מה קרה לאהבה? לחשה לילי לעצמה. האם מישהו אחר לקח את כל מה שניתן ליקום, או שמא אני לא השתדלתי מספיק? מה קרה לאהבה המרסקת, המבלבלת, האהבה שמזיזה שמיים וארץ, אהבה כמו זו שסבתי אהבה את תומס שלה לפני חצי מאה בעולם אחר ובחיים אחרים, האהבה שאבי אומר שחש כלפי אמי כשנפגשו לראשונה ושחו במימיו החמימים של הים הקריבי? כבר לא אוהבים כך היום? אין כבר אנשים בלי שריון, בלי חומות הגנה, בלי כאב? אף אחד כבר לא מוכן למות למען האהבה?
ברור שלא הערב.
הם קראו לה לִיל. לפעמים כשאהבו אותה קראו לה ליליפוט. זה מצא חן בעיניה. ולפעמים כשלא אהבו אותה קראו לה ליליאן. הערב איש לא קרא לה בשום שם. לילי, רעבה ובלי פרוטה בכיסה, עמדה בשקט כשגבה אל הקיר והסתכלה על ג'ושוע שארז את חפציו. היא עצמה נשארה כמו כתם סטואי על הקיר, כשעיניה בצבע של קליפת עץ, שערה כמו אפר, לבושה בשחור - לבוש הולם, חשבה בליבה, למרות מה שאמר: "זה רק זמני, רק פסק זמן. אנחנו זקוקים לו."
הוא עזב, הוא לא עמד לחזור, והיא לבשה שחורים. היא היתה רוצה לכחכח בגרונה, לומר כמה דברים, אולי לשכנע אותו לא ללכת, אבל הרגישה שהזמן הנכון לומר משהו כבר עבר. מתי זה קרה, היא לא ידעה, אבל הזמן בכל זאת עבר, ועכשיו לא נשאר לה מה לעשות אלא לראות אותו הולך, ואולי לכרסם כמה כעכים עבשים.
ג'ושוע היה ג'ינג'י ורזה. כשהִפנה את עיניו העכורות אליה הוא שאל, תוך כדי העברת יד בשערו - כמה הוא אהב את השיער שלו! - אם אין לה מה לעשות חוץ מלעמוד שם ולהסתכל עליו. היא ענתה שאין לה, ממש לא. והמשיכה לכרסם את הכעכים העבשים.
היא רצתה לשאול אותו מדוע הוא מסתלק, אבל סיבותיו נשארו ביניהם, לא מוסברות. הרבה דברים נשארו לא מוסברים ביניהם. הסתלקותו לא היתה עולה על הדעת שנה לפני כן: איך היתה מצליחה להתמודד עם זה, איך יכלה להתמודד עם זה כל כך טוב?
היא התרחקה מהקיר, התקרבה אליו, פתחה את פיה, והוא נופף בידו, עיניו צמודות לטלוויזיה. הוא אמר רק, "זה משחק הגמר על גביע סטנלי," ידו על התקליטורים שלו, והיד השנייה על השלט שבו הגביר את קולה של הטלוויזיה והשתיק את קולה של לילי.
ולחשוב שבשבוע שעבר, לעבודת הגמר שלה, נתן להם המרצה בקורס לכתיבה יוצרת נושא: "מה היית עושה היום אילו ידעת שזה היום האחרון לחייך?" כאילו לא הספיק ההספד מהשבוע שקדם לו.
היא שנאה את הקורס הזה. היא נרשמה אליו רק משום שזאת היתה דרישה בחוג לספרות, ואילו ידעה אז את מה שידעה עכשיו, היתה מעדיפה "קריאה מתקדמת של שירי ג'ון דאן" בשמונה בבוקר בימי שני במקום כתיבה יוצרת בימי רביעי בצהריים. אוי, איזה מצעד אכזרי של בחינה עצמית! זיכרון ראשון, שברון לב ראשון, החוויה החזקה ביותר, חופשת קיץ אהובה, הספד עצמי (!), ועכשיו זה.
לילי קיוותה באותו רגע רק שהיום - הפרידה מהחבר - לא יהיה היום האחרון בחייה.
דירתה היתה קטנה מדי בשביל Sturm und Drang. המסדרון תיפקד כסלון. במטבח עמד המיקרוגל על המשטח היחיד, ומשטח הייבוש של הכלים עמד על המיקרוגל והזרים לכיור את שאריות המים מפחיות הקולה השטופות. חצי כיור שימש מקום אחסון ללחם מעופש - הם לא אכלו מצלחות רגילות, וכמעט לא אכלו בכלל בבית. היו שם שני חדרי שינה - שלה ושל איימי. הערב היא נכנסה לחדרה של איימי והשתרעה על מיטתה של איימי, כשהיא מנסה במודע לא להתכרבל ככדור.
