ביקורת ספרותית על נאמנים - מפוצלים #3 מאת ורוניקה רוֹת
ספר בסדר

---

אני אגיד לכם מה.
לא אהבתי את "נאמנים" מאת ורוניקה רות.
לא אהבתי.
הספר הראשון בסדרה, "מפוצלים" יושב לו בנוחות על מדף הספרים שלי כבר זמן רב. אתם מכירים אותו בטח- אפור כזה, כריכה אופיינית לספר עתידני- משהו. אני לא יודעת עכשיו אם אני באמת באמת אוהבת את הסדרה הזאת.
אתם מבינים, קראתי את "מפוצלים" בתקופת משחקי הרעב שלי. התקופה ההיא, אני בטוחה שלחלק מכם גם הייתה כזאת. התקופה שבה כל ספר נוער טוב פלוס מינוס עושה שמות בנפש שלכם. הגורל בעצמו הציל אותי מלקרוא את "דמדומים" באותה תקופה, אחרת הייתי ממש בשפל, אבל כן קראתי את "מפוצלים". ואהבתי אותו אז, באמת. ואני חושבת שהוא באמת אחלה, כאילו, טריס מגניבה. היא בלונדינית קטנטונת ומרשימה, עם קעקועים בעלי משמעות ואומץ והכשרה ללחימה והכול. היא ממש מגניבה, כשחושבים על זה. תכלס, לא הייתי רוצה לפגוש אותה ממש, אבל כדמות היה ממש כיף לקרוא אותה.
בספר הזה, שסוגר את הטרילוגיה, אני לא יכולה שלא לחשוב על... מה כן היה צריך להיעשות ולא נעשה.
מכירים את זה?
בואו, אני אתן לכם דוגמה. אפילו שתיים.
תענו לעצמכם- מה היו הרגעים הגדולים ביותר, ה"מכילים" ביותר בסדרת ספרי "הארי פוטר", או בסדרת ספרי "פרסי ג'קסון"?
התשובה שלי- הרגעים השקטים. אני מתכוונת... אולי רואים את זה יותר ב"פרסי ג'קסון"- המחנה, הביתנים, תפוס את הדגל... כל האווירה של הסיפור, אלה היו הרגעים שבאמת רציתי לשמוע עליהם. אבל דוד ריק תמיד לקח את פרסי וזרק אותו לטרטרוס או למקומות אחרים על הפרק השני. ת-מ-י-ד. בהארי פוטר- אל תגידו לי שלא רציתם פשוט... יום רגיל בחיי תלמידי הוגוורטס, ממש להרגיש מה זה, ואיך זה להיות שם. מחנה החצויים והוגוורטס היו צריכים הרבה יותר מקום לטעמי.
ואיך זה מתקשר ל"מפוצלים"? אומר לכם- ההרפתקאות.
הנה שאלה פילוסופית- מה הופך את הגיבור ל"מיוחד"?
התשובה שלי- כי הוא היה בזמן הנכון ובמקום הנכון.
הייתי רוצה, תמיד, בכל ספר עם גיבור- ספר "הרפתקאות", לקרוא על החיים של הגיבור. איך זה להיות הוא במציאות שבה הוא חי? למה צריך כל כך הרבה קונספירציות? למה צריך שהכול ישתבש? ואל תגידו לי "כי אז לא יהיה מעניין", כי זה כן.
לא הייתם אומרים "לא" לעוד פרק- שניים שבו הארי ורון רוצים להבריז משיעור לחשים והרמיוני מאיימת שתלשין עליהם אבל בסוף לא מלשינה. לא הייתם אומרים "לא" לכמה פסקאות על הארי, שאולי יתהה בפעם הראשונה בחיים שלו איך הרמיוני מסתדרת עם כל הבנות בחדר שלה בזמן ששני החברים היחידים שלה הם בנים. לא הייתם אומרים "לא" לסיור מקיף בביתן הפייסטוס במחנה החצויים. לא הייתם אומרים "לא" לפרסי מאמן את ניקו בחרב פעם הראשונה.
