“"האדם מתכנן ואלוקים צוחק" - זה מה שעובר לי בראש כרגע.
אתם לא רוצים לדעת מה קורה איתי כרגע, זה כל כך מגוחך, ברמה שחצי ממני נקרע מצחוק על המצב בעוד החצי השני בחרדת אימים.
אנחנו עוד רגע נדבר על הספר, אבל לפני זה...
בוא נגיד שבאופן מטאפורי אתם התחלתם לדבר עם מישהו.
ואז באופן מטאפורי התחלתם לכתוב עליו באיזה אתר שחשבתם לעצמך "הרי אף אחד לא מסתובב פה אין סיכוי שהוא יגיע לכאן".
ובוא נגיד שהרשיתם לעצמכם לכתוב הכל, כל מה שעבר לכם בראש, אפילו דברים שאתם לא בטוחים אם באמת התכוונתם אליהם.
ואז, באופן מטאפורי, חתכתם את הסיפור עם אותו המישהו, די מוקדם, ואחרי כמה ימים, אתם רואים את השם שלו - לא השם האמיתי שלו, את הכינוי שנתתם לו וציינתם שוב ושוב בקטעים שכתבתם עליו, בדף האישי שלכם שאנשים שאתם מכירים במציאות לא אמורים להגיע אליו.
דף שכתוב בו הכל עליכם. כל מה שחשוב לדעת, כל שריטה קטנה, כל פגם באופי, שפשוט שם משום מה!
איך אתם חושבים שהייתה מגיבים?
באופן אישי, אני חייבת לציין שזאת באמת שאלה קשה…
כאילו אני כמעט לא יכולה לתאר לעצמי שדבר כזה יקרה, אז איך אני יכולה לענות על זה?!
אז בגלל שזה באמת בלתי נתפס, אני מתארת לעצמי שבאופן מטאפורי, אם זה היה קורה לי, כנראה שלא הייתי מאמינה לזה בהתחלה.
אלא אם כן בנוסף לכינוי, היה שם גם את הגיל המדויק שלו ואת העיר בה הוא גר - כי כאילו מי יטרח ללכת עד כדי כך רחוק רק כדי הטריל מישהי?
במקרה כזה, במקרה המטאפורי הזה, הייתי מסיקה שזה חייב להיות אמיתי.
ואז כנראה שהייתי מתחרפנת לגמרי, ומתחילה לריב מכות עם האוויר ולטפס על קירות, לרצות לקבור את עצמי, ושואלת את עצמי:
"איפה לעזאזל האסטרואיד המניאק הזה?"
ואז בשיא הטירוף והשיגעון, אולי הייתי מסתכלת על הספר הנוכחי שלי, נזכרת שתיכננתי לסיים אותו היום ולכתוב עליו ביקורת, ואז לוחצת בראשי על כפתור מסתורי, אך אפקטיבי למדי, שנקרא - "הכחשה".
אבל שכחו מהמטאפורה ההזויה הזאת, כי הרי אין מצב שמשהו כזה יקרה, בוא נכתוב ביקורת נורמלית היום.
-
ממש אהבתי את הספר הזה, והוא אפילו עשה לי חשק לקרוא שוב את "המשך הלאה" שכבר קראתי באנגלית ואמור לצאת בקרוב.
אם אתם לא יודעים, אז יש סדרת ספרים על סיימון סנואו שראוול כתבה אחרי "מעריצה" שהראשון שבהם נקרא "CARRY ON", ומופיע לראשונה בספר כפאנפיקשן שהדמות הראשית כותבת על סיימון סנואו, המיועד שנשלח לבית ספר לקסמים בגיל צעיר וצריך להתמודד עם האיום הגדול ביותר על עולם הקסמים.
קאת מעריצה ענקית שלו, ולקרוא על מישהי שהיא חלק מפאנדום היה מעניין וכיפי.
אהבתי את זה שהיא פשוט כל הזמן חושבת על סיימון סנואו, את זה שכל החולצות שהיא לקחה איתה לקולג' הן של סיימון סנואו ושל הפאנפיקשן שהיא כתבה שבספר הזה נקרא "קדימה".(ככה תרגמו "CARRY ON" כשהספר הזה יצא ב-2016)
לקאת יש אחות תאומה בשם רֶן, וכשהן מגיעות קלוג', רן מחליטה שקאת צריכה חיי חברה ולהכיר אנשים חדשים ולכן הן לא חולקות חדר במעונות.
במקום זה קאת מקבלת שותפה נוחה אך די מרתיעה בשם רייגן, ואת הבחור שתמיד מתלווה אליה שנקרא ליווי.
