את הספר ראיתי לפני שנה בערך על אחד המדפים, קראתי את התקציר שלו ואהבתי אותו, חשבתי שזה יכול להיות ספר נחמד לקרוא מתי שהוא. אז קניתי אותו, שמתי אותו על המדף ושכחתי ממנו במשך שנה בערך.
אבל לפני כמה זמן יצא לי להסתכל עליו שוב. הייתה לי שבת פנויה באותו יום והחלטתי פשוט ללכת על זה, לקרוא את הספר הזה בשבת אחת.
אז קראתי אותו, ולא יכולתי לגבש דעה חד משמעית על הספר.
הרעיון דיי פשוט, דריה היא בסך הכל נערה מתבגרת. היא מרגישה שאף אחד לא שם לב אליה, וגם אם מישהו רואה אותה, הוא בוודאי רוצה ממנה משהו ותו לא. המקום היחיד שבו היא מרגישה בטוחה הוא החדר שלה, שם נמצאת האורגנית שלה, שעליה היא פורקת את כל רגשותיה.
היא לא רצתה שאמה תתערב בחייה, למרות שזו ניסתה בכל כוחה להגיע אל דריה, אך מאביה היא רוצה כל סוג של תשומת לב, היא רוצה שישים לב לבעיות שלה, אליה, אך הוא לא טוב כל כך בהבעת רגשות.
במהלך הסיפור אביה מתחיל לבנות אתר אינטרנטי לזמר מפורסם, ששומע את נגינתה של דריה ונחוש לדעת מדוע היא כה עצובה. (הסולם הזה, רק אנשים עצובים משתמשים בסולם הזה. או משהו בסגנון) ~ אולי ספויילר, אני לא יודעת ~ במהלך הסיפור דריה עוברת אירועים שמחזקים את ביטחונה העצמי ומביאים אותה אל הסוף הטוב שלה, שבו היא לומדת לקבל את עצמה. ~ סוף הספויילר בסימן שאלה ~
נכון שמהמשפט הראשון ידעתם כבר מה הולך לקרות בסוף?
הסיפור היה דיי צפוי, וזה היה עצוב שהוא היה כזה. משהו בי כל כך רצה להזדהות עם הדמות הראשית בספר הזה, משהו שבא מהמקום של הבנה של המצב שלה. כל כך רציתי לראות את דריה כדמות מעוררת השראה, דמות יותר אנושית, אבל בפועל דריה לא הייתה דמות שאהבתי. היא הייתה קטרנית וממורמרת.
עכשיו, אני יודעת שיש אנשים שכך הם מתנהגים במצב שבו נמצאת דריה, אבל כאדם שיודע מהי דחייה חברתית, לא יכולתי לקרוא את השורות שלה בלי לרצות להעיר אותה מהמרמור שהיא נמצאת בו. היו לדריה חברים, הייתה לה משפחה תומכת, אבל היא הסתכלה כל הזמן על מה שלא היה לה.
במקום לראות את האם האוהבת שלה היא ראתה רק את הניסיונות שלה להכניס אותה אל המעגל החברתי, במקום את חברתה הטובה היא ראתה את הילדים שלא שמו לב אליה, במקום לראות את הכישרון שלה היא ראתה רק את מה שלא טוב בה. שוב, יש אנשים כאלו, אבל משהו בדריה פשוט לא עבד. היא לקחה את זה באופן קיצוני, יותר מדיי קיצוני.
גם לאנשים מרירים יש רגעי אושר.

אבל, אל העלילה הזאת מצטרפת עלילה נוספת, עלילתה של אֶמה, צעירה מגרמניה. האם של אמה (הייתי כותבת אמה של אמה, אבל זה קצת מבלבל, אינכם חושבים?) לא הסכימה לדבר על חייה, היא אמרה שנולדה מחדש על אדמת ברלין, כפסנתרנית מצליחה שבקושי מבלה זמן עם בתה. אביה של אֶמה התגרש מהאם ועבר לגור בקיבוץ בישראל. זו הייתה המציאות של אמה עד שהיא מוצאת תמונה ישנה באחת המגירות, והתמונה הזו מובילה אותה לארץ ואל שלל דמויות מעניינות ששופכות אור על דמותה של האם, על כל מה שזו עברה בחייה, מדוע היא מסרבת לדבר על עברה. העלילה הזאת נקשרת בעלילה של דריה, אבל באופן אירוני, עלילת הצד מעניינת יותר מהעלילה הראשית של הספר.

