ביקורת ספרותית על העץ הנדיב מאת של סילברסטיין

---

סיפורי ילדים נוהגים להיות קלילים בעלי עלילה קצרה וזורמת, עם ציורים מרהיבים שמושכים את העין.

"העץ הנדיב" הוא סיפור ילדים בתחפושת.

כי אומנם הוא קצר, עם ציורים שמושכים את העין, וממבט ראשון הוא נראה כשסיפור קליל וזורם, אבל האמת היא שכוונה גדולה מסתתרת בתוכו. ואולי אפילו כמה שאלות.

מהי נתינה?

עד כמה אנחנו צריכים להיות נדיבים?

האם אנחנו צריכים לתת את כל כולנו?



בסיפור מסופר על עץ, בעל אהבה גדולה מאוד לילד שבא לבקר אותו. בעת ילדותו הוא משמש לו כמקום למשחק, לאכילה, לשעשושעים ולכיף. הילד נהנה, וגם העץ נהנה. זאת הייתה שותפות נחמדה ומאושרת. אבל אז, לפתע, רואה העץ שפתאום הילד ממעט לבקר אותו. הילד גדל והתבגר, והעץ נשאר לבדו.

הילד לא נעלם כפי שחשב העץ, אלא חוזר יום אחד. העץ שמח, ומציע לו לשחק בענפיו לאכול תפוחים ולנוח בצילו, כמו בימים הטובים. אבל הילד-שכבר-לא-ילד מסרב ואומר שהוא יותר מדיי גדול. הגיע הזמן שלו להנות. ובשביל להנות צריך כסף. האם לעץ יש כסף?

לא, למרבה הצער אין לעץ כסף, אבל הוא ממש רוצה לשמח את הילד. לכן הוא מציע לו את תפוחיו שימכרם בשוק. הילד לא מהסס, הוא קטף את התפוחים ולקח אותם איתו. ושוב העץ הרגיש מאושר.

אך לא בזה דיי, הילד חוזר עוד כמה פעמים, ובכל פעם הוא מבקש דבר אחר. בית, סירה, ומקום לנוח בו. כל בקשה מבטאת שלב נוסף שבו הילד גדל. כסף= גיל הנעורים שבו רוצים להנות. בית=נישואים. סירה=רצון לברוח. מקום לנוח בו= זקנה. העץ תמיד שמח לו לתת את הדברים, אבל לקראת הסוף הוא קצת מתערער. הוא לא באמת מרגיש כל כך מאושר. אבל הוא נדיב. הוא נותן. הוא רוצה שיהיה לילד טוב.

הייתם חושבים שככל שהילד גדל הוא יבין את גודל הטובה שהעץ נותן לו, את הנדיבות ללא גבולות, אפילו במחיר שלא ישאר ממנו כלום, אבל זה לא קורה כך. הילד-שכבר-לא-ילד-אלא-קשישון-קטן מתעסק רק בעניניו וברצנותיו.העניינים הגשמיים שהוא רוצה. אני במקומכם הייתי תוהה למה, למה הוא לא קולט? למה הוא לא אומר תודה? למה הוא דורש מהעץ הכל? האם הוא לא שם לב בכלום? האם הוא נתקע פעם בקיר והראש שלו נשאר שם, בטעות? מה קורה פה?

אבל התשובה היא כואבת. רוב בני האדם-כולנו, למעשה- מתעסקים לרוב בעניינים שלנו. אנחנו דורשים מאחרים עד הגבול, ולא בהכרח נותנים בחזרה.

יש שיאמרו שאני נותנת משמעויות שהסופר בכלל לא התכוון להם בסיפור, אבל אני חושבת שהסופר ניסה להמשיל את הילד אל בני האדם מלכתחילה. מין ביקורת סמויה כזו.

אתם רואים? כן? זה אתם. זה כולנו. לפעמים אנחנו פשוט ראש בקיר. אולי הגיע הזמן להשתנות?

'אז,' יש מצב שחלק מכם יאמרו, 'האם אתה רוצה שנהיה כמו העץ? ניתן עד הסוף?'

אבל התשובה תלויה בשאלה, האם נתינה ללא גבולות זה טוב?

ולא, האמת שלא. לקראת הסוף כתוב שהעץ מרגיש מאושר, אבל לא כל כך. כמובן, מציאות שבה כל אחד ואחד מאיתנו ייתן ללא גבולות נשמעת מעוררת השראה כששומעים על כך, אבל זה יביא אותנו אל ריקנות,כך אני חושבת. מין נתינה וניתינה ונתינה ו- רגע, מה עם עצמנו? כי האחר הוא חשוב, אבל גם אנחנו עצמנו.

אז צריך למצוא את דרך המלך.

לתת לאחר, אבל גם לעצמנו. לפקוח עין על מה שאחרים נותנים ולהודות על כך. זה המסר שאני מפיקה מהסיפור, כתוצאה מכך שהעץ נותן הכל, והילד לא קולט, ובסופו של דבר מגיע העת בו מתעייפים ממירוץ החיים ועוצרים לרגע לנוח, וכל מה שנותר זה לשבת על גזע עץ כרות, זכר לימים עברו, ולחשוב על מה שהיה.

אז כן יש מצב שילדים ששומעים את הסיפור לפני השינה לא באמת יקלטו את המסר (כמובן, כל אחד מספיק מסר משלו, זה מה שמיוחד בסיפורים), אבל אני חושבת שזה מה שיפה בזה. לתת להם ספר תמים שממבט ראשון לא נראה כמשהו גדול, בעל מילים קצרות ומשפטים קטועים, ספר שנראה לכל הדעות לילדים, אבל בעצם הוא לא. הוא צופן בתוכו הרבה יותר. ובכלל, זה פונה עוד אל שני הצדת הצדדים. אל ההורים שמקריאים את הסיפור (הורים, הגיע הזמן לתוכחת נפש!) ואל הילדים, שלא באמת קולטים עכשיו את המסר, אבל זה מחלחל אצלם. בעתיד כשהם יראו אחרים אטומים כל כך הם יזכרו בספר ויגידו, רגע, אני לא רוצה להיות כמו הילד. אני רוצה לתת הרבה. אני רוצה למצוא את דרך המלך.

וככה נגדל עתיד טוב יותר.


--
למען האמת זה בכלל לא ביקורת, אלא מטלת כתיבה שהמורה לשל"ח (גם אני תהיתי איך זה קשור :0) הטיל עלינו. הוא הגביל עד 10 שורות אבל יצא שאני לחקתי את זה רציני מדיי ^^
בכל מקרה, בין אם זה עונה על ההגדרות של ביקורת ובין לא, בחרתי לפרסם את זה פה. אשמח לתגובות D:

» ביקורות נוספות של This is Me
» ביקורות נוספות על העץ הנדיב