עמדו לפני שתי דלתות, המרחק בניהן לא היה רב,בסביבות העשרה סנטימטרים.היה נראה כי כמעט נגעו זו בזו.הגבול בניהן היה כה דק, או שיש קיר המפריד בין שני החדרים הללו, או שאלו שתי דלתות לאותו חדר. משמע דבר לא הגיוני,עברה המחשבה במוחי.
אחת הדלתות נראתה עבה וגדולה, צבעה היה דובדבן והיא משכה את עייני. הרצון לראות מה עומד מאחורי הדלת הזו, היה כה חזק ונסתר. המסתורין שהדבר שעומד מאחורי הדלת יכול להיות כה עצום ומרהיב ואולי
ההפך ממנו. לפעמים הניסיון בלראות דברים שהם אינם אפשריים הן ההאכזבות בחיים. כמו הניסיון לראות מה קורה אחרי המוות, המוות עומד מאחורי דלת כה גדולה עצומה וחזקה שאפילו אי אפשר לפצח אותה. ההחלטה לנסות לפתוח אותה, לא רק שתאכזב אותך כי לא תצליח לפתוח את הדלת הכבדה הזו אלא שגם יש דברים שעדיף שישארו סגוריים ורחוקים ממה שאנחנו בני האדם מסוגלים לראות.
הדלת הזו משכה את תשומת ליבי בצורה עזה שכמעט ניגישתי ופתחתי אותה בכדי לראות מה מאחוריה.
עצרתי את עצמתי וניגשתי לדלת הקרובה.
הדלת הייתה דלת זכוכית אדומה, גודלה היה כגודל דלת העץ. הצלחתי לראות כמעט בבירור מה נמצא מאחוריי הדלת ההיא, אבל עם כל נגיעה בדלת, הזכוכית התלכלכה מטביעות אצבעות של האנשים שעמדו פה כמוני,לפני.
ומטרתם היתה לבחור באיזה דלת לעבור, איזה דלת לפתוח – בדיוק כמו המטרה שלי.
הדלת תשאר מלוכלכת, אך רק אם לא יגעו בה יותר היא תשאר נקייה ויפה להפליא, אדומה בוהקת.
ניסיתי לנקות את הדלת קצת עם שרוול חולצתי, העברתי את השרוול בעדינות על הדלת, במטרה שאוכל להביט מה יקרה לי אם אכנס לדלת הזו.
ראיתי שם את עצמי,זכרתי את היום ההוא. השיער שלי התפרע ברוח,המוזיקה האהובה שלי נגנה בפול ווליום,הנוף המרהיב חלף לנגד עייני עם כל כמה מטרים שחלפנו.אני אוהבת את הטבע, העצים הירוקים והגבוהים שנראים כאילו הם מגיעים עד השמים למרות שהם לא. הציפורים שעפות כלהקות יחד רק במטרה לעזור זה לזו.החיות, הפרחים עם ריחן הטוב להפליא.
זו הייתה נסיעה כל כך נהדרת כי אני זוכרת שגם הוא היה שם לצידי, נוהג, שר יחד איתי, מחייך אלי את חיוכו החולמני.
רציתי לראות את פניו בבירור, הצמדתי את עייני קרוב יותר לדלת הזכוכית,הוא לא היה שם. ראיתי את זה בבירור, מאחורי הדלת, הייתי אני, לבד, במוכנית נוסעת. אבל איכשהו היא המשיכה לנסוע באותו נתיב, בלעדיו.
הרצון לפתוח את הדלת גבר, רציתי להיות בטוחה שהוא לא שם, זה לא איתכן שהוא אינו.הרגשתי את דמעה אחת זולגת על פניי, דמעה עם המון משמעות.
אני יכולה לפתוח דלת אחת בלבד,אני לא אוכל לחזור חזרה, אולי בעתיד אתקל בעוד שתי דלתות שכאלו,אבל במה בוחרים,איזה דלת מובילה לאן?
ניגשתי חזרה לדלת העץ, מצמידה את אוזניי, מנסה להאזין לעתיד. שמעתי בכי רב ועוצמתי, לא יכולתי שלא לשמוע אותו. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מדוע, מדוע אני בוכה שם.
התרחקתי ונעמדתי בין שתי הדלתות,מבולבלת, חסרת מסקנות. היתרון היה שאהבתי הגדולה מכולן הייתה לחקור,אהבתי לחקור בספרי בלשות, לגלות את הסוף כבר באמצע, אהבתי לחקור דברים שאינם ידועים מראש.
הטביעות אצבעות האלו בטוח אומרות משהו,ניגשתי אל הדלת והבטתי דרך טביעות האצבעות,מופתעת.הוא היה שם, נוהג על ידי.החיוך שעל פניי עלה. אלו היו טביעות של אהבה, טביעות שמקשות עליך לראות,מקשות עליך לקבל החלטה,אבל הן שם,כל עוד יש אהבה.מקשות עליך לראות מה הולך לקרות, אבל מעניקות לך דברים שאין אותן לכל אחד.באותה דקה הגעתי להבנה מהי הדלת השניה, מהי הדרך שאליה אובל.