בזמן הפרסומות קם ג'ושוע מהספה כדי לקחת לעצמו משהו לשתות, הסתכל עליה ואמר, "את חושבת שתוכלי לישון במיטה עם איימי? אני חייב לקחת את המיטה שלי. הייתי משאיר לך אותה, אבל לא יהיה לי על מה לישון."
היא רצתה לענות. היא חשבה שאולי יהיה לה משהו שנון לומר, אבל הדבר הכי שנון שהצליחה לחשוב עליו היה, "מה, לשוֹנה אין מיטה?"
"אל תתחילי עם זה שוב." הוא נכנס למטבח.
לילי התכרבלה ככדור.
ג'ושוע שילם שליש משכר הדירה. ועדיין היא היתה חסרת פרוטה, ותפריטה כלל כעכים יבשים ומנה חמה. כעך טרי עם גבינת שמנת היה פינוק שהיא יכלה להרשות לעצמה רק בימי ראשון. בכמה מקרים היה עליה לבחור בין עיתון לכעך טרי.
לילי היתה רגילה לקרוא את החדשות באינטרנט, אבל עכשיו לא יכלה להרשות לעצמה לשלם עשרים דולר על החיבור לרשת. לכן לא היה לה אינטרנט, וגם לא כעך טרי, ובתוך זמן קצר גם לא יהיה לה ג'ושוע, שעמד להסתלק ולקחת איתו את המיטה ושליש משכר הדירה.
אילו רק איפשרו לה ציוניה להתקבל לאוניברסיטת ניו־יורק בדרום העיר, במקום לסיטי קולג' ברחוב 116, היתה לילי יכולה ללכת ברגל ללימודים, כמו שהלכה לעבודה, ולחסוך לעצמה ארבעה דולרים ביום. זה אומר עשרים דולר לשבוע, שמונים דולר לחודש. אלף וארבעים דולר לשנה!
כמה כעכים, כמה עיתונים, כמה כוסות קפה היתה יכולה לקנות בכסף הזה.
לילי שילמה קרוב לחמש מאות דולר תמורת חלקה בדירה. למען האמת, אמה של לילי שלחה לה בכל חודש חמש מאות דולר לתשלום חלקה בשכר הדירה, ובחודש מאי, ביום המשוער של סיום לימודיה, עמדה לילי לקבל את הצ'ק האחרון שלה מהבנק של אמה. בלי ג'ושוע, חלקה של לילי עמד לעלות לשבע מאות וחמישים דולר. איך היא אמורה להשיג עוד שבע מאות וחמישים דולר עד חודש יוני? היא כבר ממלצרת עשרים וחמש שעות בשבוע כדי לשלם תמורת מזון, ספרים, סרטים, צבעים ומכחולים. יהיה עליה לבקש עוד משמרת, אולי אפילו שתיים. ייתכן שתוכל לעבוד משמרות כפולות. לקום מוקדם. היא לא רצתה לחשוב על זה. היא רצתה להיות כמו סקרלט אוהרה ולחשוב על זה מחר - בספר אחר, בעוד חמישים שנה.
הטלפן צילצל.
"הוא הלך כבר, מאמי?" זאת היתה רייצ'ל אורטיז - חברה טובה של איימי, אולי אפילו חברתה הטובה ביותר, בעלת שיער בלונדיני חלק והתנהגות בוטה. מישהו צריך להסביר לרייצ'ל שחברותה הקרובה עם איימי אינה הופכת אותה אוטומטית לחברתה של לילי.
"לא." לילי רצתה להוסיף שהוא מתעכב בגלל הצפייה בגמר גביע סטנלי.
"המנוול הזה," אמרה רייצ'ל.
"זה יקרה בקרוב," אמרה לילי. "בקרוב, רייץ'."
"איימי בבית?"
"לא."
"איפה היא? יצאה לאיזה מקום?"
"עובדת, אני חושבת."
"טוב, אני לא רוצה שתישארי לבד בבית מחר בערב. אנחנו יוצאות. החבר החדש שלי רוצה לקחת אותנו לברוקלין, למועדון לילה בקוני איילנד."
"לקוני איילנד - ביום שני?" ואחר כך: "לא מתחשק לי. למחרת יש לימודים."
