Dude
הי :) שמי דניאל סטאר.
אני סטודנט בן 23 מפ"ת
אוהב מגיל מאד קטן לקרוא ספרים.
בעיקר מד"ב, פנטזי, מתח וקצת אקשן.
מאד אוהב מד"ב קלאסי כמו אייזק אסימוב, האחים סטרוגצקי, ג'ול וורן, אלכסנדר בלייב ועוד מלא.
גם רומנים היסטורים ידועים.
כמובן שגם דברים ידועים כמו הארי פוטר שגדלתי איתו ושר הטבעות שהיה לו סרט ענק לא פחות מהספר.
קורא ברוסית, עברית ואנגלית

אין קץ לכמות הספרים שקראתי ושנגעו בי.
אני חושב שספרים באמת נותנים מבט על המורכבות של בני האדם.

צופה בהרבה סדרות מד"ב ופנטזי, אוהד מושבע של דוקטור הו :)
גם סטאר טרק, אנדרומדה, בבילון 5 וכו.

צפיתי מלא באנימה בזמנו (עכשיו פחות) מת לצפות בOPM עונה חדשה.
מאד אהבתי אנימות כמו
Mushishi, Onegai Sensei, attack on titan, full metal
panic!
מאד אוהב כל סרט של מיאזקי.

כותב גם סיפורים קצרים אבל תמיד מתבייש להראות לחברים.

אשמח להכיר חברים חדשים כאן שאוהבים לקרוא ויודעים להעריך ספרים כמוני.




» דירג 1 ספרים
» כתב 0 ביקורות
» יש ברשותו 1 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני שנה ו-4 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני 3 חודשים

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
» רשת הספריות העירוניות פתח תקווה

» רשימת הסופרים של Dude


מתוך הפורומים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

השמש זרחה.
שולחת את קרניה כפרשים להדיר את החושך.
הציפורים החלו לשיר לאות ניצחון רגעי בקרב ללא הסוף.
רעשי היום חדרו לראשי, מנערים אותי משינה.
פקחתי ללא רצון את עיניי, בוהה בתיקרה הלבנה.
תוהה אם היא אי פעם תשנה את צבעה.
היה זה הראשון לאוגוסט, בדיוק שנה מאז.
גוף חדש, חיים חדשים, אך כאב ישן.
היתה זאת עיר חדשה, כמו מגיפה מתפשטת לכל עבר,
בולעת בדרכה כל פיסת היסטוריה.
אומר כי אין זאת אשמתם אבל צער וזעם לא מרפים
כשעולמי נחרב כנגד עיניי, חלק אחר חלק.
מנגינה מצמררת החזירה אותי שוב לחדרי,
הטלפון צלצל.
"שלום, אני מדברת עם יונתן?" שאל קול נשי מבוגר
"כן" עניתי בקול צרוד של בוקר.
"יש לך תור היום לדוקטור דניקה לשעה 21:00, האם אתה מגיע?"
שאלה היא ברובוטיות
"וודאי" עניתי ושמעתי את טריקת השפופרת בצד השני.
דממה השתלטה מחדש על החדר.
"דניקה..." לחשתי לעצמי שוב, שמעתי את השם הזה בעבר.
על המרפאה קראתי במודעה קטנה וצנומה בעיתון מתפורר שהיה זרוק על ספסל ליד הבר.
"...טיפול באיבוד זיכרון, טיפול חדשני שהוכח יעיל בחולים עם חורים בזיכרון ללא הסבר..."
היה כתוב במלבן הקטן, בחלקו האחורי של העיתון ליד מודעות על עיסויי ומין.
אני לא בטוח מה משך אותי יותר להתקשר, האלכוהול בדם או הסקרנות.
או אולי בעצם שתיהם.
אחרי מקלחת מרעננת, לבשתי בגדים קלים של קיץ ויצאתי לעבודה.
עבדתי בתור מחסנאי בחנות מכולת קטנה במרכז העיר.
היתה זאת עבודה שקטה ונעימה, עם שיגרת יום קבועה.
בכניסה למכולת חיכתה לי אביטל עם כוס קפה בוקר ביד.
היא היתה בחורה מלאה אך נאה בשנות העשרים לחייה, בעלת שיער שחור מתולתל, עיניים ירוקות חודרניות
וחיוך מושלם שכבש אותי מהפגישה הראשונה שלי איתה.
בהפסקות נהגנו לשבת מאחורי החנות עם כוסות קפה ולדבר על חיינו.
סיפרתי לה סיפורים על מקומות שמעבר לעיר, מקומות שכניראה כבר לא קיימים.
והיא הקשיבה לי בהיתלהבות.
היא היתה סטודנטית לרוקחות בערבים וכאן עבדה כקופאית ביום.
"בוקר טוב לך!" היא אמרה תוך כדי פיהוק.
"היי" עניתי עם חיוך מרוח על הפנים.
עינינו ניפגשו והיא חייכה בחזרה.
"אתה ניראה זוועה על הבוקר היום" היא אמרה אחרי התרשמות קצרה.
"אני מרגיש יותר גרוע" עניתי והוספתי "לשתות ערב יום עבודה אף פעם לא משתלם."
היא הנהנה מניסיון.
"אלכס כבר הגיעה?" שאלתי והסתכלתי מסביב
אלכס היה בעל המכולת, גבר בן ארבעים ושבע עם קרחת לא מחמיאה וכרס בירה.
איש מדוכדך שמאסה עליו עבודתו.
למדתי להסתדר עם מצב רוחו ולהתעסק בעבודתי.
"התקשר והודיעה כי יאחר" ענתה לי אביטל.
החנות היתה ריקה יום ראשון בבוקר ואנחנו רק
צפינו דרך חלון החנות אל האנשים שרצים לדרכם, כל אחד וגורלו.
ואנו כאן כבתוך בועה שנעצרה בזמן.
עד שהזמן לא פרץ פנימה בדמותו של אלכס, כולו אדום ומזיעה.
התחלנו לעבוד בשתיקה, כל אחד עסוק במלאכתו.