בהתחלה הספר הזה היה נורא מדכא, כי קאת בקושי יצאה מהחדר והיה לה נורא קשה להתאקלם.
נראה שהיא פשוט נרתעה מכל דבר חדש - ואני ממש מזדהה עם זה.
בהתחלה זה היה מוזר, כי זה בהחלט היה נשמע שלקאת יש איזושהי בעיה שדורשת כדורים, ורייגן אפילו מדברת איתה על זה ואומרת שהיא בעצמה לוקחת כדורים.
קאת עוקצת אותה בשאלה הלגיטימית לגמרי: "את פסיכיאטרית?".
זה נתן תחושה קצת לא נוחה בהתחלה, אבל אחרי שמתרגלים לזה, ומבינים את הטראומה שיש לקאת מהבית שממנו גדלה, ואת ההורים שגידלו אותה ואיך שהם "דפקו" אותה, זה נהיה טבעי יותר.
הדרך שבה היא מדברת בהתחלה על אביה, ועל הדאגה לו…
רק ברגע שהיא אמרה לעצמה: "קצת מאניה זה טוב", נפל לי האסימון למה הוא ככה.
כי היה ברור שאבא שלה לקח קצת יותר מדי קשה את זה ששתי בנותיו עזבו את הבית, אבל היה משהו קצת אקסטרה לזה, וזה אף פעם לא נאמר במפורש, אבל עם כל מה שקרה איתו בספר הזה, זה נהיה די ברור.
קאת היא דמות נורא מובכת, נורא מסוגרת, נורא לא משתדלת.
ואני חושבת שהחוויה שלה כאן, שמתארת שנה הראשונה בקולג', היא די אותנטית.
הספר הזה הוא אחד הספרים האהובים ביותר על הבוקטיוברית האהובה עליי, אז למרות שהכריכה שלו בעברית הרתיעה אותי…
פשוט יצא שלקח לי יותר מדי זמן לבחור ספר בספרייה, והרגשתי שהספרנית התחילה להסתכלעליי מוזר כי היא לא זיהתה אותי כי אני עוד חדשה שם - אז כשראיתי את הספר באותו הרגע - פשוט לקחתי אותו.
וזה היה ממש שווה את זה.
בוא נאמר שאם באופן מטאפורי מישהו גילה את הפינה הכי בטוחה שלי בעולם, שבה אני יכולה להיות עצמי עם כל הטוב והרע שבא עם זה, ועכשיו יכול לקרוא את התוכן שלי, שהוא ברמה של יומן אישי ממש - והייתי צריכה ספר שיעזור לי להכחיש שזה קורה - הספר הזה היה מצוין לזה!
נהנית מספר הזה בתור כותבת, כי קאת עושה קורס כתיבה יצירתית ומבלה הרבה זמן בכתיבה, אבל נהניתי ממנו גם בתור משוגעת.
כי היו רגעים בספר הזה, שקאת ממש הביעה את החשש הזה שהיא אולי כמו אבא שלה, ואולי היא משוגעת, וזה היה ממש ממש מנחם לקרוא שאני לא היחידה שעוברת את החרא הזה.
שאני לא היחידה שמרגישה שכולם נורמליים ורק היא הזויה, בגלל שהיא אוהבת לכתוב ולקרוא ספרים קצת יותר מאדם ממוצע.
הוא גם ללא ספק עשה לי חשק לרצות לכתוב סיפורים שוב.
ממש אהבתי את זה שהיא כותבת פאנפיקשן, ואת כל המחשבות שלה בנושא הכתיבה.
בתור מישהי שכבר קראה את "המשך הלאה" באנגלית וגם את הספר השני, אני חושבת שהיה לי הרבה יותר קל ליהנות מהקטעים הקצרים האלה בין הפרקים, שבהם אנחנו קוראים קטעים מהפאנפיקשן של קאת.
פשוט כי אני כבר מכירה את הסיפור של סיימון ובאז, זה היה כיף לזהות את ההבדלים בין מה שכתוב כאן לבין הגרסה הסופית, כי מי שלא יודע, זה בעקבות "מעריצה" שריינבו ראוול החליטה לכתוב גם את הסדרה על סיימון סנואו.
עדיין לא קראתי את השלישי, אבל הוא על המדף.
אני כרגיל אסיים עם הציטוטים, אבל אם אתם ממש לא רוצים שום ספוילרים לספר הזה, אז אולי כדאי לוותר עליהם.
אני באופן אישי כבר ידעתי מי הוא מושא האהבה כי זה ספר שהבוקטיוברית האהובה עליי מדברת עליו הרבה, אז הפרט הזה לא הפתיע אותי.
אבל אם אתם לא רוצים לדעת את זה, אז אני אעשה מחיצה בין הציטוטים שהם לא לגמרי ספוילרים, לבין הציטוטים שחושפים את מושא האהבה.
