יום אחד הפסיכולוגית שלי לשעבר הציעה להשאיל לי ספר שטענה שהוא טוב. לספר קראו "המטופלת השקטה". אני אמרתי לה שבוודאי שאשמח לקרוא אותו. היא טענה שהיא כמובן תביא לי אותו בטיפול הבא. היא מעולם לא הביאה אותו. ואני רק חשבתי לעצמי מה עם הספר? היא שכחה שדיברנו עליו? היא מחכה שאשאל אותה? היא זוכרת בכלל את השיחה עליו? סקרתי את החלל אבל שום ספר לא נראה באוויר.

בתקופתו האחרונה של הטיפול אמרה "אני לא בטוחה בכלל שאני עוזרת לך". היא צדקה. ואולי פשוט לא התאמצה מספיק.

והנה, שלוש שנים אחרי הספר המסתורי שהובטח לי ומעולם לא הופיע, הרגשתי שהגיע הזמן.

לפני כמה דקות סגרתי את העמוד האחרון ולקחתי נשימה עמוקה. אני חושבת שהספר פרץ משהו בתוכי. אולי אפילו כמה דברים. הראשון והוודאי ביותר הוא מחסום קריאה מסוים שאני סוחבת עימי כבר כמה חודשים. לא זוכרת את הפעם האחרונה שבה קראתי ספר בשקיקה כזו, בשלושה ימים בדיוק. שלושה ימים של מסע אינטנסיבי והפכפך להפליא. זה אולי לא ממש "באופנה" להתלהב מספר שכולם דיברו עליו וחפרו עליו. אבל יש צדק בדיבוריהם של כל כך הרבה אנשים.

יום בהיר אחד אלישה רוצחת את בעלה, סיבת הרצח לא ברורה ושנים לאחר מכן, תיאו פסיכולוג שמפתח אובססיה לסיפור התקשורתי של המקרה, מוצא דרך להגיע אל אלישה ולעזור לה. הוא רוצה לדעת ולהבין מדוע רצחה את בעלה ולמה לאחר מכן גזרה על עצמה שנים של שתיקה מוחלטת.

הסיפור פסיכולוגי וסבוך ברמה אינטליגנטית להפליא. הוא יוצר מתח לכל אורכו וכמעט ואי אפשר להניח אותו מהיד. שלב אחר שלב רבדים עמוקים נחשפים בפני הקורא. רבדים שכתיבתם מבוצעת באופן חכם סוחף ונכון. הדמויות נכנסות עמוק לנבכי הנפש של הקורא, הטוב והרע מטשטשים וגבולות נחצים בלי הכנה מוקדמת. הכל מעורפל אבל בו בעת חד וברור כמו שמעולם לא היה.

"היא הייתה בשבילי כמו ספר סגור, ועכשיו הספר נפתח, ותוכנו הדהים אותי".

