ביקורת ספרותית על HHhH - המוח של הימלר עטיפה חדשה מאת לורן בינה
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 11 בינואר, 2015
ע"י זה שאין לנקוב בשמו


כשהייתי בכיתה ז', הייתי צריך, כמו כל ילד אחר בשכבת גילי, לכתוב עבודת שורשים. באותה העת גם דבק בי הכינוי 'העצלן'. ובצדק, הייתי אז עצלן מאוד. (לדוגמא: העדפתי לשכב במיטה ,להסתכל על התקרה ולספור את האבק, במקום לקום מהמיטה, להסתכל על הרצפה ולנקות את האבק). לכן, לא פלא איפוא שכששמעתי שאני צריך לכתוב עבודת שורשים באורך של יותר מ-30 עמודים, נפל עליי יאוש גדול מאין כמותו.
אז מה עשיתי? פשוט מאוד, עשיתי את מה שמישהו אחר כנראה היה עושה אם הוא היה במצבי: לקחתי את עבודת השורשים של אחותי הגדולה עם ה-100 הגדול שמתנוסס בדיוק מעל שמה, והתחלתי להעתיק.
לא עבר הרבה זמן, ואחותי המלשנית והמעצבנת תפסה אותי על חם, והלשינה עליי לאמא.
בערב שלאחר מכן, אמא שלי קראה לי לשיחה. בשיחה, היא הפנתה לעברי את האצבע הגדולה והמאשימה שלה מול העיניים שלי, ואמרה משהו כזה: "אתה כבר לא ילד, זשל"ב. אתה נער בוגר, וכדאי לך לשכוח מכל ההתפנקויות האלו שלך. מעכשיו, אני מצפה ממך שתתנהג כמו נער בוגר, ותתחיל לכתוב עבודת שורשים חדשה משלך ולא את עבודת השורשים של אחותך הגדולה. אחותך לא התעצלה כשנתנו לה את המשימה. מאיפה באמת נראה לך, באה העבודה שהיא עשתה? מאחותה הגדולה שמעולם לא הייתה לה? לא, היא עשתה את זה לבדה. לגמרי לבדה. אולי עם קצת עזרה ממני, וזה הכל. ולכן, אני מבקשת בפעם האחרונה שתתחיל כבר לכתוב את העבודה הזאת. ופחות מ-100 אני לא מקבלת, שומע אותי?"
נו, הייתה לי ברירה? לא, לא הייתה לי. הקשבתי לאמא והתחלתי לכתוב את העבודה הזאת. ולא, בלי הרבה חשק.
במהלך רוב העבודה, אמי ישבה לידי ואמרה לי מה לכתוב. בין היתר, היא סיפרה לי על ילדותה, על ילדותו של אבי, על איך הם נפגשו וגם את תולדות חייהם של שאר בני משפחתי. ובנוסף, גם הפגישה אותי לראשונה עם אילן היוחסין שלנו.
כל זה היה יכול להיות נורא מעניין ללא ספק, אלמלא העובדה שהייתי באותו זמן סופר-עצבני ולחוץ בזמן ומת כבר לסיים את העבודה ה'מזורגגת' הזו.
"סבתא רבא שלי עבדה במפעל לייצור נשקים במהלך מלחמת העולם השנייה...סבא רבא שלי היה פרטיזן... ברוסיה, אמי הייתה מורה לספרות רוסית, ללשון ולהבעה...דוד שלי מצד אמא, היה חוליגן ולמד בפנימיה...החופש הגדול ברוסיה נמשך שלושה חודשים....נו, מה עוד? נו,מה עכשיו? מה עוד לכתוב?" שאלתי בעצבנות את אמי, שנראה היה כאילו היא לא ממהרת לשום מקום והיא לגמרי בשאנטי שלה, תוך כדי שהיא מכתיבה לי ואני מקליד את מה שהיא מכתיבה לי, במחשב.
ככה נמשך בעצם רוב התהליך של הכתיבה. בעצבנות, וברצון שכל זה ייגמר. ברצון שהכל כבר יהיה מאחורי, ושאני אוכל לחזור להסתכל ולראות איך האבק גדל לו על התקרה.
אני זוכר אפילו את הרגע הזה, את הרגע הנוראי הזה, שגיליתי שבטעות נמחקה לי חלק מהעבודה, ממש לפני הסוף, כשכבר עמדתי להגיש אותה. וואי, וואי, איך בכיתי. אני זוכר את הרגע הזה במדוייק. אני זוכר איך שפשוט נשכבתי על הרצפה וייללתי במשך שעות כמו איזה ילד קטן שלא נותנים לו סוכריה. בזמן שיכולתי להתנהג בצורה בוגרת יותר, לקום מהרצפה, לשבת שעה קלה ליד המחשב, לתקן את הנזק ואז לשכוח מהכל, (כי אין מה לעשות, דברים כאלו קורים) פשוט המשכתי לצרוח וליילל שם על הרצפה הקרה במשך שעה או אפילו יותר ולבזבז את הזמן, הקצר גם ככה, שאין לי.
כשאני מסתכל עכשיו, בעיניים בוגרות יותר, על מה שקרה, אני מבין פתאום איזה אידיוט הייתי. אבל מה לעשות שאז, כשהייתי בכיתה ז', כל מה שעניין אותי זה רק ה-100 העגול, שלמרבה ההפתעה ואיכשהו באופן הכי לא הגיוני שיש וכנגד כל הסיכויים, התנוסס מעל שמי בעבודת השורשים שלי?