זאת לא תהיה עבודה קשה כי במילא הם נמצאים בסוף והם רק שניים.
_
קאת הפנתה את המזלג שלה אל רייגן. "אל תרחמי עלי, אני לא רוצה שתרחמי עלי."
"זה חזק ממני," אמרה רייגן. "את ממש מעוררת רחמים."
"אני לא."
"את כן. אין לך חברים, אחותך זרקה אותך, את מוזרה באוכל... ויש לך קטע הזוי עם סיימון סנואו."
"אני מכחישה את כל מה שאמרת עכשיו."
-
"אני מרחמת עלייך, ואני אהיה חברה שלך."
"אני לא רוצה להיות חברה שלך," אמרה קאת בכל החומרה האפשרית. "טוב לי שאנחנו לא חברות."
"גם לי," אמרה רייגן. "חבל שהרסת את זה עם הפתטיות שלך."
-
קאת עדיין ישבה ליד השולחן שלה.
"די!" רייגן כמעט צעקה.
"אוף," אמרה קאת והסתובבה אליה. עיניה נזקקו לכמה שניות כדי להסתגל למשהו שאינו מסך מחשב.
"תתלבשי," אמרה רייגן. "ואל תתווכחי איתי. אני לא משחקת איתך את המשחק הזה."
"איזה משחק?"
"את נזירה קטנה ואומללה, וזה מפחיד אותי. אז תתלבשי. אנחנו הולכות לבאולינג."
קאת צחקה, "באולינג?"
"כן," אמרה רייגן. "כאילו שבאולינג זה יותר פתטי משאר הדברים שאת עושה."
-
"מה נעשה ביחד?" שאלה קאת. "הוא ירצה ללכת לבר ואני ארצה להישאר בבית ולכתוב פאנפיקשן."
-
היא לא האמינה שהיא עושה את זה. בן. מסיבה. אנשים זרים. בירה. אנשים זרים. מסיבה. בן. קשר עין.
רייגן נתנה בה מבט מהיר. "אל תהיי מפגרת," היא אמרה בקשיחות.
***הציטוטים הבאים מכילים ספוילרים***
קולה של רן נחלש. "היא מרגישה נורא עם זה, קאת."
"יופי!" קאת צעקה. "גם אני!" היא פסעה צעד אחד אל אחותה.
"אני בטח אהיה משוגעת כל החיים שלי בגללה. אני אמשיך לקבל החלטות גרועות ולעשות דברים מוזרים שאפילו אני לא יודעת שהם מוזרים. אנשים ירחמו עלי, ואף פעם לא יהיה לי קשר זוגי נורמלי - וזה תמיד יהיה כי לא היתה לי אמא. תמיד. היא קלקלה אותי לגמרי. נזק שלא מתאוששים ממנו. אני מקווה שהיא מרגישה נורא. אני מקווה שהיא לעולם לא תסלח לעצמה."
-
"אני חושבת שאני לא כל כך טובה בזה. בינו לבינה. בכלל בין בני אדם. אין לי אמון באף אחד. אף אחד. וככל שאדם מסוים חשוב לי יותר, אני יותר בטוחה שיימאס לו ממני והוא יברח."
דוק כיסה את עיניו של ליווי. לא בעצב או כעס, היא חשבה - אלא בהרהור. דוק מהורהר.
"זה מטורף,", הוא אמר.
"אני יודעת," קאת הסכימה עם הקביעה, כמעט בהקלה. "בדיוק. אני מטורפת."
הוא הכניס את אצבעותיו לשרוול הסוודר שלה. "אבל את עדיין רוצה לתת לי הזדמנות, כן? לא רק לי, לזה. לנו?"
"כן," נכנעה קאת.
"יופי." הוא משך את השרוול שלה וחייך אל ידיהם שלא ממש נגעו זו בזו. "זה בסדר שאת משוגעת," הוא אמר בשקט.
"אתה אפילו לא יודע..."
"אני לא צריך לדעת," הוא אמר. "אני בעדך."
-
ליווי השמיע הממממ. כאילו הוא חושב. "מה אם אני אבטיח לא לגעת בך?"
קאת צחקה. "עכשיו אין לי שום תמריץ לבוא."
"מה אם אני אבטיח לתת לך לגעת בי ראשונה?"
"אתה צוחק? אני זאת שאי-אפשר לסמוך עליה בזוגיות הזאת. הידיים שלי בכל מקום."
"לא ראיתי שום ראיות שתומכות בזה, קאתר."
"בראש שלי, הידיים שלי בכל מקום."
"אני רוצה לגור בראש שלך."”