לא הייתי מסוגלת לתת לספר הזה דירוג נמוך יותר משלושה כוכבים, אך גם לא גבוהה יותר. הספר היה נחמד, אך לא סוחף. ידעתי מה הולך לקרות בעלילה הראשית בערך מהמחשבה הראשונה של דריה, ומשהו בו התפספס, במקום לתת דמות מעניינת שתיתן לקוראים, שכנראה שלחלק גדול מהם יש ניסיון מר בדברים שנאוה מקמל עתיר נוגעת בהם בסיפור, את מה שהם רוצים לראות בדמות הזאת, מישהי שהצליחה. מישהי שלא וויתרה, שנלחמה בשיניים על המקום שלה, שלא נתנה להם להוריד אותה. זה מה שאני הייתי רוצה לראות בדריה. אבל אני לא יכולה להתעלם מהרעיון הגולמי, מהדמויות המשניות, מהעובדה שכן, בסופו של דבר קראתי את כולו בשבת אחת, ולא עצרתי, אולי רק כדי לאכול.
ואני מניחה שכוכב אחד יינתן לסיפור של אמה. משהו בסיפור הזה היה כל כך מוזר. אמה טסה מברלין בלי תוכנית מוגדרת רק כדי למצוא את העבר שהאם ניסתה להסתיר ממנה, היא פגשה במקרה דמויות מחייה הקודמים של האם ולאט לאט חיברה את הפאזל שלה, בתהליך שאני אישית נהניתי לקרוא.

אני לא יודעת אם אני יכולה להמליץ על הספר הזה. הוא לא נורא, השפה בו יפה ונאוה מקמל עתיר מקפידה לתאר את רוב הדברים בסיפור בצורה שלפחות אותי היא השאירה עם הספר בידיים, אבל מהצד השני יש כאן רעיון שלא הגיע למיצוי. אז לפחות לדעתי זה ספר נחמד, ואולי כדאי לכם לקרוא, מי יודע, אולי אתם תראו בו משהו מצויין, אבל לפחות בשבילי זה יישאר פוטנציאל לא ממומש.

היילו! היילו! הריעו להיילו בני תמותה שכמותכם!
↑ וואט?! מאיפה זה בא?! ↑
מצטערת אבל הייתי צריכה להתחיל את הביקורת איכשהו XD ותכלס מגיע להיילו שיסגדו לה בגלל כל שמה עברה אבל לזה נגיע אחר כך... קודם נתחיל בסיפור של "איך לעזאזל הגעתי לספר הזה?" :

זה היה ביום ההולדת שלי. הלכתי לקניון מתרגשת כולי, סוף סוף עומדים להיכנס (כמעט ורק) לחנויות ספרים! (כי אמא שלי ואחותי היו פשוט "חייבות לראות את החולצה / מכנסיים / מגפיים / חרא נוסף מסגנון זה -_-) כמובן שהתרגשתי יותר בגלל שלי היה שובר בשווי 250 שקלים. שכולם כמובן הוקדשו לספרים! אז נכנסתי לצומת ספרים ושם ראיתי אותו. שוכב לו ביחד עם שאר "ספרי הנוער" (אל תסתכלי אחורה זעזוע). לקחתי אותו וקראתי את העמוד – שניים הראשונים כמנהגי. חיוך עלה על שפתיי ואמרתי לאמא שלי "את זה אני רוצה!" היא הסתכלה על הספר בקצת זלזול (משום מה) וקנתה לי אותו. התרגשתי כל כך וכשחזרתי הביתה אמרתי לעצמי שזה הופך למקום ראשון ברשימת הקריאה שלי (יש לי רשימת קריאה... תקנאו XD). כמובן שהעצלנות מכריעה הכל ורק היום קראתי אותו. מההתחלה עד הסוף... אני עדיין מקללת את עצמי בגלל שלא קראתי אותו קודם לכן אבל בכל זאת מודה לעצמי שלא קראתי אותו בחופשה. זה לגמרי לא ספר נסיעות!