תיאו פייבר הוא פסיכולוג המפנטז להתקבל למכון הטיפולי גרוב, שם יוכל לשכנע את המטופלת אלישה לשבור את תענית הדיבור שלה ולספר את שהתרחש בביתה. מה התרחש בביתה? רצח אלים ביותר התרחש, רצח בו היא לכאורה ירתה בבעלה חמישה כדורים מטווח אפס ברובה ומחקה את ראשו. מסוג הרובה המדובר די היה גם בכדור אחד, אבל למה להתקנטן? על הסיבות לירי המזעזע הזה תצטרכו לעמוד בעצמכם אם תבחרו לקרוא את הספר הלא מרשים הזה.
פייבר הוא מסוג הפסיכולוגים המאמינים שהכל מהילדות. אני מסוג בעלי התואר בפסיכולוגיה המאמינים שדי בשטות הזו שהכל מהילדות, כאילו בהמשך לא קורים לנו דברים חדשים. לא סובל פסיכולוגים כאלה וזה משהו מהילדות שלי.
תיאו מתחיל את עבודתו בגרוב, מחלקה פסיכיאטרית הנאבקת על קיומה הכלכלי. המתח מתחיל עכשיו כשתיאו פייבר הפסיכולוג הילדותי צריך לגרום לאלישה לדבר ובכך להצדיק את המוניטין של המחלקה כמחלקה מצטיינת. המתח מורט עצבים ולפייבר יש שישה שבועות לגרום לאלישה לדבר, כשבמצב אחר המטפלים סבורים שחולים כאלה מדברים רק אחרי שנים של טיפול. מובן שכדי להגיע לתוצאות על פייבר לעבור על כל איסור והוא כמובן עושה זאת בנפש חפצה.
מיכאלידס, שמשמו מוצאו כנראה מיוון, ולמען האמת קפריסין, מביא על ימין ושמאל התייחסויות אל יוון עד שזה כבר הופך לבדיחה. זו לא הבדיחה היחידה. כספר ביכורים ההקצעה הספרותית המתבקשת אינה קיימת ואם הספר היה כיסא, היושב עליו היה מקבל קוצים בתחת ולא כמטפורה.
ונחזור לטיפול. הטיפול יראה כמובן לכל פסיכולוג כטיפול חובבני, גס וחורג מגבולות הטעם הטוב. זה כמובן לא מפריע כשמדובר בספר מתח, שאמור לחבוט בקורא. כספר מתח המתח לא ממש קיים, כערך מוסף בפסיכולוגיה זה מסתכם באפס מוחלט ובסה"כ הטוויסט המתבקש מגיע כמובן והופך את הקערה על פיה. הכל מתבהר והנה הסיפור: היא ציירת מפורסמת, שציוריה הפוטו-ריאליסטיים מושכים חובבי אמנות, הוא צלם שעבודותיו הפוטוגרפיות מתפרסמות בווג. הוא, גבריאל, החל בילדותו את עבודתו עם קנון, וכשעלמים במדינה לבנטינית מסויימת הולכים לצבא הוא המשיך עבודתו עם נייקון כבדה, וכשנשבר מהמשקל עבר לאולימפוס משובחת וקלילה. בגידה כפולה שכזו לא מצדיקה מטח מחומש בפרצוף? תגידו מה שתגידו, אין פה דמות זכה וטהורה אחת וכמעשה כריסטי, מעשה מכאלידס, המפנה אצבע מאשימה אל דמות זו או אחרת, רק כדי שנחגוג ניצחון קטן בדרך אל התסכול הבא. נדוש וכבר לא ממש עובד.
תרצו, תקראו. לא ספר גדול בשום מובן. הייתי צריך להזהר מכך שכתוב שהספר נמצא שבועות ברשימת הניו יורק טיימס, שזו המלצה מופרכת בבסיסה. יש כמובן עוד שתי אזהרות בספרים אחרים, למשל, שהספר זכה במאן בוקר או שהוא מצחיק עד דמעות. זה לא מצחיק.
אז למה קראתי? משני טעמים: ספר מתח מובחר אני קורא אחד בשנה והספר הזה נבחר משום שהוא זוכה להייפ מסויים. אני מקווה שעכשיו ההייפ ישכח ונגיע לחוף מבטחים. הנה בזבזתי לשווא ספר מתח טוב, שלא קראתי.