***

לורן בינה חקר כל אבן ואבן וכל גרגר חול שניקר בדרכו, חרש כל ספר וספר על השואה שהוא הצליח למצוא, עשה מרתון היסטרי של סרטים על מלחמת העולם השנייה, נכנס לתוך כנסיות עתיקות ובדק אם יש שם משהו (ולא משנה מה) שיצדיק את מה שקרה שם לפני 70 שנה, חקר כל איש ואיש שהוא היה יכול למצוא (ואפילו יצר קשרים עם כמה בחורות יפהפיות על הדרך)- וכל זה רק בשביל שהספר הזה, שאני כותב עליו כעת ביקורת, ייצא לאור.
אף מילה שלי לא תוכל לתאר כמה כבוד אני רוחש לאדם הזה. כי באמת, איך אפשר שלא לרחוש כבוד לבן אדם חרוץ ביותר שנותן את כל כולו ואת כל הנשמה שלו, בשביל כמה דפים?
כשאני מסתכל על לורן בינה, ומשווה אותו אליי, בתקופה ה'נפלאה' הזאת שבה הייתי בכיתה ז', ההבדלים בינינו ניכרים היטב. והכל לטובתו:
*דבר ראשון: הוא חרוץ- אני עצלן.
*דבר שני: הוא כתב ספר באורך של 320 עמודים בלי אף תמונה, ואילו אני כתבתי רק 30 עמודים מסכנים עם מלא מלא תמונות, תוכן עניינים וגם שער.
*דבר שלישי: ממני ביקשו לכתוב את העבודה. מלורן בינה אף אחד לא ביקש שהוא יכתוב את הספר, זו הייתה לגמרי ההחלטה שלו.
*ודבר רביעי ואחרון: אני בכיתי, התלוננתי, צעקתי, קיטרתי ובעיקר סבלתי. והוא, לעומת זאת, מהרושם שקיבלתי ממנו דרך הספר, נראה כאילו הוא אפילו פעם אחת לא פצה פה או התלונן, בכל דרך שהיא. אני אפילו ארחיק לכת ואומר שהיו כמה רגעים במהלך הקריאה שבהם הרגשתי, דרך המילים שלו, שהוא באמת נהנה לאורך כל הדרך, גם ברגעים הקשים והמפרכים מכל שהוא עבר במהלך המסע הארוך הזה שנקרא 'כתיבה'.
אז עכשיו, בפעם המאה, אני שוב מוריד את הכובע (שאין לי) בפני דמות המופת הזאת שקוראים לה 'לורן בינה'.

ועכשיו לספר עצמו- מה שלורן בינה עושה בספר, זה מדהים. לא רק שהוא מספר לנו, הקוראים, את ההיסטוריה, אלא שהוא כותב אותה בצורה שלו ובמילים שלו.
מה כבר הוא לא עושה? הכל הוא עושה, הלורן בינה הזה: הוא משכתב את ההיסטוריה מחדש, הוא מצרף לספר דיאלוגיים בידיוניים שלאף אחד אין את ההוכחה שהם באמת נאמרו אבל כשהם נכתבים בספר של לורן בינה אז זה נראה הכי אמיתי שיש, הוא משתף אותנו כמעט בכל עמוד ואחרי כמעט כל פסיק ופסיק בלבטיו האישיים, (מה לכתוב עכשיו, מה לכתוב אחר כך, האם כדאי לוותר על קטע כלשהו- חשוב ככל שיהיה- ו"להוריד אותו מהעריכה" מאיזושהי סיבה שלא תהיה, והאם הקטע הזה- שנראה ממש לא חשוב ולא קשור לשום דבר- באמת לא כזה חשוב כמו שהוא נראה או שהוא פרט חשוב מאוד בסיפור ושכן חייבים לציין אותו, וכ'ו) ולמרות הכל, ההיסטוריה נראית אמיתית יותר מתמיד.

בין לבין, הספר עוקב גם ריינהרד היידריך, יד ימינו של הרייך והמתכנן הסופי של השואה, החל מהילדות הנוראה שלו ושבה הוא סבל מאינספור התעללויות, עד הרגע של ההתנקשות בכנסיה, וגם על יאן קוביש הצ'כי ויוזף גבצ'יק הסלובקי שנשלחו לבצע את ההתנקשות.

קשה לי להגיד יותר ממה שאמרתי עכשיו, על הספר. אני לא מצליח למצוא את המילים הנכונות. צריך לקרוא את הספר, ולהיות שם עמוק עמוק בין הדפים, בכדי להבין.
הספר כתוב מצויין, הרעיון שלו הוא מבין הרעיונות המקוריים והייחודיים שיכולים להיות לספר, והכי חשוב: נראה בבירור שהושקע בספר הזה הרבה מאמץ, וגם אהבה רבה.


אבל (וכאן מגיע האבל) כמו שהספר לא פשוט לכתיבה, כך גם הוא לא פשוט לקריאה. צריך בשבילו הרבה סבלנות. היו רגעים במהלך הקריאה שהרגשתי בהם מעט עומס של ידע, תאריכים היסטוריים, שמות מסובכים ובלתי פשוטים לקריאה. והבנתי, שלמרות כל האהבה והכבוד שיש לי כלפי לורן בינה, הספר הזה הוא לא הצלחת שלי. או במילים פשוטות יותר: הרגשתי שזה לא משהו שאני בדרך כלל אוהב לקרוא.
אז אחרי מאה עמודים שבהם אני ולורן בינה בילינו יחדיו בסמטאות חשוכות וכנסיות עתיקות, צפינו יחד בסרטי שואה וקראנו ביחד ספרים רבים על הנושא- החלטתי שזהו זה, ושנינו נפרדנו בחיוך.

אבל מה שכן, אני ממליץ לכולכם ולכל מי שיש לו מספיק סבלנות כדי לצלוח את הספר הזה עד סופו, לקרוא את HHhH :)

***

נ.ב- מכל הביקורות שכתבתי עד עכשיו ב'סימניה', אני חושב שזו הביקורת שהשקעתי בה הכי הרבה מאמצים, והביקורת שהיה לי הכי קשה לכתוב. בררתי כל מילה ומילה, כתבתי ואז מחקתי ואז שוב כתבתי ואז שוב מחקתי, כדי שיתקבל התוצר שאתם רואים כרגע.
אז אל תשכחו לפרגן. גם אם אתם לא הכי מתחברים.
34 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
תודה רבה על הפירגון, אריאל :)
אריאל (לפני 3 שנים)
כן המפקד!
הנני לפרגן. גם אם אני לא הכי מתחבר.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
חחח... שעשעת אותי. תודה, נראה לי :)
טופי (לפני 3 שנים)
ברכת עצלנית לעצלן....האבקים עדיין מרקדים באויר
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
תודה רבה, חני!
צודקת בכל מילה.