אוקיי אפשר להמשיך ^-^

5 כוכבים הא? טוב זה לא מגיע לו! צריך לחבר את כל הכוכבים שבסימניה וזה עדיין לא יספיק!
הדבר הזה כל כך... מדהים! הוא כמעט ברמה ספרי הראשון של פרסי ג'קסון! (כמעט... זה בכל זאת ה-פרסי ג'קסון) היילו פשוט נכנסה לי ללב ועכשיו היא פשוט עושה שם שמח עם עדר הקנטאורים שלה, למה? יש המון סיבות אבל בכל זאת. אם אגיד את כל מה שארצה הביקורת תימשך עד אתונה. אז נתמקד בכמה סיבות :

1) הכתיבה :
רואים שילדה עזרה לכתוב את זה, למה? כי באמת הרגשתי שהיילו היא נערה... כלומר... נער... כלומר... קנטאור... כלומר... ארררררררר לא משנה!
אני התחברתי להיילו, הבנתי את הדילמות שלה, הצלחתי להרגיש את מה שהיא מרגישה, הצלחתי להבין את היחסים שלה עם ליאון (שריקה שריקה לא אמרתי כלום שריקה שריקה). הכל היה כל כך... אמיתי! ואני מצטערת לומר אבל רוב המבוגרים פשוט לא יודעים לעשות את זה!
כל כך שמחתי כשראיתי שסוף סוף מישהי שבאמת מחוברת לילדה שבה (וכמובן... הילדה שלה) כתבו ספר שבאמת מצליח לסחוף, לרגש, להפנט, לגרום לך לעזוב הכל ופשוט לקרוא!

2) העלילה
הו גברת עלילה! איפה נתחיל איתך?
המממ... טוב נתחיל בזה שלא התיימרת להיות מיוחדת! הידד! את לא ניסית להיות מלאת טוויסטים מזורגגים ומקומות שרק מלשמוע עד כמה "מסוכנים" ו"קשים למעבר" בא לך להקיא. את לא ניסית להשאיר את הקורא בשוק (אבל הצלחת בזה...) ולא ניסית להעלות לו תהיות על החיים (אבל גם בזה הצלחת...). את פשוט היית... טובה כל כך!!!!
את זזת בקצב טוב. לא נמרחת על פני אלפי עמודים אבל גם לא היית עמוד וחצי של התרחשויות אמיתיות... בקיצור. מינון מושלם, עלילה מושלמת, סיפור מושלם...

3) היילו (לא רוצה לדבר על השאר! היילו שולטת!)
היילו! היילוסידנה! היילוסידנוס! איך שלא תרצי שאקרא לך! את פשוט... עשית את הספר הזה! (טוב היא הגיבורה הראשית... למרות שיש ספרים שיעול שיעול אל תסתכלי אחורה שיעול שיעול שבהם הדמויות המשניות טובות יותר מהראשית שיעול שיעול קארסון שיעול שיעול)
למה?
קודם כל הרעיון שלך : אומצת ע"י קנטאורים, נחטפת, הפכת לבחור ויצאת למסע מדהים ברחבי יוון העתיקה (#הכל_כתוב_בתקציר!) לא להרבה אנשים יש את האומץ הזה. תחשבו כמה קשה זה... להפוך למישהו שאתה לא, לשמור על הסוד הזה... זה כמו מולאן רק הרבה יותר מגניב! (אני מתביישת בעצמי שאפילו העזתי להשוות בין השתיים...) אז קבלי צל"ש מצולש ממני!
שנית (ואחרון כי ואו יש פה מגילה!) את פשוט מוכשרת! אני לא אגלה במה כי זה כבר לא כתוב בתקציר אבל אני יכולה לומר שלא משנה לאן היא הגיעה היא מצאה את עצמה. איכשהו... בדרכה המשונה היא הצליחה לעשות כל מה שאמרו לה. כמו... כמו אמזונה! (הא הא הא... ושהמבין יבין)
היא הייתה כל כך אמינה! משכנעת! מגניבה! הרגשתי כאילו היא אמיתית! כאילו שאני אתעורר בבוקר יום אחד ואראה את היילו ברחוב...
אז בקיצור או שאתם קוראים את זה או שאתם קוראים את זה... אין לי שום דבר לומר לכם פרט לתזיזו את התחת העצלן שלכם, תלכו לחנות הספרים הקרובה, תקנו את הספר היילו (במידה ויש), תתרווחו על הכורסא או איפה שאתם לא קוראים ספרים ותקראו!!!!!!!!!!

נ.ב : אני חייבת : זהו סיפור זהב על טור הזהב XD
(הייתי חייבת לסיים איכשהו את הביקורת הזאת ו"תקראו"? זה פשוט בנאלי מדיי...)