ולא הייתי אומרת "לא" לשנתיים, רק שנתיים, שבהן טריס תכיר את פור, שניהם יגורו במנהרות שב"בור" שבפלג אומץ לב, אולי יצאו כמה פעמים. לא הייתי אומרת "לא" לסצנה אחת שבה טריס תקפוץ מהרכבת בבית הספר שלה, כמו שתמיד הסתכלה על תלמידי אומץ לב עושים את זה וקנאה בהם בסתר ליבה. אם הספרים היו הולכים ככה- חיים של בן- אדם, לא הרפתקה של גיבור, הייתי מצליחה לדמיין את עצמי שם, אולי. כמו שכולנו מדמיינים לאיזה בית נמויין בהוגוורטס, ואנחנו יודעים מספיק על איך זה בנוי כדי לראות את הכול ממש לנגד עינינו- הספות הירוקות בחדר המועדון של סלית'רין, למשל. הייתי רוצה לראות את השדות של פלג ידידות, ואת המעבדות והספריות העצומות בפלג אוריינות. אבל כל סדרת "מפוצלים" עברה לי מהר מדי. קפצנו ממרד אחד לשני. מפוצלים, לא מפוצלים...
ואז הגיע הספר האחרון, שממנו סבלתי באופן קשה. אני כותבת את הביקרות הזאת בחודש דצמבר, ואתם יודעים מתי הייתי אמורה להחזיר את "נאמנים" לספריה (אחרי הארכה)?! תחילת ספטמבר. הספר הזה עצבן אותי.
"מורדים", שהכריכה שלו, אגב, הייתה הכי יפה, נגמר בכל כך... מתח. באמת חשבתי על הדברים האלה- למה לא לכתוב ספר שבו יש חברה עתידנית והכול (כולנו מכירים כאלה, רק תסתכלו על קשת הספרים שיצאו בזמן האחרון לגילאין 12-18), והחברה הזאת בעצם תהיה ניסוי. אני חושבת שגם "הרץ במבוך" ככה, אבל הוא היה יותר מגניב מ"נאמנים", שם הכרנו את המשרד ששולט בניסוי, והוא עצבן אותי. האנשים בניסוי עצמו עיצבנו אותי, האנשים במשרד עצבנו אותי. לדעתי כל אחד משני המספרים- פור וטריס- היו צריכים להרוג את מרכוס כבר בספר הקודם. וכן, שימות פעמיים. היה מוות של דמויות שלא נתן כלום לעלילה (ואני לא מדברת על ה-מוות, אם אתם מבינים למה אני מתכוונת). דמויות שטוחות ומעצבנות מפה ומפה. יותר מדי עומק לאמא של טריס, כאילו- היא מתה, תפסיקו לגלות עליה דברים! כל ספר בערך טריס מגלה משהו חדש על אמא שלה, וזה יפה והכול שאמא שלה הייתה עמוקה יותר ממה שחשבנו, אבל איך שזה היה מוצג היה פשוט מעצבן.
החלק הכי טוב שנמשך במהלך הספר- היחסים בין טריס לכיילב, אחיה. ציפיתם שהיא ישר תסלח לו כי הם נשארו לבד בעולם והם כאלה מסכנים? תחשבו שוב. כבר אמרתי שטריס מגניבה.
ו... זהו. ספר לא משהו. מתוח כמו מסטיק עד השיא, שהיה יותר מדי בסוף, ורגעים מעצבנים במהלך העלילה שהיו אמורים להראות את החיים ב... איך הם קראו לזה? מתקן? אז זה, וכמו שאמרתי- אני רוצה לדעת על העולם עוד, אבל העולם שבתוך הניסוי היה מעניין והייתי רוצה לשמוע עליו יותר מאשר על העולם שבחוץ.
אחרית הדבר- יפה. כן. סיום אמריקאי, פור חמוד. כן, הסוף אחלה.

» ביקורות נוספות של סופיה
» ביקורות נוספות על נאמנים - מפוצלים #3