בתחילת השבוע יצא לי לדבר עם אחת המרצות שלי על הסרט הדני המעולה Druk (באנגלית קראו לו Another Round). הסרט עוקב אחרי חייהם של ארבעה מורים מתוסכלים ועייפים בתיכון דני טיפוסי. המרצה אמרה לי פתאום שהיא באמת אהבה את הסרט, אבל קצת הפריע לה שהיוצר, שהוא בערך בן גילה (בתחילת-אמצע שנות השישי לחיים) מתאר תמונה מאוד לא נכונה של תיכון (אני לומדת במכללה לחינוך, אז די מכירים את התמונה העכשווית). היא אמרה שתיכון ממש לא נראה ככה, מורים לא מתנהגים ככה ותלמידים לא מגיבים אליהם ככה... אולי זה היה נכון לשנות הנעורים שלה (וכנראה גם של יוצר הסרט). הסרט לא אמור לתאר משהו מהעבר, אלא סיפור מודרני לחלוטין, אין כאן משהו נוסטלגי. אבל המרצה שלי אמרה: "באיזו כיתה בדיוק בימינו ראית לוח ירוק עם גירים?!" וואלה צודקת.
כשחזרתי הביתה וחזרתי לספר, הבנתי שאני קוראת תיאור של לוח ירוק עם גירים. מעין איך מחלקה פסיכיאטרית סגורה "אמורה" להראות בתודעה שלנו. הרי ידוע שאין יוקרה בפסיכיאטריה ואנחנו מיד מדמיינים את הקירות המתקלפים, הדלתות החורקות, המסדרונות המטונפים. הרגשתי שהסופר מנסה לשאוב אותי בכוח לתוך התמונה הזאת של המטפלים העייפים והמתוסכלים, של חוסר התקציב, של האלימות, כאילו אין שום אלטרנטיבה בעולם.
קראתי בויקיפדיה שאלכס מיכאלידיס למד פסיכותרפיה במשך שלוש שנים ועבד עם נוער בסיכון או משהו בסגנון (אולי קצת טועה בפרטים...). אז מה? זה עושה אותו פסיכולוג? מומחה למחלקות סגורות? נכון, הוא ראה וחווה וכנראה גם שאב השראה, אבל הרגשתי שהוא ממש בכוח מנסה ליצור קן קוקייה שכולנו ישר יכולים לדמיין. יש לי תואר ראשון בקרימינולוגיה, שנמרח בזמנו על פני 4 שנים (במקום 3) מכל מיני סיבות. היו לי אינסוף קורסים בפסיכולוגיה, פסיכופתולוגיה ומה לא. קראתי את פרויד וחבריו לפני ולפנים- אבל האם זה הפך אותי לפסיכולוגית מוסמכת? בכירה? כל כך לא! להיפך, זה רק הראה לי שאני רק בקצה קיצו של הקרחון (Pun intended). כל הספר כולו היה פסיכולוגיה בגרוש: העברה, אישיות גבולית, תת-מודע... פשוט לזרוק מושגים לאוויר.

למרות זאת, רוצה להגיד שהכתיבה טובה. וגם מאוד אהבתי את הטוויסט בסוף. הצליח להפתיע אותי ולכן 3 כוכבים (למרות שכל הספר הרגיש לי לא יותר מ 2 וגם זה בזכות הכתיבה).

#
כשספר הופך נושא לדין ודברים, כשיש ויכוח על איכותו בין "חסידים" ו"מתנגדים", כשצצות ארבע-חמש ביקורות בשבוע, בדרך כלל אני מתרחקת. הגודש גורם לי להרגיש כאילו כבר קראתי אותו, יש לי הרגשה כמו מול שולחן עמוס בכל טוב, מין הרגשת שובע ובחילה קלה. אבל לפעמים דווקא להיפך, מעניין אותי מה גרם למהומה. וזה מה שקרה הפעם.

זה סיפור-מתח המבוסס על פשע שהפושעת - אחת אלישה, שהיו לה חיים נפלאים ובעל מקסים - רצחה אותו יום אחד בחמש יריות רובה לפרצוף ונאלמה דום. היא מאושפזת בבית חולים לחולי נפש והפסיכולוג שלה מעוניין להבין מה קרה ולמה היא שותקת. בסיפורי הפשע שמתפרסמים בעיתונים אצלינו היו אומרים שהזוג לא היה מוכר למשטרה או לרווחה (זה משפט-קוד המבהיר לקוראים שהפשע לא בוצע על ידי עניים המתקיימים מקצבה, או עבריינים מועדים אלא על ידי אנשים כמונו )

אז מה הפריע לי?
הכתיבה. כבר כתבו לפני שהכתיבה נמרחת והספר איטי. זה נובע, לדעתי, מרצונו של הסופר לבסס "מתח" על ידי סיפורים וטחינה של עבר הגיבורים. בנושא הזה מיכאלידיס אינו עוצר ברמזים. הוא מנסה לגרום לקורא הזדהות עם הצרות של הדמויות ומתאר תיאורים סוחטי דמעות של ילדות עשוקה של הגיבורים. עצוב? בהחלט. כלומר אם היתה בתיאורים האלה גם קצת אמינות.