ידעתי מה אני רוצה,ניגשתי אל ידית הדלת ופתחתי אותה.מוכנה לעמוד בתוצאותיה, מוכנה לצעוד בדרכה
ולא להביט לאחור.
תמיד עיניין אותי, מה אתם הייתם בוחרים.
אחת הדלתות נראתה עבה וגדולה, צבעה היה דובדבן והיא משכה את עייני. הרצון לראות מה עומד מאחורי הדלת הזו, היה כה חזק ונסתר. המסתורין שהדבר שעומד מאחורי הדלת יכול להיות כה עצום ומרהיב ואולי
ההפך ממנו. לפעמים הניסיון בלראות דברים שהם אינם אפשריים הן ההאכזבות בחיים. כמו הניסיון לראות מה קורה אחרי המוות, המוות עומד מאחורי דלת כה גדולה עצומה וחזקה שאפילו אי אפשר לפצח אותה. ההחלטה לנסות לפתוח אותה, לא רק שתאכזב אותך כי לא תצליח לפתוח את הדלת הכבדה הזו אלא שגם יש דברים שעדיף שישארו סגוריים ורחוקים ממה שאנחנו בני האדם מסוגלים לראות.
הדלת הזו משכה את תשומת ליבי בצורה עזה שכמעט ניגישתי ופתחתי אותה בכדי לראות מה מאחוריה.
עצרתי את עצמתי וניגשתי לדלת הקרובה.
הדלת הייתה דלת זכוכית אדומה, גודלה היה כגודל דלת העץ. הצלחתי לראות כמעט בבירור מה נמצא מאחוריי הדלת ההיא, אבל עם כל נגיעה בדלת, הזכוכית התלכלכה מטביעות אצבעות של האנשים שעמדו פה כמוני,לפני.
ומטרתם היתה לבחור באיזה דלת לעבור, איזה דלת לפתוח – בדיוק כמו המטרה שלי.
הדלת תשאר מלוכלכת, אך רק אם לא יגעו בה יותר היא תשאר נקייה ויפה להפליא, אדומה בוהקת.
ניסיתי לנקות את הדלת קצת עם שרוול חולצתי, העברתי את השרוול בעדינות על הדלת, במטרה שאוכל להביט מה יקרה לי אם אכנס לדלת הזו.
ראיתי שם את עצמי,זכרתי את היום ההוא. השיער שלי התפרע ברוח,המוזיקה האהובה שלי נגנה בפול ווליום,הנוף המרהיב חלף לנגד עייני עם כל כמה מטרים שחלפנו.אני אוהבת את הטבע, העצים הירוקים והגבוהים שנראים כאילו הם מגיעים עד השמים למרות שהם לא. הציפורים שעפות כלהקות יחד רק במטרה לעזור זה לזו.החיות, הפרחים עם ריחן הטוב להפליא.
זו הייתה נסיעה כל כך נהדרת כי אני זוכרת שגם הוא היה שם לצידי, נוהג, שר יחד איתי, מחייך אלי את חיוכו החולמני.
רציתי לראות את פניו בבירור, הצמדתי את עייני קרוב יותר לדלת הזכוכית,הוא לא היה שם. ראיתי את זה בבירור, מאחורי הדלת, הייתי אני, לבד, במוכנית נוסעת. אבל איכשהו היא המשיכה לנסוע באותו נתיב, בלעדיו.
הרצון לפתוח את הדלת גבר, רציתי להיות בטוחה שהוא לא שם, זה לא איתכן שהוא אינו.הרגשתי את דמעה אחת זולגת על פניי, דמעה עם המון משמעות.
אני יכולה לפתוח דלת אחת בלבד,אני לא אוכל לחזור חזרה, אולי בעתיד אתקל בעוד שתי דלתות שכאלו,אבל במה בוחרים,איזה דלת מובילה לאן?
ניגשתי חזרה לדלת העץ, מצמידה את אוזניי, מנסה להאזין לעתיד. שמעתי בכי רב ועוצמתי, לא יכולתי שלא לשמוע אותו. לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מדוע, מדוע אני בוכה שם.
התרחקתי ונעמדתי בין שתי הדלתות,מבולבלת, חסרת מסקנות. היתרון היה שאהבתי הגדולה מכולן הייתה לחקור,אהבתי לחקור בספרי בלשות, לגלות את הסוף כבר באמצע, אהבתי לחקור דברים שאינם ידועים מראש.
הטביעות אצבעות האלו בטוח אומרות משהו,ניגשתי אל הדלת והבטתי דרך טביעות האצבעות,מופתעת.הוא היה שם, נוהג על ידי.החיוך שעל פניי עלה. אלו היו טביעות של אהבה, טביעות שמקשות עליך לראות,מקשות עליך לקבל החלטה,אבל הן שם,כל עוד יש אהבה.מקשות עליך לראות מה הולך לקרות, אבל מעניקות לך דברים שאין אותן לכל אחד.באותה דקה הגעתי להבנה מהי הדלת השניה, מהי הדרך שאליה אובל.
ידעתי מה אני רוצה,ניגשתי אל ידית הדלת ופתחתי אותה.מוכנה לעמוד בתוצאותיה, מוכנה לצעוד בדרכה
ולא להביט לאחור.
תמיד עיניין אותי, מה אתם הייתם בוחרים.