שיהיה לך מזל טוב!!!
חני (לפני 3 שנים)
זשל"ב יקר סוף סוף הגעתי לביקורת!! לא קראתי את הספר עדיין לכן אני לא יכולה לדוש אתך על האם קראת נכון את העובדות או בחרת לפרש את הספר כראות עיניך. הביקורות שהכי קשים עלינו הם הביקורות שהנושא היה קשה להסביר אותו לעצמנו. השגיאות החינניות שלך מוסיפות רק חן לביקורת כי היי יש לך את כל החיים לדקדק באמירות ובהתפלספות נאורה. רואים שהשקעת בביקורת ואני שמחתי מאוד לקרוא אותה. יישר כח עם עוד המון ביקורות נפלאות.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
תודה, שין שין!
אני לא יודע אם זה יקרה.
תודה על ההערה, אבל לא ניסיתי להתחנחן.

:)
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
תודה, סבא של דוד. העונג הוא כולו שלי!
שין שין (לפני 3 שנים)
אחלה ביקורת. נהניתי לקרוא. מקווה שתחזור יום אחד אל הספר כמו שחזרת לדפדף בעבודת השורשים. אם תרשה לי הערה קטנה, הסיומת מיותרת, מי שירצה יישמו לפרגן גם בלי בקשה ישירה ומתחנחנת.
מיכאל (לפני 3 שנים)
כל הכבוד חבר על ההשקעה! היה כיף לקרוא!
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
אוקי- התייחסתי אליו כמו אל הילד שמעולם לא היה לי...

:)
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
תודה, רץ!
לורן בינה הוא עדיין היסטוריון אינטלקטואל. הבעיה כנראה נמצאת בי, לא בו. האמת היא שאפילו חשבתי להמליץ לך עליו, כי אתה מן טיפוס כזה שאוהב ספרי היסטוריה ומלחמה, ואני חושב שתאהב אותו.
אז הנה: אני ממליץ לך לקרוא את הספר.

אני עדיין לא בטוח מה בדיוק ארצה להיות כשאהיה גדול. אם אהיה סופר, אז אני מעדיף להמציא דברים. לכתוב פנטסיה, ואם לא פנטסיה אז לפחות דברים שלא קשורים לחיים האישיים שלי.
על החיים האישיים שלי אני כותב בביקורות ב'סימניה' :)

שוב תודה רבה, ואל תשכח את ההמלצה שלי.
דרך אגב, מזכיר שיש לך גם את הארי פוטר... מתי אתה מתכוון לקרוא?
אוקי (אורית) (לפני 3 שנים)
מקווה שלא רק גידלת, שגם טיפלת באבק כמו שצריך... :))
רץ (לפני 3 שנים)
זשל"ב - יופי של ביקורת - כול כך שמחתי שבזה הרגע צומח לנו היסטוריון אינטלקטואל, ואז ברגע אחד הצלחת לפרק לי את התקווה כשנטשת את הספר, מה יהיה איתך ? לבטח תהייה סופר, שיכתוב רומנים על האמא שכתבה עבורו את עבודת השורשים, ואחת שדורשת כול הזמן מאה עגול, אבל אתה תמיד אתה מצליח לעמוד בציפיות.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
פעם ראשונה שאני שומע מישהי שאומרת שלגדל הרבה אבק, זה מקסים. אמא של הייתה מתחרפנת...

סתם, סתם. תודה, אוקי :)
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
אורגת, תודה רבה! אני שמח לקרוא את תגובתך החמה.

אבל (ויש אבל) אני דווקא הפקתי לא מעט מהעבודה הזו. נכון, באותו הזמן הייתי עצלן ורק רציתי לסיים עם זה כבר, אבל לא מזמן התחלתי להכות על חטא, הוצאתי את העבודה שלי מהארון שבחדרי, התחלתי לדפדף בה קצת ולקרוא אותה, אמרתי: "אח, איזו נוסטלגיה", והתחלתי להתעניין יותר ולשאול את הוריי שאלות.
מסכים איתך. זה אכן תהליך מרתק. רק חבל שלא רותקתי אליו מההתחלה...
אוקי (אורית) (לפני 3 שנים)
גידלת הרבה אבק :) ? מקסים.... :)
אורגת הדיו (לפני 3 שנים)
בתור תלמידת כיתה ז' ששוקדת על עבודת השורשים שלה בימים אלו ממש, (למעשה, בדיוק הייתי היום בסיור שורשים במכון משואה), אני חייבת להגיד שחבל לי. חבל לי שלא הפקת יותר מהעבודה הזו, כי זה תהליך מרתק. אבל אולי כדאי שאני אפסיק להישמע כמו מורה ואעבור לדבר על הביקורת שלך...
רואים שהשקעת, באמת. רואים. רואים שכבר התגברת על העצלנות ההיא, והצלחת. הביקורת באמת מצוינת. לא קראתי את הספר, אז אני לא יכולה להגיד כלום על מה שהבנת או לא הבנת. זו ביקורת זשל"בית ונפלאה.
כל הכבוד.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
:)
שונרא החתול (לפני 3 שנים)
גם אז וגם עכשיו לא התכוונתי שתתקן את השגיאות. הן חינניות והן חלק מהקסם הזשל"בי.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
ולגבי הדיון הסוער שהיה פה מקודם: אין לי ממש הרבה מה להוסיף, אבל תודה רבה על הקישור ועל ההתעניינות.

זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
תגובה שונראית טיפוסית. אני אוהב מאוד את הראייה החדה (והחתולית) שיש לך. גם אם את רק שמה לב לטעויות, אני עדיין מאוד אוהב את התכונה הזאת שלך, וזה מאוד אבל מאוד חינני בעיניי :)

את הטעויות, כמו שאת כבר מתארת לעצמך, לא אתקן. הטעויות, כמו שכבר אמרתי בביקורת שלי על הספר 'המעניק', הן מה שמאפיין אותי מאוד. לטוב או לרע.
והאמת היא שבכלל לא חשבתי שזה טעות לכתוב ככה. את ממש מעוררת הערכה. באמת, אף פעם לא ראיתי מישהו (או מישהי) שיש לו (או לה) ראייה חדה כמו שיש לך.