ניכר שהכי קרוב שהסופר נפגש עם חולי-נפש מאושפזים הוא בסרטים. אבל הוא יודע – הוא עשה תואר שני בתסריטאות במכון אמריקאי לקולנוע – שחולי נפש מעניינים מאד את קהל הקוראים, שלרובם הדימוי של חולה הנפש שאוב גם הוא מסרטי-אימה. אז הוא מתאר תיאור דרמטי ומאיים, לוקח כדוגמה חולה אחת - לא אלישה, הזוכה מצידו ליחס כאל אייקון, חולה אחרת - ומלביש עליה את כל מה שהוא חושב על חולי נפש (היא לא חולת נפש, היא סתם מעצבנת...)

הקורא הסביר יודע שבספור מתח הוא צריך לחשוד בחשוד הפחות סביר. יכול להיות שלו לא הייתי יודעת מראש (בזכות אחד מכותבי הביקורות בסימניה שפרסם את סוף הסיפור) הייתי מופתעת יותר. ואולי לא. יש בו טוויסט בסיגנון "רוג'ר אקרויד" של אגתה כריסטי, אבל מיכאלידיס אינו אגתה כריסטי. הוא לא יודע את אומנות אחיזת-העיניים בה היא התמחתה, ולא מתוחכם כמוה בהסתרת הפיתרון. המיתולוגיה היוונית משחקת בספר תפקיד של הכובע ממנו שולף הקוסם שפנים. היא מסיטה את תשומת לב הקורא, מיותרת בסיפור והופכת אותו למגוחך.

אל תאמינו להגדרתו כ"מותחן פסיכולוגי". "הפסיכולוגיה" עליה הוא מתבסס אינה מוכרת עדיין למדע. שניים וחצי כוכבים לו אפשר היה.

האמת שזה פשוט לא הצליח לעניין אותי.
יש איזו אישה ציירת מפורסמת שרצחה את בעלה שגם הוא מפורסם. הם היו זוג מפורסם מצליח יפה ועשיר ובטח עוררו קנאה וסקרנות גם כשהיו בחיים. אז בטח שמעניין לדעת למה היא רצחה אותו. ומאז היא מאושפזת במוסד פסיכיאטרי ולא מדברת בכלל במשך שנים. היא רק שותקת ושותקת. אף אחד לא יודע למה היא פשוט קמה יום אחד ורצחה את בעלה, ובגללשהיא מפורסמת אז זה מסקרן כנראה יותר, כי מה קורה בבית ובחדר מיטות של מפורסמים מצליחנים זה מעניין יותר מאצל אנשים רגילים נניח.

יש איזה פסיכולוג שכנראה פיתח איזושהיא אובססיה כלפיה וחושב שהוא זה שיציל אותה ויצליח איפה שכולם נכשלו או לפחות יגלה למה היא עשתה את זה. אז הוא מצליח להתקבל לעבודה במוסדשבו היא נמצאת והופך אותה לפרויקט אישי.

קראתי 100 עמודים וראיתי שלא מעניין אותי לגלות למה היא עשתה את זה, וגם הפסיכולוג לא עשה עליי רושם מי יודע מה אז עזבתי את הספר. הפריע לי שהיה כתוב רק עליה כל הזמן, כאילו שאין לפסיכולוג הזה גם מטופפלים אחרים. נראה כאילו היא המטפולת היחידה שלו והרי זה לא נכון, כי במערכת הבריאות הציבורית אין דבר כזה שלפסיכולוג יהיה רק מטופל אחד. הסופר לא הצליח להמחיש לי את המימד של המציאותיות והאמינות בחיים המקצועיים של הפסיכולוג .

מבחינת דירוג זה צריך להיחות ה בזבוז של זמן כי בזבזתי זמן קריאה של 100 עמודים, אבל אני אכתוב שהוא לא משהו כי אולי אם הייתי ממשיכה הייתי מגלה שזה לא בזבוז של זמן. בכל מקרה אבל לפי הציון שלו פה וזה השהוא היה רב מכר בניו יורק נראה שהרבה אחרים חשבו שהוא שווה קריאה.

