Dude
הי :) שמי דניאל סטאר.
אני סטודנט בן 23 מפ"ת
אוהב מגיל מאד קטן לקרוא ספרים.
בעיקר מד"ב, פנטזי, מתח וקצת אקשן.
מאד אוהב מד"ב קלאסי כמו אייזק אסימוב, האחים סטרוגצקי, ג'ול וורן, אלכסנדר בלייב ועוד מלא.
גם רומנים היסטורים ידועים.
כמובן שגם דברים ידועים כמו הארי פוטר שגדלתי איתו ושר הטבעות שהיה לו סרט ענק לא פחות מהספר.
קורא ברוסית, עברית ואנגלית

אין קץ לכמות הספרים שקראתי ושנגעו בי.
אני חושב שספרים באמת נותנים מבט על המורכבות של בני האדם.

צופה בהרבה סדרות מד"ב ופנטזי, אוהד מושבע של דוקטור הו :)
גם סטאר טרק, אנדרומדה, בבילון 5 וכו.

צפיתי מלא באנימה בזמנו (עכשיו פחות) מת לצפות בOPM עונה חדשה.
מאד אהבתי אנימות כמו
Mushishi, Onegai Sensei, attack on titan, full metal
panic!
מאד אוהב כל סרט של מיאזקי.

כותב גם סיפורים קצרים אבל תמיד מתבייש להראות לחברים.

אשמח להכיר חברים חדשים כאן שאוהבים לקרוא ויודעים להעריך ספרים כמוני.




» דירג 1 ספרים
» כתב 0 ביקורות
» יש ברשותו 1 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני חצי שנה
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני חודש

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
» רשת הספריות העירוניות פתח תקווה

» רשימת הסופרים של Dude


מתוך הפורומים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

השמש זרחה.
שולחת את קרניה כפרשים להדיר את החושך.
הציפורים החלו לשיר לאות ניצחון רגעי בקרב ללא הסוף.
רעשי היום חדרו לראשי, מנערים אותי משינה.
פקחתי ללא רצון את עיניי, בוהה בתיקרה הלבנה.
תוהה אם היא אי פעם תשנה את צבעה.
היה זה הראשון לאוגוסט, בדיוק שנה מאז.
גוף חדש, חיים חדשים, אך כאב ישן.
היתה זאת עיר חדשה, כמו מגיפה מתפשטת לכל עבר,
בולעת בדרכה כל פיסת היסטוריה.
אומר כי אין זאת אשמתם אבל צער וזעם לא מרפים
כשעולמי נחרב כנגד עיניי, חלק אחר חלק.
מנגינה מצמררת החזירה אותי שוב לחדרי,
הטלפון צלצל.
"שלום, אני מדברת עם יונתן?" שאל קול נשי מבוגר
"כן" עניתי בקול צרוד של בוקר.
"יש לך תור היום לדוקטור דניקה לשעה 21:00, האם אתה מגיע?"
שאלה היא ברובוטיות
"וודאי" עניתי ושמעתי את טריקת השפופרת בצד השני.
דממה השתלטה מחדש על החדר.
"דניקה..." לחשתי לעצמי שוב, שמעתי את השם הזה בעבר.
על המרפאה קראתי במודעה קטנה וצנומה בעיתון מתפורר שהיה זרוק על ספסל ליד הבר.
"...טיפול באיבוד זיכרון, טיפול חדשני שהוכח יעיל בחולים עם חורים בזיכרון ללא הסבר..."
היה כתוב במלבן הקטן, בחלקו האחורי של העיתון ליד מודעות על עיסויי ומין.
אני לא בטוח מה משך אותי יותר להתקשר, האלכוהול בדם או הסקרנות.
או אולי בעצם שתיהם.
אחרי מקלחת מרעננת, לבשתי בגדים קלים של קיץ ויצאתי לעבודה.
עבדתי בתור מחסנאי בחנות מכולת קטנה במרכז העיר.
היתה זאת עבודה שקטה ונעימה, עם שיגרת יום קבועה.
בכניסה למכולת חיכתה לי אביטל עם כוס קפה בוקר ביד.
היא היתה בחורה מלאה אך נאה בשנות העשרים לחייה, בעלת שיער שחור מתולתל, עיניים ירוקות חודרניות
וחיוך מושלם שכבש אותי מהפגישה הראשונה שלי איתה.
בהפסקות נהגנו לשבת מאחורי החנות עם כוסות קפה ולדבר על חיינו.
סיפרתי לה סיפורים על מקומות שמעבר לעיר, מקומות שכניראה כבר לא קיימים.
והיא הקשיבה לי בהיתלהבות.
היא היתה סטודנטית לרוקחות בערבים וכאן עבדה כקופאית ביום.
"בוקר טוב לך!" היא אמרה תוך כדי פיהוק.
"היי" עניתי עם חיוך מרוח על הפנים.
עינינו ניפגשו והיא חייכה בחזרה.
"אתה ניראה זוועה על הבוקר היום" היא אמרה אחרי התרשמות קצרה.
"אני מרגיש יותר גרוע" עניתי והוספתי "לשתות ערב יום עבודה אף פעם לא משתלם."
היא הנהנה מניסיון.
"אלכס כבר הגיעה?" שאלתי והסתכלתי מסביב
אלכס היה בעל המכולת, גבר בן ארבעים ושבע עם קרחת לא מחמיאה וכרס בירה.
איש מדוכדך שמאסה עליו עבודתו.
למדתי להסתדר עם מצב רוחו ולהתעסק בעבודתי.
"התקשר והודיעה כי יאחר" ענתה לי אביטל.
החנות היתה ריקה יום ראשון בבוקר ואנחנו רק
צפינו דרך חלון החנות אל האנשים שרצים לדרכם, כל אחד וגורלו.
ואנו כאן כבתוך בועה שנעצרה בזמן.
עד שהזמן לא פרץ פנימה בדמותו של אלכס, כולו אדום ומזיעה.
התחלנו לעבוד בשתיקה, כל אחד עסוק במלאכתו.


**********************************זהו לבינתיים***********************************************
אשמח לדעות, המלצות.
זהו חלק מפרק א'.
נכתב לפני חצי שנה
לפעמים, אני חולם על שדות זהב אינסופיים של חיטה עם עץ ירוק אחד באמצע.
אני יחד עם נערה אותה אני אוהב, היא הגורל שלי.
אנחנו לבד על הכוכב אבל מרגישים בטוחים.
הם משגיחים מלמעלה, דואגים לנו.
העתיד שלנו יהפוך להיסטוריה של הילדים שלנו.
אנחנו שוכבים יחד מתחת לעץ, ראשי נח על חזה.
אני מקשיב לפעימות ליבה ומרגיש את חיי פועמים יחד איתו.
אני אוחז בידה ולוחש לה ברכות "אני מצטער"
אבל היא נמוגה לאט בחשיכה ורק זעקתה מגיעה אל ליבי.

אני מתעורר לבד במיטה הקרה, דמעות זולגות על פניי.
הלב שלי כואב כאב ישן.
אני יודע, הוא שייך לה עד פעימתו האחרונה.
שייך לנערה אותה בחיים לא פגשתי.
רק הצל שלה רודף את מוחי, גורר ספקות בדבר שפיותי.

אני מביט מבעד לחלון חדרי אל השמיים ריקים מכוכבים.
משב רוח קריר מרגיע את ראשי.
רק התקווה מחזקת אותי, כי אי שם בחשיכה היא מחכה שאני אמצא אותה.



נכתב לפני חצי שנה
קבוצות קריאה:
הקוראים:



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