תודה רבה שונרא, על התגובה והלייק. שימחת אותי מאוד.
בהחלט הפנמתי את ההערות של אלון. תודה על ההערה.
שונרא החתול (לפני 3 שנים)
ביקורת זשל"בית טיפוסית. אהבתי את השגיאות החינניות. הנה כמה דוגמאות:
"להסתכל על התקרה ולספור את האבק..." - איך בדיוק סופרים אבק? אתה שוכב במיטה עם טלסקופ?
"ושאני אוכל לחזור להסתכל ולראות איך האבק גדל לו על התקרה." - אבק לא גדל, הוא מצטבר.
"לורן בינה חקר כל אבן ואבן וכל גרגר חול שניקר בדרכו..." - לא "ניקר" אלא "נקרה". ובעצם, "נקרו", כי זו לשון רבים.
"הספר הזה הוא לא הצלחת שלי." - אני מניחה שזה גיור תמוה ומוזר של הביטוי not my cup of tea

ביקורת חיננית וגימיקית. היא בהחלט לא מהמוצלחות שלך, אבל פרגנתי לך בתגובה ובלייק.
ואני מקווה שעכשיו תפרגן לעצמך בכך שתפנים את ההערות, האבחנות, העצות והתובנות של אלון.
Lali (לפני 3 שנים)
בדקתי את זה עכשיו שוב, ליתר ביטחון :)
http://news.walla.co.il/item/2711483
עמיר ש. (לפני 3 שנים)
נכון, אריאל.
אריאל (לפני 3 שנים)
מסכימה עם אמיר.. לא הגיוני שמורים יהיו היחידים במקצועם שיקבלו חיסיון פלילי. לא מדובר פה באיזה תלמיד אדיוט שקפץ למים עמוקים או משהו למרות שאסור. והעונש הוא קל יחסית- עבודות שירות.
בכל מקרה יש הרגשה כללית שארגון המורים מנצל את התלמידים להשגת מטרותיו.
עמיר ש. (לפני 3 שנים)
starry את טועה. אלא שרבים מאוד מהחברים בארגון המורים - תומכים במחאה ומתנגדים לעילת העיצומים !!
אור (לפני 3 שנים)
גם אנחנו שובתים.
Lali (לפני 3 שנים)
אני רק מציינת שהשביתה של התלמידים היא לא כמחאה על מאבק המורים. הם תומכים במאבק שלהם דווקא. פשוט לא מוכנים שזה יהיה על חשבונם
עמיר ש. (לפני 3 שנים)
נצחיה, חולק עלייך בגדול. ומרשה לעצמי להמר שאת לא מעורה בפרטי הפרטים. המורים - מגובים לכל תביעת נזיקין ע"י משרד החינוך. וכמובן הביטוח. מדובר על משהו אחר לגמרי - על האשמה פלילית נגד מורה - אין סעיף בחוק שנותן חיסיון פלילי לאף עובד - לא לטייס, לא לנהג משאית אשפה. לא לי ולא לך. לאף אחד. מדובר על מקרים של תביעה בעקבות רשלנות פושעת. לא טעות. לא מקרה מצער. רשלנות פושעת. ומורה שפושע ברשלנות - צריך לתת את הדין. בדיוק כמו שאם את תפשעי ברשלנות במקום עבודתך - תתני את הדין ואיש לא ייתן לך חסינות.
הכול התחיל ממורה ומנהל ב"מכללת אורט" בירושלים שנתבעו תביעה פלילית (ולא נזיקית) על מותו של תלמיד בטיול שנתי. בית המשפט קיבל את התביעה והמנהל והמורה נענשו בעבודות שירות - מה קרה כאן? התלמיד הביא אישורים רפואיים שמעידים כי הוא חולה אפילפסייה, שאסור לו לשחות במים קרים במזג אויר חם. ועוד איסורים. המורה המלווה התעלם, או לא קרא את האישורים מהרופא, או לא יודע מה - אבל - התרשל התרשלות פושעת. התלמיד נכנס עם חבריו לאיזה מעיין מים ביום קיץ חם, קיבל התקף ומת. (חובש לא היה שם ליד - גם זו התרשלות פלילית - הפעם של מנהל בית הספר. אין מצב לתת להם חיסיון. אין סיבה לתת להם. אחריות זה א"ב. וכן, אני מורה ומחנך - וגם בכיתתי, בחדר הכיתה יכולים לקרות מקרים, אבל, לא בעקבות רשלנות פושעת כי אם בעקבות תקלות מצערות - ואז יש מקום לתביעת נזיקין ויש גיבוי של כל הרשויות. ויש ביטוח.
אריאל (לפני 3 שנים)
כאן שובתים (סתם מציינת)
נצחיה (לפני 3 שנים)
גם אצל הבנות שלי לימודים כרגיל. עמיר, אני מבינה נכון שאתה מורה, ומתנגד לשביתה הזאת של המורים? בעיני זו המוצדקת מכל השביתות (ורובן, באמת, לא ממש מוצדקות). ליווי טיולים הוא אחריות מטורפת, במקום ובזמן שבו אין למורים בדל סמכות והקשבה.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
בדקתי, ואצלנו הכל כרגיל.
עמיר ש. (לפני 3 שנים)
סבבה.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
תודה, עמיר. אולי יש תקווה...
אבדוק קצת את העניין, ואגיד לך.
עמיר ש. (לפני 3 שנים)
ז"שי, הנה, מעתיק לך את ההודעה הרשמית: "מועצת התלמידים והנוער הארצית מודיעה כי לצערנו אם לא ימצא פתרון לעניין הטיולים תימשך שביתת התלמידים עד שבת (לאחר שבת תהיה הערכת מצב מחודשת).

מועצת התלמידים והנוער הארצית מבקשת מכל תלמידי מדינת ישראל בבתי הספר העל יסודיים לא להגיע לבית הספר.

יש לציין כי במידה והטיולים השנתיים יוחזרו ו/או תהיה התקדמות משמעותית בעניין, השביתה יכולה להתבטל ועל כך יש להתעדכן דרך דף הפייסבוק שלנו.

השמעות על השביתה הנודדת שגויות ולכן ראו הודעה זאת כרשמית ועדכנית ביותר.

תלמידים המיועדים להיבחן בבחינות הבגרות, יגשו לבחינה ביום ה' כמתוכנן. השביתה אינה כוללת את בחינת הבגרות.

אנו נמשיך להילחם על זכותם של תלמידי ישראל לקבל חינוך ערכי לא רק בכיתה!

מוזמנים להתעדכן דרך דף הפייסבוק שלנו: "מועצת התלמידים והנוער הארצית".

