ביקורת ספרותית על נערי העורב מאת מגי סטיווטר
ספר טוב

---

את הספר התחלתי לקרוא ברגשות מעורבים – מצד אחד, הסופרת – מגי סטיווטר. קראתי את שני רבי המכר שלה (הזאבים של גרייס ומרוצי העקרב – אני היחידה שתוהה מה יש לסופרת הזאת עם חיות?), ומשניהם התרשמתי מאוד. הכתיבה של סטיווטר זורמת ומרתקת, והרומנטיקה שבספרים שלה מעולה.
אבל, תקציר הספר הזכיר לי במידה רבה את הספר מיועדים, שאותו לא בדיוק אהבתי, בלשון המעטה.
במאה העמודים הראשונים חזרתי שוב ושוב לעלילת מיועדים, ורק כשסוף סוף השתחררתי ממנה הצלחתי ליהנות מהספר.
אבל זה לא משהו שאפשר להאשים בו את הסופרת.
ולכן.
הספר הזה מדהים. כפי שכבר ציינתי, הוא כתוב מעולה ולא ממש איפשר לי להרפות ממנו. הוא מותח ומלא תוכן, והעלילה נרקמת לעיתה לאורך עמודי הספר.
והדמויות.
זו בהחלט נקודה שראויה לציון – מגי סטיווטר יודעת ליצור דמויות.
בספר לא תוכלו למצוא דמות חסרת אופי או שטחית. לכולן יש מאפיינים מזהים, מוקצנים או שלא, שגורמים לך להישאב לתוך הספר אפילו יותר.
אז ישנה בלו, (או ג'יין, משלב מסוים בספר), שהיא נערה מוזרה מכל הבחינות. היא גרה בבית מלא נשים בעלות כוחות על-טבעיים, ושגרת חייה מושפעת מכך מאוד. לא מסופר הרבה על מצבה בבית הספר, רק שהעובדה שהיא שונה, וכל האחרים נורמליים, מונעת ממנה לרכוש חברים. היא לא יפה מדי או חכמה מדי, וזה מצוין, כי זה נוגד את המגמה הספרותית האחרונה (והשנואה) שבה נוהגים הסופרים להעצים את הדמות הראשית ולהפוך אותה למושלמת.
ישנו אדם, שכדי להימנע מספויילרים אומר רק שהוא נער-עורב, תלמיד מלגה בבית הספר היוקרתי אגלינבי (לעזאזל עם השם הזה, הוא מופיע כל שני עמודים ועדיין אין לי מושג איך לאיית אותו).
ישנו רונאן, עשיר אנוכי וזעפן בעל בעיות משפחתיות, מלא בגאווה ובשנאה תמידית. בין הדמויות המוצלחות ביותר בספר.
וישנו גנזי. הוא עשיר מאוד ונאה מאוד, מנהיג מלידה, מלא ביטחון וחובב מחקרים. הוא נוהג להציג כלפי חוץ רק דמות מושלמת, אולם גם לו יש פגמים. מדי פעם בספר אתה נחשף לצדדים שונים באישיותו, ומזדהה איתו בלב שלם. גנזי הוא, ללא ספק, הדמות האהובה עליי. הוא הופך את הספר למה שהוא, למרות שכוונתה של הסופרת הייתה בוודאות שבלו תהיה הדמות הראשית.

אבל למרות כל היתרונות הרציניים האלה, סיימתי את הספר בתחושת אכזבה קלה.
אני לא בדיוק יכולה להסביר את זה. במשך ארבעים ושלושה פרקים טוותה סטיווטר עלילה יוצאת מן הכלל, סיפור שרק עולה ועולה לקראת סיומו, ואז בכמה פרקים בודדים פשוט הרסה את הכול. זה כמו עוגה שאתה צופה בה תופחת בתנור, מכפילה את גובהה, עולה על גדותיה, וברגע שאתה מוציא אותה היא צונחת עד התחתית.
ואני לא מבינה למה. ככל הנראה, האכזבה העמוקה ביותר שלי היא מהרומנטיקה – כפי שכבר ציינתי, אני כמעט מעריצה את הכתיבה של סטוויטר כשזה מגיע לסיפור אהבה. היא מצליחה לגרום לך להתאהב בכל דמות, יוצרת המתנה וציפייה עמוקה, מערימה הררי קשיים בדרכם של בני הזוג ולבסוף מחברת בין שתי הדמויות במעין דרך גאונית ומשאירה אותך פעור פה.
וכאן זה פשוט לא קרה.
אוכל לתלות את האשמה בכך שהספר הזה הוא הראשון בסדרה, ולקוות שהבאים בתור יתקנו את הבעיה הזאת. בנוסף, נראה שהסוף פשוט הסתיים מהר מדי. אני יודעת, המשפט הזה אפילו לא הגיוני, אבל הוא מתאר מצוין את ההרגשה שלי. כאילו במהלך כל הספר העלילה התקדמה בקצב אחיד, ואז לקראת הסוף נראה שמישהו הריץ את הכול בקצב כפול. אתה אפילו לא מספיק לעכל את מה שקורה ו – בום! הספר נגמר.
זה מעצבן.

אז למרות הטעם המר שהוא משאיר, אני אומרת בלב שלם שהוא שווה קריאה.
אם אתעלם לרגע מהציפיות שהיו לי מהסופרת המסוימת הזו, זה ספר טוב.

» ביקורות נוספות של White Swan
» ביקורות נוספות על נערי העורב