“תורשה מעניינת אותנו מאד. אף אחד לא באמת יודע איך היא עובדת, אף אחד לא יכול לנבא איך תתבטא התורשה על אדם מסויים, כמו שאמר ג'. ברנרד שו לשחקנית היפהפיה שהציעה לו נישואים בנימוק שחבל לא להעניק לעולם ילד משותף שלהם, שיירש את היופי (שלה) ואת השכל (שלו). "גבירתי" אמר הברנרד "אני מודאג מילד שיירש את היופי שלי ואת השכל שלך..."

סיפור המתח הזה עוסק בתורשה של סוציופתיה (השם החדש של הפסיכופתיה הותיקה). ג'אז הוא מתבגר בן 17, הוא הולך לבית הספר, יש לו חברה, יש לו גם חבר הכי טוב, סבתא סנילית. הוא גם בנו של רוצח סידרתי שרצח מעל מאה אנשים ויושב בכלא כבר ארבע שנים. ג'אז מאמין - כמו אנשים רבים בעיירה וגם מחוצה לה - שהרוע מקנן בו ועושה הרבה כדי להוכיח - בעיקר לעצמו - שהוא לא כמו אביו. יש לו יחסים מיוחדים עם השריף שהצליח לעצור את אביו, ואובססייה לנרצחים, לגוויות ולפיענוח פשעים.

הנושא מעניין במיוחד. במקרה של סוציופת שמגדל בן ומנסה לטפח אותו כיורשו. התורשה וגם הסביבה חוברות והמוצר המוגמר אמור להיות אדם שיהיה הרוצח הכי נורא בהיסטוריה. או שאולי לא? אולי אי אפשר לאמן מישהו להיות סוציופת, כמו שאי אפשר לאמן סוציופת להיות בעל רגשות ויכולת אמפתית? רבים מהסוציופתים גדלו אצל הורים שאינם סוציופתים. רק חלק קטן מהילדים שילדותם היתה קשה בגלל הורים לא מתפקדים גדלים להיות סוציופתים. אולי צריך עוד משהו פרט לתורשה וסביבה כדי לייצר את הזן הזה?

הספר מעניין וקל לקריאה. הגעתי אליו בזכות הביקורת של רונדנית (תודה!). הוא חביב, מופרך במידה שאני יכולה לחיות איתה ביולי. לא קשה במיוחד לנחש מי הפושע, ג'אז, המתבגר, מעייף את הקורא (במידה) בהרגשות אשמה מופרכות המתחלפות בחשש מפני המורשת שהורישו לו אביו וסבתו. הספר אינו מצנן את הקיץ בצמרמורות של אימה ומתח, אבל הוא מבדר ואף גורם לך לפעמים להזדהות עם המתבגר המסכן שמרחם על עצמו ללא הפסק. באופן כללי - ספר בסדר (גמור).”

“תשאלו כל ילד קטן, מה תרצה להיות שתהיה גדול? התשובה בדרך כלל היא כמו אבא, אם אבא כבאי, שוטר או איש הייטק. אבל.... מה אם האבא הוא רב מרצחים? רוצח המונים? רוצח סדרתי רב מהללים, זה בדיוק מה שג'אז ממש אבל ממש לא רוצה להיות למרות שכולם מסתכלים עליו מהצד ומחכים לרגע שהד.נ.א. ישתלט על הילד, בן ה- 17 סך הכל אבל מעורה בכל, היה לו מורה טוב אבאל'ה היקר. אבאל'ה שלימד את ג'אז את סודות המקצוע הרצחני, איך להמלט איפה לחתוך ואיך לשלוט במחשבה, אבל ג'אז הוא מותק של בחור חבר נאמן להאווי החולה אמופיליה וצמוד לבחורה שלו קוני. אבל הכי הכי ג'אז רוצה להוכיח, בעיקר לו ואחר כך לסביבה כי הפעם התפוח נפל רחוק מאד מהעץ.
רצח בעיירה הקטנה, גופה נתגלתה בשדה, קטועת אצבעות, ג'אז הרי מכיר כל שיטה, נמצא שם, מתחבא ומלקט מידע, ג'אז רוצה להראות לשריף של העיירה, אותו שריף שלכד את אבאל'ה היקר, אחרי עשרות רציחות. ג'אז רוצה לעזור, הוא עוקב חוקר בולש בודק ומוכיח לשריף ובעיקר לכולם כי הוא פה לעזור.
למרות הצל של אבאל'ה היקר, למרות הסבתא המשוגעת שהוא מסמם אותה יותר מאשר מטפל בה למרות שכולם חושדים בו ועוקבים אחריו
למרות הכל ג'אז הוא....צייד רוצחים.
מותח מרתק ומהנה.”