וזה לךא קשור רק לטיולים שנתיים. מדובר מאז יום ראשון האחרון ביציאות בדלל מבית הספר.

זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
או שיכול להיות שפשוט הספקנו להיות השנה בטיולים שנתיים, ולכן אין אצלנו מחאות?
באסה, כי הייתי מצטרף בשמחה בכל זאת. או במילים אחרות, הייתי בשמחה לא הולך לבית הספר מחר...
עמיר ש. (לפני 3 שנים)
העיצומים התחילו לפני שלושה שבועות פלוס-מינוס, לפני זה הייתם בנגב ואני הייתי בהרי אילת עם הכיתה שלי. צריך לברר אצל מועצת תלמידים - אולי הם נרדמו אצלכם :)
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
מה זה רשת אמ"ית?

ולי לא הודיעו שום דבר. השנה דווקא כן יצאנו לטיול שנתי. זה היה בנגב.
עמיר ש. (לפני 3 שנים)
חוץ מרשת אמ"ית. וכאלה שהמנהל אומר להם לא והם יקשיבו. לא יודע מה קורה בבתי ספר פרטיים מלאים. חצי-פרטיים משתתפים.
עמיר ש. (לפני 3 שנים)
כן. יש לכם בטח נציגים במועצת תלמידים. הם אמורים לתת את כל הפרטים. אלא אם אתה לומד בבית ספר של רשת אמי"ת.
ארגון המורים כעת בעיצומים אויליים ופסיכיים - אתה יודע.. אתם לא יוצאים לטיולים וזה... והתלמידים - כמו שצריך - מוחים... ואני בעדם, בגדול.. אז, מחר התלמידים מתכננים להשבית את המערכת ולהפגין ולמחות. ואני מפרגן להם - והולך להפגין איתם.
עמיר ש. (לפני 3 שנים)
כן. יש לכם בטח נציגים במועצת תלמידים. הם אמורים לתת את כל הפרטים. אלא אם אתה לומד בבית ספר של רשת אמי"ת.
ארגון המורים כעת בעיצומים אויליים ופסיכיים - אתה יודע.. אתם לא יוצאים לטיולים וזה... והתלמידים - כמו שצריך - מוחים... ואני בעדם, בגדול.. אז, מחר התלמידים מתכננים להשבית את המערכת ולהפגין ולמחות. ואני מפרגן להם - והולך להפגין איתם. גם אתם - לא להיות חנונים וללמוד. להשתתף במחאה !!!
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
אה, קראתי על זה עכשיו. תגיד עמיר, זה בכל בתי הספר בארץ?
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
תודה, עמיר!
אבל לא שמעתי על שביתת מחאה נגד ארגון המורים... אפשר הסבר קטן?
ואגב, מה עושים בשביתה הזאת? לא באים לבצפר? אם כן, אני בעד!
עמיר ש. (לפני 3 שנים)
כמעט פספסתי אותך. טוב מאד ומחר - כולם להשתתף בשביתת המחאה נגד ארגון המורים. כן ?
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
צילה, תודה רבה.
סבא רבא שלי וסבתא רבה שלי נפטרו (גם) ובהפרש לא גדול כל כך זה מזו. לפעמים אני קצת מרגיש אשמה כשאני חושב שכל מה שהם זוכרים ממני זה בטח ילד שבא אליהם לביקור פעם בשנה או בכמה חודשים, ומבקש סוכריות או יורק על האנשים שלמטה מהחלון (הם גרו בקומה גבוהה).
לא ממש יצא לי לשאול אותם אישית הרבה שאלות. אמא העבירה לי את רוב המידע עליהם.
אבל אהבתי אותם, ואני עדיין אוהב אותם.

ואת יודעת, הסבא רבה שאני הכרתי הוא לא באמת הסבא רבה האמיתי שלי שלי (בעלה של סבתא רבה שלי מצד אמא, נפטר, והיא (סבתא רבה שלי) נאלצה להתחתן בשנית- עם מי שאני מכיר כסבא רבה שלי).

טוב, אין ספק שהיה פה דיון מרתק על השורשים שלנו. תודה על התגובה.
צילה (לפני 3 שנים)
ביקורת מקסימה. לגבי עבודת שורשים, שתי הבנות שלי הכינו עבודת שורשים בהפרש של חמש שנים אחת מהשניה. העבודה היוותה הזדמנות מצוינת לשוחח עם סבא וסבתא, אשר לא תמיד היה כח וחשק לשוחח איתם (מצד הבנות), וגם רענון מצוין לכולנו לגבי חייהם של הסבתא וסבא רבה ז"ל משני הצדדים.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
המפף גם לך. כלומר, תודה רבה, ניימי!
אני מבין אותך, זה באמת עצבן אותי. עשית כבר עבודת שורשים או עדיין לא? אם את רוצה עזרה, רק תבקשי. באמת הכי כיף זה להמציא...
וכן, אני מסכים איתך גם עם נושא ההודעות הנמחקות. זה כל כך מעצבן! כשאני כותב הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה הרבה (ועוד 100 פעמים הרבה) ואז הכל נמחק פתאום, אני מרגיש כאילו גם משהו נמחק לי בלב, אבל למרות זאת מרגיש כבד אפילו יותר. אני מרגיש כאילו כל הדברים הרעים צפים מעל המים, והדברים הטובים, שוקעים. מן רגש מעצבן וכל כך מפחיד כזה.
שוב תודה. איזה כיף שלפחות התגובה שלך לא נמחקה...
Nameless (לפני 3 שנים)
המפף. עבודת שורשים. למה אני לא יכולה במקום פשוט לכתוב סיפור על משפחה בדויה? אני באמת לא רוצה לעשות את זה. המפף.וזהלא מעצלנות, אלא פשוט מאי רצון טהור לא לעשות את זה ממספר סיבות שיסיטו אותי עוד יותר מהנושא.
ביקורת נהדרת. אני מתחרפנת כשמשהו שכתבתי והשקעתי בו נמחק. כך תעיד ההודעה המבישה שלי ששלחתי לריינס.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
תודה רבה רבה נצחיה, על התגובה המושקעת גם כן!
אני יודע שזו לא הביקורת הכי טובה שלי, אבל זו ביקורת שמאוד התאמצתי בשבילה (והיא גם ארוכה מאוד).

