ביקורת ספרותית על הכימאית מאת סטפני מאייר
ספר טוב

---

#
מתחשק לפעמים להתנפל על מזון לא-בריא-בעליל שהוא טעים כמו שהוא לא בריא, ולאכול ממנו עד לתחושת בחילה, בלי לחשוב על המשקל או על השיניים. לא מדובר בחטיפי בריאות(!) ששמם הגאוני שיווקית מתיר לאכול אותם, אני מתכוונת לדבר האמיתי: לחסל חפיסת שוקולד בלי לטרוח להפריד לקוביות, לאכול חצי עוגת קרם מעולה (של שמו...), ערמת צ'יפס שרק יצאה מהמחבת, דליים של גלידה, מזון עתיר שומן וסוכר לזלול עד שכואבת הבטן.

זה מה שהרגשתי לגבי קריאת הספר הזה – זלילת מטעם ספרותי לא בריא בעליל, אבל מה זה טעים. מרתק מהמילה הראשונה עד לאחרונה, ההיגיון כלוא בביטחה מאחורי הסורגים, כבול בידיים וברגלים וחסום-פה, ואתה עסוק בלכסוס ציפרניים ולקרוא את הספר ברצף קטלני. פשוט מוכרח לדעת מה יקרה הלאה.
אם הייתי מאפשרת לחוש הביקורתי, זה הפעיל במקרים רבים אחרים, לצאת לחופשי הייתי בודאי אומרת לעצמי "זה פשוט לא יכול להיות, זה לא הגיוני". אבל הספר הזה צוחק לכל חוש ביקורתי: הוא כתוב כל כך אמין ומותח, שכל כלבי השמירה של הרציונליות נרדמו להם.
הסיפור עוסק, כמה לא מקורי, בקונספירציות של סוכנויות אמריקאיות סודיות ביותר, שכמו בספרים רבים הן קמות על יוצריהן ומנהלות מרדפי חיסול אחרי בני בריתן בעבר. תרמיות והטעיות, מרדפים מסמרי שיער, גיבורה יוצאת דופן (במקרה הזה היא – אולי 1.40 ס"מ גובה, מגנה על הגבר שגובהו 1.90 ס"מ, והוא מקבל את הגנתה באהבה, תרתי משמע...) כלבים מאולפים, כתוספת (ביחוד אחד ששמו איינשטיין וזה מה שהוא...) בקיצור – כל מה שביקשתי לי לימי הקיץ

חבל שהוא הסתיים מהר - אבל במקרה הזה אין ברירה. אי אפשר למשוך אותו, הוא מכריח אותך לקרוא. אם תפסיק לקרוא – מישהו ימות שם ואתה לא תספיק לעצור אותו. הוא היה כל כך מותח, שהצליח להתגבר גם על האפליקציה המעצבנת של אינדיבוק, חסרת מספרי עמוד, לא שומרת לך אוטומטית על המקום בו הפסקת לקרוא, ואחרי כל הפסקה צריך לדפדף במהירות כדי למצוא את המקום בו היית.

בקיצור – ספר נהדר למי שמסכים לקרוא ספר רק בשביל ההנאה, ומוותר לעצמו מפעם לפעם על בולמוס כלשהו. אגב – הוא לא משמין.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על הכימאית