רגע אחד של אזהרה :
אם אתם לא אוהבים חפירות, שונאים ביקורות משונות ולא מסוגלים לקבל דברים שונים מהרגיל אז אל תקראו, הביקורת הזאת לא שגרתית במיוחד... קצת כמו הספר... אבל על זה כבר נדבר בהמשך ^-^
אז אם אתם קוראים זאת ברכות! עברתם את האזהרה :)
עכשיו אפשר להמשיך לביקורת עצמה ;)
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
קודם כל אפתח בשלוש סיטואציות אשר קרו לי (כמובן)
הראשונה קרתה לפני שבוע בערך, דמיינו לכם אותי, משוטטת בצומת ספרים עם חיוך ענקי על הפנים (כמו שקורה לי בכל פעם שיש ספרים מסביבי) מחפשת אחר ספר טיסה טוב בעוד יומני החנונית 4 (שהתלבטתי עם לקנות או לא) בידי שלפתע עיניי לוכדות את הספר "פלא" ישר שעטתי על ההזדמנות ולקחתי אותו במהירות מהמדף, הייתה עליו מדבקת מבצע, עוד יותר טוב, חשבתי לעצמי עד שהבנתי שאני צריכה לבחור, יומני החנונית 4 או פלא? הבחירה די ברורה פה לא? אז לקחתי את יומני החנונית 4 (חחחחח סתם סתם, נו ברור שלקחתי את פלא) והלכתי לי לדרכי...

השניה קרתה ביום ראשון הזה, דמיינו לכם אותי, יושבת במטוס, אחריי שעות אין ספור של שופינג, בעודי רוצה לצרוח על המטומטם שהמציא את הדיוטי פרי המפגר והע-נ-ק-י בארץ (כן... אני ושופינג לא הולכים טוב ביחד...), מוציאה את הספר מהתיק, פותחת בעמוד הראשון ומתחילה לקרוא, זהו. מאותו הרגע אין יותר תות, הדברים היחידים שעצרו אותי היו ההמראה (הייתי בתוך ענן ^-^ וזה היה כל כך מגניב!) והנחיתה.

ועכשיו דמיינו לכם אותי, בבית המלון ברומא, יושבת על המיטה וקוראת מילה אחר מילה מהסוף, סוגרת את הספר ואז מבינה עד כמה זה היה טעות לקרוא אותו...
רגע! חכו שניה, לפני שאתם מתאגדים מול הבית שלי עם גרזנים מונפים באוויר תנו לי רגע להסביר, הטעות שבלקרוא את הספר הייתה התזמון, התזמון הנוראי שבו קראתי אותו, החשבתי אותו כספר טיסות אבל ברור לגמרי שהוא ספר למחשבה, (ועכשיו בעברית למי שלא מבין : ספר טיסות זה בדרך כלל ספר קליל מאוד כמו... אמממממ לא יודעת "הפיל שהלך לגן החיות" או משהו כזה, ספר למחשבה זה... כמו השם שלו, ספר שצריך זמן כדי לעכל אותו) הרי אני הייתי בלי טלוויזיה שהיא הגורם מספר אחד ששוטף ספרי מחשבה במהירות או מחשב או כל דבר אחר שיסיח את דעתי מהספר... (פרט לעיר המהממת רומא, המיתולוגיה וכו') הספר נשאר לי כל הטיול בראש, ויש לזה 2 סיבות עיקריות,
הראשונה היא שאוגוסט הוא לא הפלא היחיד בספר,
זהו! אמרתי את זה! סקלו אותי באבנים, גזמו את ידי, ערפו את ראשי בגיליוטינה, זרקו את בשרי לכרישים עשו בי מה שאתם רוצים, אוגוסט הוא לא הפלא היחיד בספר,למה? כי גם ויה היא פלא, לא כל אחת יכולה לוותר כמו שהיא עושה, לסבול כמו שהיא עושה ולתמוך כמו שהיא עושה, היא הקריבה את החיים החברתיים שלה בשביל אוגוסט, היא סובלת בשקט כדי לא להטריח את ההורים שלה, היא מגנה על אוגי כל פעם שמישהו מסתכל עליו מוזר, היא עושה הכל כדי שהוא יהיה מאושר... וזה רבותי פלא בפני עצמו... גם ההורים שלו, גם הם פלאים בפני עצמם, הם עושים הכל בשבילו, הם תמיד יהיו שם בשבילו, לא משנה מה יקרה, הוא תמיד יוכל להיעזר בהם... זה גם פלא, לא?