לגבי עבודת השורשים, אני חושב ששתי ההשערות שלך נכונות. מצד אחד, זו באמת דרך לחבר את הכותב של העבודה לשורשי משפחתו (ותראי, למרות כל הסבל, כשכבר התבגרתי, אז התחלתי להתעניין ולשאול את ההורים שלי שאלות) ומצד שני זו גם דרך להתנסות בכתיבה (תראי אותי, בסימניה, כותב ביקורות ומשקיע. והפעם זה ברצון! אז כנראה שאת צודקת, נצחיה).

דבר ראשון- שוב תודה, נצחיה.
דבר שני- מה שמזכיר לי, שאני אשמח מאוד אם אכתוב ספר ואז תכתבו עליו ביקורות (זה יכול להיות גדול! הי נצחיה, אולי גם את תכתבי ספר? יש לך כתיבה מעולה.) ומי יודע, אולי ביום מן הימים אכתוב גם ביקורת עם תמונות? (הרי כבר עשיתי ביקורת מוקלטת, אז למה לא...)
דבר שלישי הוא דבר נכון מאוד. שוב, כנראה שהתבגרתי. תודה על המחמאה.
דבר רביעי- שתי הדרכים אכן לגיטימיות.
לגבי הדרך שבה לורן בינה כתב- הסקתי אותה לפי הספר. לא יודע, הייתה לי הרגשה שהוא לא סבל הרבה והוא דווקא נהנה מזה. שוב, יכול להיות שאני טועה (הרי את אמרת בעצמך שאי אפשר לדעת) אבל זו הרגשה. אם תקראי את הספר, את גם כנראה תרגישי את זה.

אני יודע, נצחיה. אני מקשיב לו, לאלון. לא כל הזמן הוא צודק (אף אחד לא כל הזמן צודק) אבל כן, רוב הזמן.


(:
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
טוב אלון, הבנתי אותך.
באמת הבנתי.
מה שכתבתי פה על הספר זה ממה שאני הבנתי מהספר. יכול להיות לא הבנתי בדיוק. כמו שאמרתי, הספר הזה קשה לקריאה (לפחות בשבילי) כמו שהוא קשה לכתיבה (שאפו אחד גדול ללורן בינה), אז יכול להיות שלא הבנתי אותו כמו שצריך. קורה.

נצחיה (לפני 3 שנים)
בוא נגיד ככה. מתוך שלל הביקורות שלך, לא הייתי מסמנת את הביקורת הזאת בתור הכי טובה. אני מאמינה שהתאמצת עליה מאוד, והיא גם לא רעה, אבל יש לך טובות הימנה. אולי בגלל שניכר שפחות התחברת לספר.

בשלבים מסויימים בחיים, עצלנות היא לא בהכרח רעה. יש אפילו ספר שלם שעוסק בשבחי הבטלנות, והוא מומלץ מאוד.

בנוגע לעבודת שורשים, נראה לי שבתי הספר לא ממש סגורים על עצמם באשר למטרה של הדבר הזה. האם המטרה היא לחבר את התלמידים למשפחתם ושורשיהם, והכלי לעשות את זה הוא כתיבת עבודה? ואולי להיפך - המטרה היא שהתלמידים יתנסו בכתיבת עבודה, והכלי הוא המשפחה שלהם, שאמורה להיות קרובה לליבם. כל עוד המטרה לא ברורה, התלמידים ימשיכו להאנק ולא לרצות לעבוד. אולי גם אחר כך, אבל אם המטרה תהיה ברורה יתכנו חלופות אפשריות [או להציג את המשפחה בדרכים שאינן כתיבת עבודה, או כתיבת עבודה על נושא אחר שהוא לא איך סבא-רבא פגש את סבתא רבתא ואיך שניהם היו פרטיזנים ולחמו נגד הנאצים].

בכל מקרה בתור בזבזנית זמן אולימפית אני יכולה לומר לך כמה דברים:
דבר ראשון - אתה לא עצלן. רואים את זה כאן. ושוב - זה לא שעצלנות היא דבר רע.
דבר שני - תצרף את כל הביקורות שלך יחד, נראה לי שכבר ייצא ספר. לא שלוש מאות עשרים עמודים, אבל לא רע, ובלי תמונות.
דבר שלישי - הוא הדבר. בגלל שביקשו ממך, והמוטיבציה לכתיבה לא היתה פנימית, היה לך קשה לעשות, ונוצרו התנגדויות פנימיות. וגם בגלל שזו היתה התנסות ראשונית בכתיבה. ושוב ניקח את הסקירות שאתה כותב כאן ביצירתיות רבה - אף אחד לא מכריח אותך, נכון? המוטיבציה היא פנימית בלבד, ולכן נשארת לזמן גדול יותר, ולא בהכרח תלויה באישור חיצוני של ציון (טוב, קצת כן, כי לייקים זה כמו ציון).
ודבר רביעי - יש הכותבים בסבל, בעמל רב, בחריקת שיניים, בייסורים. ויש כאלה שלא, שיוצא להם בקלות רבה. כך או כך, שתי הדרכים לגיטימיות. בנוסף, אי אפשר לדעת לאור התוצר האם הכותב נתקף ייסורים או עבד בקלילות. עד שלא ישבת בחדר לידו וראית בשעת תהליך - אין לך מושג מה קרה שם.