**********************************זהו לבינתיים***********************************************
אשמח לדעות, המלצות.
זהו חלק מפרק א'.
נכתב לפני שנה ו-4 חודשים
לפעמים, אני חולם על שדות זהב אינסופיים של חיטה עם עץ ירוק אחד באמצע.
אני יחד עם נערה אותה אני אוהב, היא הגורל שלי.
אנחנו לבד על הכוכב אבל מרגישים בטוחים.
הם משגיחים מלמעלה, דואגים לנו.
העתיד שלנו יהפוך להיסטוריה של הילדים שלנו.
אנחנו שוכבים יחד מתחת לעץ, ראשי נח על חזה.
אני מקשיב לפעימות ליבה ומרגיש את חיי פועמים יחד איתו.
אני אוחז בידה ולוחש לה ברכות "אני מצטער"
אבל היא נמוגה לאט בחשיכה ורק זעקתה מגיעה אל ליבי.

אני מתעורר לבד במיטה הקרה, דמעות זולגות על פניי.
הלב שלי כואב כאב ישן.
אני יודע, הוא שייך לה עד פעימתו האחרונה.
שייך לנערה אותה בחיים לא פגשתי.
רק הצל שלה רודף את מוחי, גורר ספקות בדבר שפיותי.

אני מביט מבעד לחלון חדרי אל השמיים ריקים מכוכבים.
משב רוח קריר מרגיע את ראשי.
רק התקווה מחזקת אותי, כי אי שם בחשיכה היא מחכה שאני אמצא אותה.



נכתב לפני שנה ו-4 חודשים
קבוצות קריאה:
הקוראים:
  • לפני חודשיים אתל בת 22 מאיפשהוא
  • לפני 5 חודשים אלי בת 32 מהבית
  • לפני 7 חודשים מישל בן 68 מגבעתיים
  • לפני 10 חודשים תולעת ספרים בת מגבעתיים
  • לפני 10 חודשים סקאוט בת 24 מארץ הפלאות
  • לפני שנה ו-1 חודשים Braveheart בן 34 מזכרון יעקב
  • לפני שנה ו-1 חודשים gp200 בת 24 מtel aviv
  • לפני שנה ו-1 חודשים נינה בת מתל אביב
  • לפני שנה ו-3 חודשים Vyzee בן 22 מרמת גן
  • לפני שנה ו-3 חודשים נטע בת 22
  • לפני שנה ו-4 חודשים לוליפופ בת 15 מרקסיקורהקופליופטריוס
  • לפני שנה ו-4 חודשים matrix בן 18 מאי שם
  • לפני שנה ו-4 חודשים ברטה בת 44 מתל אביב, חלק מהספרים חתומים ע
  • לפני שנה ו-4 חודשים פוונסי בת 15 מהרקיע השביעי
  • לפני שנה ו-4 חודשים יוהנס1 בן מ
  • לפני שנה ו-4 חודשים תמי בת 56 מראשון לציון
  • לפני שנה ו-4 חודשים עידו ספרים בן 23 מירושלים + משלוחים לכל הארץ
  • לפני שנה ו-4 חודשים פרק ראשון בן 37 מעמק חפר
  • לפני שנה ו-4 חודשים גל בן 28 מראשון לציון
  • לפני שנה ו-4 חודשים רובי אי בן 30 מיפו
  • לפני שנה ו-4 חודשים The Wolf בן 28 מהאין אל האבדון
  • לפני שנה ו-4 חודשים דן-1 בן מעכו
  • לפני שנה ו-4 חודשים סנונית בת 23 מfar far away
  • לפני שנה ו-4 חודשים You know who בת 18 מבין הספרים
  • לפני שנה ו-4 חודשים יחיאל בן 23 מצפת
  • לפני שנה ו-4 חודשים אנקה בת מקרית אתא
  • לפני שנה ו-4 חודשים מבקר בשטח בן 34 מחיפה
  • לפני שנה ו-4 חודשים שרוני בת 23 מקצה העולם



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