סיימתי את "אולי כדאי לך לדבר עם מישהו" וממש ציפיתי להתחיל את "המטופלת השקטה". התחלתי לקרוא אותו בחצות לילה וסיימתי לקראת 5 בבוקר בלי יכולת להפסיק.
בניגוד לראשון, כאן מדובר במותחן פסיכולוגי-בלשי, קולח ומלא טריגרים.
בשניהם יש פסיכולוגים, אם כי בספר הראשון היא רכה ומרפאת, ואילו בספר השני - המטופלת השקטה - עם כמה שהספר מותח הוא גם הופך להיות יותר משוגע.
מדובר שוב, כמובן, בריטים פסיכופטיים.

המטופלת השקטה הוא ספר בלתי אמין בעליל. הפתיחה שלו - אקספוסיציה בת כעשרה עמודים - דומה להוראות של במאי לשחקנים לפני קריאת תסריט. ההסברים, ההנמקות, ההתנצלויות - דידקטיקה ספרותית. בספר שכתוב כהלכה הדברים מבצבצים באופן טבעי. כותב בלתי מיומן, ועורך מחורבן, מרשים להביא לדפוס פלט מחשב שכזה. הפסיכולוג הקליני תיאו - מניע העלילה כביכול - במקרה הטוב הוא מפיק על, אין לו כללי עבודה ולא אתיקה, ידו בכול. הוא לא פסיכולוג ולא נעליים. הסופר קרא כמה מושגים בפסיכולוגיה בסיסית למתלמד והעתיק אותם. כל פסיכולוג בינוני מת מצחוק. אלישה היא ציירת כמו שאני זמרת. הסמלים שהסופר מחבר ליצירותיה מלאכותיים וקלושים. המבנה של הספר: גוף שלישי בדיבור על אלישה אחת, מעבר לגוף ראשון על תיאו אחד, המשכו ליומן של מי שהתפקיד שלה לשתוק יפה, והמצאת עלילה הקושרת באופן נסיבתי את גיבורה אל"ף לגיבור בי"ת כדי להסביר מה הקשר אלישה-גבריאל-תיאו, ובין לבין התאהבות קלישאתית - מופרך והזוי. סוף הספר הוא סיכום הסברים דידקטיים - מעין מדריך תפעול - למי שלא הבין את כוונת המשורר. חלקים קטנטנים בספר מעניינים לרגע, אבל הסרק והתפל עולה על כולנה. רומן רומנטי עקום פרי הסדנה של הוליווד רבתי.

ספר של דיפדוף מהיר וכייפי, אחלה כתיבה, העלילה זורמת. הסוף לא הפתיע מדי אבל בהחלט נתן את הקיק. לא עפה על ספרי מתח אבל פה היה יותר עומק ופסיכולוגיה אז נהניתי

תקציר: אלישה ברנסון הייתה אמנית מצליחה וכשרונית הנשואה באושר לבעלה, עד שרצחה אותו ומאז לא פצתה מילה. תיאו פייבר הוא פסיכולוג שנחוש לגרום לה לדבר ולהבין מדוע עשתה את אשר עשתה. אז מה באמת קרה שם? ומה המחיר שיצטרך תיאו לשלם עבור המילים של אלישה?

"המטופלת השקטה" התחיל כהבטחה הגדולה והשאפתנית של עולם הספרות, ולאורך הקריאה באמת הבנתי את ההתלהבות הרבה סביבו: העלילה המותחת ומרובת הדמויות המסתוריות; השימוש במטאפורות ובדימויים מעולם המיתולוגיה והתיאטרון של יוון העתיקה; וההקבלות וטישטוש הגבולות בין המטפל למטופלת; כל אלה היו מהנים לקריאה והוסיפו רובד ייחודי לסיפור. אך כשהגעתי לתפנית העלילתית, אכזבתי הייתה רבה ומרה - הטוויסט הרגיש כאילו נכתב נטו לשם אפקט ההפתעה ותו לא, והקיום שלו חירר את העלילה עם חורים יותר משאר במסננת, עם סתירות, התנהגויות ומעשים בלתי הגיוניים בעליל. הסיום גרם לי לראות את הספר באור שלילי, כמוצר בידורי ולא כיצירת המופת שקיוויתי שיהיה, למרות הפוטנציאל הרב בכתיבה וברעיונות. אמליץ על הספר לחובבי הז'אנר והטוויסטים, אך אני בעצמי לא אקרא בו שוב, ובספק אם אקרא ספרים אחרים של מיכאלידס, חרף כשרונו.