בנוגע לספר עצמו, אני לא יודעת. לא קראתי. או שמא יש לומר: טרם קראתי. אבל תקשיב לאלון, הניסיון הראה שהוא בד"כ צודק. והוא לא מתכוון לפגוע.
אלון דה אלפרט (לפני 3 שנים)
אני לא נוזף בך, זשל"ב. אני מנסה להגיד לך משהו עקרוני. יש הבדל מהותי בין התרשמות אישית מספר, לבין מה שאשכרה כתוב בספר. אתה בהחלט יכול לכתוב מה שאתה רוצה - אם זה עשה לך את זה או לא, מה זה גרם לך לחשוב או להרגיש, אפילו אם זה סתם הזכיר לך משהו או עיצבן אותך. אבל אני לא קונה את הדיבור על "האמת שלי". הבנתי אותך נהדר. לא התקוממתי נגד שום דבר שכתבת על לורן בינה או על זה שכתבת משהו בשגיאה, אלא נגד העובדה הפשוטה שסילפת באופן אבסולוטי את כל מה שהספר הזה אומר, כי רצית לכתוב ביקורת וזה נראה לך מתאים. לא ביצעת פשע, לא עשית משהו נורא ואיום, רק כתבת משהו שהוא פשוט ובפירוש לא נכון, עובדתית, ספרותית ופרשנותית. וכן, כתבת גם כתבת שההתנקשות היתה בכנסיה. תקרא שוב.
הדיונים מתחת לביקורות האלה חשובים ומעניינים לפעמים לא פחות מהביקורות - ולפעמים אפילו גם מהספרים בעצמם. זה לא רק "אחלה" וליקוקים ותיקוני שגיאות כתיב. זה חלק מהעניין באתר הזה, והסיבה שאני מבקר בו כל כך הרבה. אני לומד. ואני מקבל מהדיונים האלה המון, וגם נותן בחזרה. זה הרבה יותר מאשר לראות את המאה העגול הזה או עוד "לייק" חלול.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
תודה, אור! רק תיזהר לא להרגיז את אלון... חחח סתם, סתם צוחק. תודה :)

לאור דבריך, עכשיו אני מרגיש פחות עצלן.
ועוד חשבתי שמצבי גרוע...
אור (לפני 3 שנים)
דווקא לדעתי ביקורת טובה מאוד. מרוב עצלנות בכלל אל עשיתי עבודת שורשים, לא ממש שאלתי אף אחד ^^
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
ולמרות זאת, אני לא חושב שעשיתי לספר עוול. אני אמרתי את האמת שלי, ואת מה שאני חושב.
עליו, ועל לורן בינה.

וזה באמת ספר חשוב. לא אמרתי שלא.

אבל אקח לתשומת לבי את ההודעה שלך ולהבא אחשוב קצת לפני שאני כותב איזו מילה, כדי למנוע אי הבנה.

כי באמת יכול להיות שלא הבנת אותי נכון.
כשאמרתי שהוא מצרף לספר דיאלוגיים בידיוניים שלאף אחד אין את ההוכחה שהם באמת נאמרו אבל כשהם נכתבים בספר של לורן בינה אז זה נראה הכי אמיתי שיש- התכוונתי שהוא מפרש את ההיסטוריה בצורה הייחודית לו, אבל לא משנה אותה או כותב משהו שהוא לא אמיתי ולא קרה.
כנראה שלא הסברתי את זה נכון בביקורת.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
קאפיש.

מצטער, אני לא יודע מה להגיד חוץ מזה.
אולי אתה צודק, ועדיף אם הייתי קורא אותו בעוד כמה שנים. אמרת דברים נכונים.

עם זאת, לא כתבתי שההתנקשות הייתה בכנסייה- כתבתי שהוא ביקר בכנסיות.
אלון דה אלפרט (לפני 3 שנים)
הכול בסדר, זשל"ב. אני לא כועס :-)

זה לא עניין של לקרוא שירה, ואז הפרשנות של כל אחד עשוייה להיות שונה. אין פה איזו התרשמות סובייקטיבית מיצירת אמנות. וברור שיש אנשים שנהנים מספרים מסויימים, ויש כאלה שיסבלו מאותם ספרים בדיוק. זה לא רק עניין של טעם אישי, אלא גם של ידע, רקע ועוד דברים. גם לא מפריע לי שזנחת את הספר בעמוד מאה, ושלא התחברת.

אלא שכתבת דברים שהם לא טעות שיש לתקן כי נכתבו בחוסר תשומת לב, אלא שהם בדיוק מאה שמונים מעלות ממה שנכתב בספר בפירוש, וזו כל המהות שלו. לא התכוונתי להתרשמות שלך מהספר אלא למה שכתבת שיש בו. אין כאן שיכתוב, אין כאן דיאלוגים בדיוניים, והנקודה המרכזית בספר היא בדיוק זו - שאין כאלה. לורן בינה לא כתב כאן רומן, ולא ספר היסטוריה, אלא תפר את הסיפור רק מהחתיכות שהוא הצליח לאשש באופן הרמטי. גבצ'יק, קוביש והיידריך לא נכנסו לספר "בין לבין". בדיוק כמו שהארי פוטר, רון וויזלי ווולדמורט לא נכנסו לספרי הארי פוטר "בין לבין". הם הגיבורים של הספר, ובינה מתרחק מהם לעתים רחוקות. גם ההתנקשות לא היתה בכנסיה. וכל הדברים האלה אולי נראים שוליים, ואולי נראים סובייקטיביים, אבל ספציפית לספר הזה - אני חושב שעשית לו עוול, למרות שהשקעת וכתבת ביקורת ארוכה. גם אם יתנוסס כאן מאה עגול, אם בעבודת השורשים שלך כתבת שסבא שלך עלה מתימן, אז עשית עוול לשורשים שלך ולמהות העבודה. קאפיש?
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
תודה אלון, על התגובה הרצינית, המושקעת והנדיבה.

אגיב אחר כך, כי אין לי זמן.

אתקן את הטעות.

וכל אחד מבין אחרת את מה שהוא קורא. אתה בעצמך אמרת לי.

ויכול להיות שאתה צודק, אני לא מתווכח, אבל זה מה שאני חושב.
אלון דה אלפרט (לפני 3 שנים)
תן לי לכתוב לך תגובה רצינית. מושקעת, אם תרצה. למרות שאני חוטא לפעמים באותו דבר ומכניס את עצמי לביקורות מעבר למינון הרצוי והמקובל, יש לי הרגשה שעדיין עברת את הגבול, ואסביר למה. אם מנטרלים את פקטור הזשל"ב שיש כאן, כמו בכל ביקורת שלך, לטוב ולרע, אז מה שנשאר הן בעיקר שתי הפסקאות האלה:

ועכשיו לספר עצמו- מה שלורן בינה עושה בספר, זה מדהים. לא רק שהוא מספר לנו, הקוראים, את ההיסטוריה, אלא שהוא כותב אותה בצורה שלו ובמילים שלו.
מה כבר הוא לא עושה? הכל הוא עושה, הלורן בינה הזה: הוא משכתב את ההיסטוריה מחדש, הוא מצרף לספר דיאלוגיים בידיוניים שלאף אחד אין את ההוכחה שהם באמת נאמרו אבל כשהם נכתבים בספר של לורן בינה אז זה נראה הכי אמיתי שיש, הוא משתף אותנו כמעט בכל עמוד ואחרי כמעט כל פסיק ופסיק בלבטיו האישיים, (מה לכתוב עכשיו, מה לכתוב אחר כך, האם כדאי לוותר על קטע כלשהו- חשוב ככל שיהיה- ו"להוריד אותו מהעריכה" מאיזושהי סיבה שלא תהיה, והאם הקטע הזה- שנראה ממש לא חשוב ולא קשור לשום דבר- באמת לא כזה חשוב כמו שהוא נראה או שהוא פרט חשוב מאוד בסיפור ושכן חייבים לציין אותו, וכ'ו) ולמרות הכל, ההיסטוריה נראית אמיתית יותר מתמיד.