“אחת למספר ספרים אני עושה אתנחתא עם ספר מתח. הפעם עם ספר של בארי ליגה אליו הגעתי בזכות כמה כותבי ביקורות לפני.

ג'אז הוא הבן של אחד מהרוצחים הסדרתיים המפורסמים במדינה. יש לו בעיות פסיכולוגיות וזהות לא פשוטות איתם הוא מנסה להתמודד תוך כדי מתן עזרה לשריף המקומי הרודף אחרי רוצח סדרתי שפועל בעיירה. אביו של ג'אז יושב בכלא והרוצח הסדרתי המהלך איימים בעיירה המקומית מנסה לבצע רציחות הזהות לאביו של ג'אז, ולכן נקרא 'הרוצח החקיין'.
ספר קליל, מותח, אבל גם די שגרתי. בחלקים גדולים ממנו חשתי שבסרט הזה הייתי כבר. חלק גדול מהמהלכים בספר היה קל לצפות מראש.
סך הכל נהנתי להעביר את הזמן איתו.”

“ג’אז הוא מתבגר חביב ומעורר אמפתיה. אך הוא גם בנו של הרוצח הסדרתי המתועב ביותר בעולם. אביו חינכו ללכת בדרכיו ולימד אותו את רזי ה“מקצוע“ שהיה גאה בו – רצח. ג’אז ראה זירות פשע כפי ששוטרים היו רוצים לראות אותן – מנקודת מבטו של הפושע.
האב, בילי דנט, נתפס ויושב בכלא כבר ארבע שנים, אך הגופות בעיירה המנומנמת לוֹבּוּס נוֹד נערמות, שוב.
הרוצח הסדרתי הנוכחי מחקה את שיטות עבודתו של האב וג’אז חושש שכולם יצביעו עליו עכשיו כעל “יורשו“ של אביו. בניסיון להוכיח לסביבה ובראש ובראשונה לעצמו שלהיות רוצח איננו עניין תורשתי, הוא מצטרף למשטרה במצוד אחר הרוצח הסדרתי החדש.

מערכת היחסים בין ג'אז לבין השריף ג'י ויליאם היא כמו מערכת יחסים בין אחיין לדוד. מחד גיסא, הם מאוד רוצים לעזור אחד לשני ומאידך, לא רוצים להרגיש יותר מדי כאילו הם בן ואבא. ג'אז חי עם סבתו המשוגעת, שאגב לא הפסקתי לצחוק בקטעים שלה בספר. הוא דואג לה כל עוד הוא יכול כדי שלא יעבירו אותו לבית אומנה. יש לו שני חברים טובים, האווי ובת הזוג שלו קוני.
ג'אז מוצא את עצמו חצוי בין היותו בן של רוצח פסיכופת לבין רצונו להיות נער מתבגר שרק רוצה להיות "נורמלי". במהלך כל הספר הוא שואל את עצמו האם הוא באמת כמו אביו או שאולי הוא יכול להיות טוב יותר ומועיל יותר לסביבה. האם הוא יכול לקחת את החינוך הסוציופתי שאליו חונך עד גיל 13 או שהוא יכול לחוש קירבה אנושית לאנשים שהוא אינו מכיר, אבל בעיקר האם הוא יכול לעמוד בפני הפחדים הגדולים ביותר שלו.

ספר מיסתורין-פסיכולוגי לנוער (וגם למבוגרים). חובבי הז'אנר ייהנו ממנו למרות שדי ברור מי הרוצח, זה לא ממעיט מהערך של המיסתורין והכיף.
מחכה לספרי ההמשך.”