#
היתה לי דודה שהיתה נשואה 7 פעמים (אולי 8, לא סגורה על המספר המדוייק). היא היתה אישה נאה, דודתי, אבל אף אחד לא היה מתבלבל וחושב שהיא כוכבת קולנוע או סמל סקס. היא חיה בתל-אביב עוד בתקופה שזו היתה "טיוטה של עיר" כדברי נתן שחם. היא עלתה לארץ עוד לפני שהיתה ארץ, לפני הוריה ואחֵיה. העיר והארץ סבלו אז ממחסור בנשים ואיכשהו התגלגלו הדברים עבורה להמון בעלים (באותה תקופה היית צריכה להיות נשואה כדי לעשות ס

כנראה ש"דייזי ג'ונס והסיקס" זו יציאה חד־פעמית, או שמתישהו בין 2017 ל־2019 נחת על <mark>טיילור</mark> ג'נקינס ריד מפל של כישרון משמיים, כי בכל 400 העמודים של אוולין הוגו לא היה ולו רמז דק אליו.

הייתי אומרת שבשלב הזה של חייה, ריד לא הייתה מספיק מתוחכמת כדי לכתוב ספר על הוליווד, אבל האמת שיהיה מדויק יותר להגיד שהיא לא הייתה מספיק מתוחכמת כדי לכתוב ספר, נקודה.
הדיאלוגים שטוחים, לא אמינים ועמוסים בקלישאות; הדמ

אז נכנסתי לאודיובוקס. מי היתה מאמינה? לא אני. בטוח לא אני. קשה לי להאזין לאנשים מדברים באוזניות, ברדיו או בפודקאסטים (אירוני, בהתחשב בתחביב הנוכחי שלי), ותמיד חשבתי שזה פורמט לא מוצלח לספרים. אז אני עדיין חושבת שזה פורמט לא מוצלח לספרים... שאני רוצה להתרכז בהם טוב טוב. אבל אם הרגשות שלי כלפי הספר לא עזים, מסתבר שזה דווקא אחלה פורמט כדי להעלות את כמות הספרים שאני צורכת בשנה, לצמצם קצת פומו ואת רשימ

מה אני אגיד לכם...
אני תמיד יודעת איך אני רוצה להתחיל את הביקורות שלי, אבל לרוב ההתרגשות גוברת על התכנון.
הייתי חייבת למלא לעצמי מים קרים לפני שניגשתי לכתיבה, ואחי במקרה ראה אותי כי הוא שטף כלים, ושאל מה יש לי, ולמה אני מחייכת, ולמה אני אדומה.
כל מה שיכולתי לעשות זה להניח יד קרה על אחת מלחיי ולחייך לעצמי בביישנות כאילו אני נזכרת במשהו מתוק.

אבל שלא תטעו, הספר הזה אכזרי.
כנראה שרוב האנשים ל

לצערי אני מוצא את עצמי כותב ביקורת על ספר שלא סיימתי. ההמלצות מסביב היו חמות ביותר (גם מהספרנית וגם מזוגתי) אבל בשבילי הספר הזה קר כקרח. נמאס לי מאנשים שרק מרוכזים בעצמם ובאובססיות של עצמם. למה זה צריך לענין מישהו ? עזבו את הרקע המשעמם לי של הניקוד בטניס על כל דקויותיו והאסטרטגיות השונות בסוגי המגרשים השונים. אני מכבד את השאפתנות וההתמדה המוצגות (לפחות עד העמוד שהגעתי). מקבל את זה שקשה למצוא בני ז

תקשיבו...אני חושבת שהוא מעולה.
לא ציפיתי להתחבר לכתיבה הדוקומנטרית, אבל מסתבר שזה עובד עבורי.
וואו, מלא זמן לא נהניתי ככה מספר. בטח שלא טסתי אותו בכזו מהירות.
התחלתי לקרוא את הפרק הראשון בהיסוס, כי אני לא רגילה, אבל המילים האחרונות של הפרק הראשון...
הן גרמו לי להתרגש ממה שעומד לקרות.

הספר מסופר בצורת ראיון עם חברי הלהקה והאנשים שהקיפו אותה, שנים אחרי שהיא התפרקה.
יש הרבה דמויות, וקצת קשה ל

ריד הממזרה גרמה לי להרגיש אהבלה שוב. בפעם הקודמת הייתי משוכנעת שהספר שלה מבוסס על סיפור אמיתי, אז לא היססתי לחפש את הדמויות בגוגל. הפעם ידעתי שאוולין הוגו היא דמות בדיונית, אך בכל זאת מצאתי את עצמי מחפשת אותה באינטרנט ומתפללת שהיא קיימת איכשהו. היא מעולם לא הייתה קיימת, כמובן.

אני כבר יותר מעשר דקות מנסה לחשוב איך להביע את דעתי על הספר מבלי לעשות ספוילר. זה קשה. הקצב של העלילה דוהר קדימה ואם א

את הספר הזה התחלתי לקרוא בשבת. מנותקת מכל גישה לטלפונים או מחשבים. נשאבתי לתוך הספר והייתי בטוחה שמדובר באנשים אמיתיים ובסיפור אמיתי. איך אפשר להמציא דבר כזה? ברור שדייזי ג'ונס היא בחורה אמיתית. בזמן הקריאה אפילו לא עלה בדעתי שאלו דמויות בדיוניות. באמת ובתמים חשבתי שהייתה להקה בשם הסיקס בשנות השבעים וזמרת מופלאה בשם דייזי ג'ונס. הסקרנות כמעט בלעה אותי בשארית הזמן שנותר עד צאת השבת. איך זה שאף פעם

זוכרים את המשחק ״נשיקה/סטירה"?!
אז זה מה שהספר עושה, רק מטלטל יותר. בעיקר בשל החמימות הוורודה של כריכתו. למרות ההזהרה בכריכה האחורית הסטירות בספר כואבות עמוק בבטן.
והנשיקות שהספר נותן נפלאות ומלהיבות כמו רומן רומנטי נפלא.
ואז סטירה מטלטלת.

הספר מתחיל בנשיקה הכי מתוקה ובסטירה הכי קורעת.
היה לי קשה להמשיך לקרוא. הרומנטית שבי קיוותה לעמעם את כאב ולהעצים את האהבה.
קיוותה להקלה. לסוף טוב.
לא א