בין לבין, הספר עוקב גם ריינהרד היידריך, יד ימינו של הרייך והמתכנן הסופי של השואה, החל מהילדות הנוראה שלו ושבה הוא סבל מאינספור התעללויות, עד הרגע של ההתנקשות בכנסיה, וגם על יאן קוביש הצ'כי ויוזף גבצ'יק הסלובקי שנשלחו לסקל את ההתנקשות.


לא רק שנראה שלא הבנת את הספר, נראה שפספסת את כל העניין. באופן טוטאלי, אבסולוטי, ואקסטרווגנטי.

קודם כל - הוא לא משכתב את ההיסטוריה, אלא מתוך עיקרון - הוא כותב רק מה שהוא עובדה חותכת ומוחלטת. הוא לא מוסיף, הוא לא מכניס מילה אחת בפי הגיבורים שלו. אין בו מילה בידיונית אחת ויחידה. זה בדיוק בדיוק הקטע של לורן בינה. להיפך - הוא לועג לאלה שיוצרים רומנים היסטוריים ומדמיינים מה הגיבורים שלהם היו אומרים. הטיקט שלו הוא שהסיפור ההיסטורי, המציאות, מספיקה, ולא צריך לקשט אותה בספרות.

בינה מתחיל כמעט מהסוף - מההתנקשות הכושלת, ואז מחבר את הסיפור לאחור. אל היידריך ומה שהוביל אותו למרצדס השחורה ההיא בפראג, ואל המתנקשים גבצ'יק וקוביש ותולדותיהם - כל עוד היה יכול לאתר עובדות היסטוריות ולא השערות ולא ניפוחים ולא ניחושים. גבצ'יק וקוביש, אגב, לא נשלחו לסכל (ב-כ') את ההתנקשות, אלא לבצע אותה. מאיפה הבנת שהם רצו לסכל אותה???

הספר הזה חשוב. חוץ מזה שהוא מדהים ומקורי ומהווה דרך דלה אך מזוקקת לעילא לספר סיפור היסטורי, ללא שום ניסיון להעניק לו נופך "ספרותי" - הוא גם לוקח אירוע שנראה כמעט שולי במהלך מלחמת העולם השניה וגורם לנו להבין שאילו היה מסתיים אחרת, בהחלט ייתכן שכל העולם היה נראה אחרת. אולי אפילו עד כדי כך שאתה ואני לא היינו פה היום כדי לכתוב ביקורות בסימניה.
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
תודה, יעל!
גם אני מתגעגע לימים ההם...
תאמיני לי, עצלן שכמוני כנראה שלא היה כותב ביקורת באורך של מגילת העצמאות, כמו שאני כתבתי עכשיו.
אז המסקנה מתבקשת היא שהתבגרתי.
כולם מתבגרים בסוף.
אוף, עשית לי חשק עכשיו לחזור שוב לילדות:)
ואני רוצה לחזור, גם אם זה אומר שאני אצטרך לשכב על הרצפה במשך שעה ולצרוח כמו תינוק...
yaelhar (לפני 3 שנים)
ביקורת יפה. ואישית אני מאד מתגעגעת לעצלות ההיא, של טרום ההתנהגות הבוגרת. לזמנים ההם שחשבתי (בטעות, בטעות!) שאני יותר חכמה, שאף אחד לא יודע על העצלות שלי. אח, מי יתנני שוב עצלנית תמימה (-:
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
אל תדאגי, רוב הביקורות שלי יותר קלילות...
תות :> (לפני 3 שנים)
. דווקא לא. הרבה מאוד אנשים היו רוצים שזה מה שיקרה להם. להשאיר את מי שקורא בתדהמה... מצבך מעולה. מצבי קצת פחות כי אני צריכה לעכל שלא תהיה עוד ביקורת כזאת...
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
בואי נסכם ככה: המצב קשה.
תות :> (לפני 3 שנים)
. לא היה לי עוד רעיון... אולי יש איזה שהוא משהו כזה בביקורת
לך היה קשה לקרוא -> מה שהוביל לקשה לכתוב את הביקורת -> מה שיצר אצלי לפחות קושי להפנים את זה שהביקורת נגמרה -> מה שיצר קושי להגיב *~*
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
הי תות, תודה רבה! ידעתי שמישהו יגיד לי את זה ^^
תות :> (לפני 3 שנים)
. 100.
פשוט... 100.
100 אחוז
הציון 100
100 ויאים שעכשיו אני צריכה להסביר למה הם על הדף הקטן על השולחן שלי...
פשוט 100 זש"לב.
זה כל מה שיש לי לומר...
זה שאין לנקוב בשמו (לפני 3 שנים)
תודה רבה, בלו בלו. באמת השקעתי בה את הנשמה שלי, אז כנראה לא סתם את אומרת לי את זה.
לא פשוט לצלוח את הספר, אבל הוא מיוחד מאוד ושונה מכל הספרים שקראתי עד כה. וזו הסיבה שבחרתי שלא לדרג אותו.

שוב תודה רבה על התגובה. משום מה, האתר נמצא בתרדמת בזמן האחרון.
בלו-בלו (לפני 3 שנים)
ביקורת מעולה וכנה. מכל ביקורת אתה מצטייר לי כאדם יותר ויותר מעניין. אני לא יכולתי לצלוח את הספר הזה עדיין. דור שני וכזה. אולי כשאגדל.





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