ביקורת ספרותית על דם האולימפוס - גיבורי האולימפוס #5 מאת ריק ריירדן

---

הפעם הראשונה שהבנתי מה זה התקף פאנגירל אמיתי היה כשראיתי את ספריו של ריק ריירדן.
כשיצא אות אתנה, למשל, כל כך קפצתי וכל כך התרגשתי שממש הייתי סכנה לציבור.
כשהוא הגיע אלינו לספרייה, אזי בכלל הייתי מפגע סדרתי.
פשוט התרגשתי. ושמחתי. והתלהבתי. המון.
לא תמיד אהבתי את ספריו של ריק ריירדן, שלא תטעו. בפעם הראשונה שראיתי את פרסי ג'קסון על המדף בספרייה, עיקמתי את המבט לגמרי. 'מה זה הספר הזה?' תהיתי לעצמי. ואולי אף תהיתי את זה בקול, לכו תדעו. 'הוא נראה כל כך משעמם.'
כלומר- תודו בזה, הוא אכן נראה משעמם לא?
אבל-תודה לאלוקים- באותו זמן שוב לא היה לי מה לקרוא. הייתי במצב חמור של חיסרון בספרים. אז לקחתי אותו.
ו-וואו. וואו וואו ואו. פשוט שקעתי לתוך העלילה. פשוט נכנסתי לזה לגמרי.
'מיתולוגיה יוונית? מי בכלל מתעניין במיתולוגיה יוונית? לא אני, זה מה שבטוח. איזה מין עלילה לספר זה?'- המחשבה הכופרת הזו שלי (הו כן, כופרת) נעלמה לה מהר מאוד, ובמקום זה הבנתי ש'היי.....זה דווקא מסתדר.'
הייתי קוראת את זה בהפסקות, כשאני אוכלת, כשאני יושנת, כשאני חולמת בהקיץ אפילו. ריק ריירדן כתב את זה כל כך טוב, והיה כל כך מצחיק, שסדרות הספרים שלו-והכי פרסי ג'קסון, כמובן- סחפו אותי לגמרי.
לכן כשיצא דם האולימפוס, הספר האחרון בסדרת "גיבורי האולימפוס"- סדרה בת של פרסי ג'קסון, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. זה היה שילוב פאנגירלי של "אעאעאעאעאעאע!"ומצב פסיכופטי של "אולי אני אגנוב אותו מהחנויות? למי יש זמן שזה יעמוד למכירה? מהר! איפה כובע הגרב שלי?"
הייתי כל כך מרוגשת, שכשקניתי אותו ביחד עם חברה שלי, אפילו לא העפתי מבט אל המוכר החדש והחתיך (שנמצא שם עד עכשיו כן? עד עכשיו העפתי בו כמה מבטים XD) שהגיע לחנות, ורק עפתי הביתה, האוצר היקר נמצא לידי בשקית.
התיישבתי על המיטה שלי, הוצאתי את הספר המקודש, ונדמה פתאום כאילו מלאכים הגיעו והילת אור נדלקה סביבו ו"הווו" נשמע סביבי.
אני מגזימה, אני מגזימה.
זה סתם היה אח שלי שהדליק את האור.
(ואיך בדיוק תכננתי לקרוא בלי להדליק את האור? לא יודעת!)
ואז פתאום הרגשתי כזה ריקנות. כלומר, פתחתי את הספר, ופתאום קלטתי כזה, "זה הספר האחרון של פרסי ג'קסון. זהו. אני יותר לא אשמע מהם." כלומר, כולם נכנסו אליי ללב כל כך טוב -מלמד על כשרונו הענקי של ריירדן- איך אוכל להפרד מהם? לא לשמוע על מעלליהם?
אבל אמרתי לעצמי, "קודם אקרא את הספר. למה להתאבל על הסיום כשזה אפילו לא קרה?"
אז התחלתי לקרוא אותו.
אתם בטח תוהים לעצמכם למה עשיתי את כל ההקדמה הארוכה הזו, ולא נגשת ישר לעניין- ביקורת הספר מיד לאחר שקראתי אותו. אבל רציתי קודם להראות לכם איך ממש ציפיתי לספר הזה. איך התרגשתי. איך הערצתי את ריק ריירדן וחשבתי שהוא פשוט סופר גאון ועל אנושי.
ובכן, זה העניין: כשסיימתי את הספר, הבנתי שריק ריירדן הוא אנושי.
וכן, גם סופרים לעיתים טועים. בין אם זה בבחירת סיום, או בבחירת פתיחה, או בבחירת כל מיני אירועים, הם לא יכולים לדעת מה הדבר שיגרום לנו להגיד "וואו". הם יכולים לעשות רק מה שבראש שלהם, והאמת היא שזה בסדר גמור.
כן, הספר הזה גרם לי קצת אכזבה. בעיקר הסוף שלו, שאני הייתי כזה" ^%$$# איפה אתה ריק אני באה אלייך עכשיו!" (מי שקרא מבין)+הצפייה שמישהו ימות בגלל שם הספר, "דם האולימפוס" והאיום של גאיה (ומתו, כן? *אופס ספוילר? תקראו*), וגם איכשהו מין הרגשה כללית לאורך הספר, כאילו פתאום זה כבר לא "וואו" בעבר. כאילו זה קצת מייגע.
יש אנשים שאומרים שהספר הזה בכלל לא לרמה ("ליאו ואדלס מזכיר את משחקי הרעב? כלומר, כמה נדרדר?"), אבל אני לא מסכימה איתם. כן, התאכזבתי קצת. מהסיום. מהרגשה הכללית שפתאום תקפה אותי. אבל האמת היא שזה עשה לי רק טוב. כי קלטתי, שריק הוא אנושי. וגם הוא יכול לטעות. גם הוא יכול לכתוב ספר, ושלא כולם יאהבו את זה. וזה בסדר גמור. כי זה ריק, הוא יכול לעשות הכל. אנחנו מתים עליו. על ההומור שלו, על ההקדשות המטורפות שלו בתחילת הספר ("מצטער שהשארתי אתכם במתח בסוף הספר הקודם. בעצם, לא. מ.וחעחעחע. אבל ברצינות, מת עליכם"), על כך שהוא יצר את הדמויות האלו, פרסי ג'קסון, אנבת', ליאו, ניקו, ג'ייסון, פייפר, ריינה, פרנק, הייזל ועוד המון, שכל כך הצלחנו להתחבר אליהם. לא משנה מה קורה, הם תמיד יהיו איתנו. הם עד כדי כך טובים. וזה באמת כשרונו האמיתי של הסופר.
אז כן, זוהי ביקורת מבולבלת. אבל בשורה התחתונה, מה שאני מנסה להגיד הוא:
הספר קצת מאכזב, אבל זה בסדר גמור. כי כל הדמויות שאנחנו אוהבים מסביב. כי כל ההומור המטורף הזה נמצא איתנו. כי הדמויות ישארו איתנו לתמיד (או לפחות, עד שנזדקן ונהיה סנילים. הו לא, הסוף שלי קרב!).
ואני עדיין באבל שזה נגמר.
לא סובלת שספרים נגמרים.
וזהו, ריק- תתכונן. אני באה אלייך לנקמה על הסוף הזה! &^^%! •

» ביקורות נוספות של This is Me
» ביקורות נוספות על דם האולימפוס - גיבורי האולימפוס #5