשה מנשוא, אובדן של מישהו אהוב ומשמעותי, כזה שכנראה לעולם אי אפשר יהיה להחלים ממנו אלא לדעת לחיות לצידו. הסיפור מעניק פרספקטיבה רחבה על היותנו כאן. מסוג הספרים שאני אוהבת כי הם מוציאים אותי בתחושות מחוזקות לאהוב את החיים ולהודות על מה שיש.

הסופרת מצליחה ליצור אצל הקורא חמלה ורוך כלפי דמויותיה אך גם הערצה והערכה על לקיחת הגורל בידיהן והרצון להמשיך הלאה לצד הקושי הבלתי נתפס. הדמויות שמגלות אנושיות זו כלפי זו, מייצגות את מה שכל אחד היה מייחל לעצמו לפגוש ברגעי המשבר של החיים.

בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו זקוק למישהו שיהיה שם. שיבין, שיראה. מישהו לצעוד איתו לצד הדברים הפחות יפים שהחיים לפעמים מספקים לנו.

» ביקורות נוספות של בר
» ביקורות נוספות על כל מה שלא נכתב