במוסף "ספרים" של הארץ כתבה רותה קופפר "לעיתים רחוקות קורה שנתקלים בספר לגמרי במקרה. ספר שלא שמענו עליו דבר קודם, לא המליצו עליו, השמועה על איכותו לא עברה מפה לאוזן - והוא מתברר כנהדר, ספר שהוא תמצית של כל מה שמחפשים בחווית קריאה." השורות האלה כל-כך קלעו למה שחשבתי שהחלטתי לצטט. גם אני ממש הימרתי עליו ללא כל רמז מקדים, קניתי בעצם ספר אחר ואת זה לקחתי כנוסף במבצע כי לא מצאתי משהו אחר. אחרי שקראתי קצ

<mark>דיוויד ניקולס</mark> מתאר בצורה כנה, מצחיקה, מקורית לפעמים ומאוד מודעת לעצמה את חיי הנישואים המדשדשים של דאגלס פיטרסן לאשתו קוני,
את הקושי שלו ליצור מערכת יחסים משמעותית או אפילו נסבלת עם בנו ואת הטיול שהוא עושה עם שניהם ברחבי אירופה
בניסיון להציל או לשקם את הקשר הראשון ולשפר את השני.
היכולת של ניקולס לספר על הרגעים המצחיקים, מפתיעים מביכים או עצובים של מערכות היחסים האלו היא רוב הזמן נהדרת, הוא נו

שישים מדרגים: 52 בנות, 8 בנים. אני חושבת שזה נתון שמרמז למדי על מהות הספר. אבל נתחיל בהתחלה.

יולי. חם. המדחום מורה על שלושים וחמש מעלות, שזה די הרבה אם חושבים על זה. יצורי הפרא בקיטנה שכחו שהם אמורים להיות ילדים חנונים שהולכים מרצונם החופשי למחנה מדעי בקיץ. במקום זה הם ציירו בעט זה על עורפו של זה, וחטפו זה לזה את האייפונים. עזבתי אותם, הלכתי לתמי 4 ומילאתי את הבקבוק במים קרים, ויצאתי אל החניה ה

דווקא כשמישהו, נגיד חבר בעבודה, מספר לי על מערכת היחסים שלו ושל אישתו, זאת שרוב הזמן לא קורה בה כלום כבר למעלה מעשור, זה יכול להיות מעניין, אבל כש<mark>ניקולס</mark>, אחד שיודע לכתוב, מספר על אותה מערכת יחסים, ועוד כשהיא נמצאת בנקודה מכרעת, ברגע בו הבן שלו יוצא מהבית ואישתו מודיעה שהיא עוזבת אותו, זה די משעמם.

לפני שאני ממשיכה, רק הבהרה: קראתי 206 עמודים מתוך 395 אפשריים. אז התגבשה אצלי ההבנה שמניעה אותי רק

אתר סימניה גרם לי להכיר כל כך הרבה ספרים נפלאים, שפשוט בזבוז זמן להשאיר ספר בידיים עם אזיקים רק כי אולי אוהב אותו בהמשך.
מתחיל חביב וקליל, אך אין מה לומר "יום אחד" של <mark>דיוויד ניקולס</mark> מהנה והוא קצת איך לומר - חמוד, אבל כזה שאפשר לוותר עליו. לפחות כרגע,כשעוד עומדים הרבה ספרים נפלאים על המדף.

יומרה נכונה במקצת תהיה לומר שהקולנוע הישראלי עבר שתי פסגות משמעותיות, הראשונה הייתה בסרטי הבורקס הקומיים-האירוטיים כדוגמת אסקימו לימון שהפכו לסרטי פולחן, והפסגה השנייה היא המגמה העכשווית, סרטים סמי דוקומטריים, הלובשים דעה פוליטית מוצקה הסוללים דרכם למועמדות המכובדת של הסרט הזר באוסקר כדוגמת "בופור" או "ואלס עם באשיר".
לא אני לא התבלבתי, אני יודע שאני אמור לכתוב על "יום אחד".
היומרה שהצגתי בפתי

כולנו דומים אחד לשני,רובינו עושים את אותם מסלולים בגילאי 20-40 מי יותר מי פחות..
גרים בדירות שכורות ברחביה או מקום אחר ,דירות שלא מצדיקות את שכ"ד הגבוה,אבל מחיר שמשלמים
כדי להיות סטודנט בדרך לעצמאות שאומר שלום "לסינר של אמא".
הקלות שבה אנחנו פוגשים ונפרדים מכמויות האנשים שעוברים לנו מול הפרצוף,או תופסים מטוס לקצה העולם
שורפים כסף וזמן בחיפוש משמעות ואהבה אמיתית.הקלות שבה אנו "מאבדים את הראש" ב

אנחנו לא באמת זוכרים את חיינו. יש לנו זכרונות מארועים מכוננים, אבל בדרך כלל כשתרצה לזכור תקופה מסויימת, הרגשה מסויימת, תתקשה מאד. ואם מישהו שותף לזיכרון שלך, פעמים רבות הוא יזכור אותו אחרת ממך.

הספר הזה מנסה לתמצת חיים שלמים דרך התבוננות ביום בשנה. מה היה לנו ב 1992? וב 1998? הסופר לוכד את חייהם של גיבוריו פעם בשנה וביום הזה מצליח לבחון את השינוי העובר עליהם, את התבגרו

סדרת הקולנוע UP היתה סדרה של סרטים תיעודיים בריטיים שצולמה משנות ה- 60 ועקבה אחרי חייהם של ילדים בריטיים. כל 7 שנים חדרה המצלמה לחייהם לרגע והמשיכה הלאה עד המפגש הבא - מילדות בגרות וזיקנה. אני ראיתי פעם ראשונה את הסדרה בשנת 84 כך שחוויתי 4 גלגלולים בחיים של גיבורי הסדרה - מאז ועד היום אני תוהה האם העתיד נכתב מראש (כמו שאפשר לראות על חלק מהדמויות) או שחיינו הן דלתות מסתובבות - למי שלא הציץ בסדרה אנ