"לימודים, שלימודים. את לא נשארת לבד. את באה איתי ועם טוני." היא הנמיכה את קולה ואמרה טוֹאוֹניי, במבטא איטלקי כבד. "אולי גם איימי תבוא, ויש לה חבר בשבילך מבֶּד סטוּי. היא אומרת שהוא ממש חמוד."
"בשם אלוהים!" אמרה לילי בלחש. "ג'ושוע עדיין כאן."
"המנוול הזה," אמרה רייצ'ל וניתקה.
"מה, היא כבר מנסה לשדך לך מישהו?" שאל ג'ושוע. "רייצ'ל, נכון? היא שונאת אותי."
לילי לא אמרה דבר.
באותו לילה, אחרי שהמשחק נגמר, ג'ושוע עלה וירד את חמש הקומות שוב ושוב, הוא לקח את ארגזיו, מזוודותיו ותיקיו לשדרה C פינת רחוב 4, שם עמד לגור עם חברם המשותף דניס, מעצב השיער. איימי אמרה לה, "ליל, שאלת את עצמך פעם למה ג'ושוע מיהר כל כך לעבור לגור עם דניס? חשבת אולי שגם הוא הומו?" ולילי ענתה, "כן, אבל את זה אל תספרי לי, ספרי את זה לשונה, הבחורה העירומה מאפסטייט ניו־יורק שאליה הוא צילצל על חשבוני."
מי יספר עכשיו את לילי? דניס תמיד עשה זאת בעבר. למה ג'ושוע היה חייב לרשת את הספר שלה? טוב, אולי פול, שגם הוא חבר טוב של איימי ומומחה לצביעת שיער, יודע גם לספר. היא תצטרך לשאול אותו.
ג'ושוע לפחות לא ביקש ממנה לעזור לו, ולילי לא הציעה את עזרתה.
בסביבות שלוש בלילה, עם הארגז האחרון בידיו, הוא הינהן לה בראשו והלך כשהוא חולף על פני 'הנערה מכיכר טיימס', ציור השמן היחיד שציירה כשהיתה בת עשרים ולפני שפגשה את ג'ושוע.
"יש אצלך דברים שבחיים לא הייתי יכול לאהוב," הוא אמר ללילי יומיים לפני כן, כשכל זה החל להידרדר.
אילו ידעתי שהיום הוא יומי האחרון, הייתי רוצה להיות כמו הבחורה בגלויה המפורסמת, שצולמה במרכז כיכר טיימס כשהיא מנושקת בתשוקה על ידי גבר זר עם סיום המלחמה.
אלא שזאת לא אני. זה חלומה של מישהי אחרת על בחורה מכיכר טיימס. אולי זאת איימי. אבל זאת לילי מדומה.
לילי האמיתית היתה ישנה עד מאוחר, עד הצהריים לפחות, בלי שיעורים ובלי עבודה. ואז, מכיוון שמזג האוויר היה חמים ונעים ביום האחרון לחייה, היא היתה הולכת לאגם בסנטרל פארק. היא היתה קונה כריך טונה ותה קר של סנאפל ושקית צ'יפס, מביאה ספר שהיא קוראת מחדש באותו זמן - 'סולה' של טוני מוריסון - לאט, כי יש לה זמן, וגם מחברת ציור ועפרונות. היא היתה מבלה כל אחר הצהריים בישיבה, אוכלת את האוכל שלה, מציירת את הסירות ואת אג'קס של סולה - שבו היא מאוהבת בצורה מעוותת - קוראת, חושבת על מה שתכתוב אחר כך. היא היתה יושבת ארוכות ומציירת על הסלעים בדרך הביתה בערב, והיתה הולכת לכיכר טיימס ועוברת על פני כל האנשים ונשענת בעמידה על הקיר, מסתכלת על שלטי החוצות הצבעוניים ועל המגדלים הנוצצים, על אורות הרמזורים המשתנים, על מכוניות המשטרה הצופרות ועל המוניות הצהובות החולפות על פניה. על הקאובוי העירום העומד ברחוב, מנגן בגיטרה שלו כשלגופו רק כובע ותחתונים, ועל המשפחות, הילדים, הזוגות, הצעירים והזקנים, שכולם אוהבים, מצטלמים, צוחקים, חוצים את הרחוב.
הבחורה הזאת בכיכר טיימס עומדת ליד הקיר בשעה שאחרים חוצים את הרחוב.
לילי הסבה את פניה מהדלת והסתכלה מבעד לחלון הפתוח על הלילה, על מיטתה של איימי, לבדה.