חוץ מזה אוגוסט הוא לא פלא! הוא ילד רגיל, הוא ילד רגיל עם פרצוף לא רגיל, זהו, זה כל מה ששונה בו, הפנים, לא יותר מזה, מבפנים הוא ילד רגיל, חכם, מצחיק, אחד שקל להתחבר אליו, אם לא היו לו את הפנים האלו הוא היה יכול להיות מאוד מקובל ואהוד. אבל יש לו את הפנים האלו, וזה מה שמייחד אותו קצת, זה מה שמראה עד כמה בני האדם מקובעים במראה שלהם, אם אתה לא נראה כמו שהנורמה אומרת לך אין לך הרבה סיכויים, אם יש משהו לא בסדר במראה שלך אתה כבר שונה, אפילו אני אתן לכם דוגמא :
אם כולם לובשים אדום ואתה לובש כחול יסתכלו עלייך מוזר
אם כולם הולכים ואתה יושב יסתכלו עלייך מוזר
אפילו אם אתה תתעטש ברחוב שקט יסתכלו עלייך מוזר
הרחקנו לכת עד כדי כך! אבל ככה זה בני אדם, הם חייבים להסתכל על השונה מהם, אני מודה, אפילו אני מגניבה מבט אל עבר אנשים כאלו ואחרים אבל אני לא ארתע ממישהו רק כי הוא שונה ממני וככה אוגוסט רואה את העולם, הוא יודע שהם מסתכלים עליו מוזר, הוא יודע שהוא לא נראה רגיל אבל הוא פשוט סבור שהוא ילד רגיל, וזה נכון. הוא לא פלא, הוא לא עשה משהו מיוחד ויוצא מן הכלל, הוא פשוט ילד רגיל אבל העולם שבו הוא חיי הוא לא רגיל, הניתוחים, הפנים, זה לא רגיל, בגלל זה אנשים לא מבינים אותו, כי הם לא חוו את זה על בשרם...

הסיבה השניה שאתמקד בה היא הכתיבה, הסופרת הצליחה להעביר בצורה ילדותית את נקודת המבט של אוגוסט וג'ק ובצורה בוגרת יותר את נקודות המבט של ויה וג'סטין, עכשיו אתם בטח שואלים את עצמכם "זהו?! ככה שופטים כתיבה?!" (גם אם לא באמת שאלתם את זה תזרמו איתי...) אז זהו שלא סיימתי, כל הקטע של נקודות המבט השונות, החלוקה לפרקים (שקצת פחות אהבתי), הכתיבה עצמה והשפה הלא רהוטה אך גם לא שפת רחוב, כל אלו ביחד יצרו איזו שהיא נקודת מבט מיוחדת מאוד שאני חייבת להודות לא ראיתי בעבר, בלי קשר לקטע של העלילה, הסופרת מצליחה להביא בצורה מאוד פשוטה ונורמאלית כביכול את שלל נקודות המבט השונות בספר וטווה לאט לאט חיים שלמים של משפחה וחברים, עם הכתיבה הלא מתאמצת והלא מתיימרת להיות עמוקה וכאובה שתציג את אוגוסט כקדוש מעונה, עם הדברים האלו היא מצליחה לגרום לקורא להישאב עמוק לתוך הספר ואפילו לפתח רגשות כלפי הדמויות, אני מודה שאני מתגעגעת לאוגוסט, לסאמר, לג'ק ולשאר הדמויות, אבל אני הכי מתגעגעת לתחושה הזאת שהרגשתי כשקראתי את הספר, כאילו אני הולכת על הקו הדק בין המציאות לסיפור וזאת תחושה שקשה מאוד מאוד מאוד להשיג, במיוחד בספר שמחובר כל כך למציאות...

אז לסיכום : לא פלא שקראו לספר הזה בשם שלו, הוא פלאי, הוא גורם לך לצחוק ולבכות כאחד, הוא גורם לקורא להרגיש איך זה להיות שונה מהחברה, הספר הזה פשוט פתח את עיניי הקורא ומשנה את נקודת המבט, אחריי שקראתי אותו נותרתי עם המון חומר למחשבה.
טוב עכשיו באמת לסיום, כי נראה לי שחפרתי על הספר די והותר : כספר טיסה לא כדאי לקחת אותו, אל תחזרו על הטעות שלי, אך עם זאת אני חושבת שכל בן אדם צריך לקרוא את הספר הזה פעם אחת לפחות, רק כדי להבין איך זה להיות "פלא"...

לפעמים אני נתקפת פתאום במצב רוח פילוסופי (זה קורה בדרך כלל ברגעים האלה שאני פשוט בוהה בסך של המחשב מרוב שיעמום) ואיכשהו כל פעם מתגנבות לי שאלות כאלו ואחרות לראש, פעם ירדתי לשורש העניין של מעמדות חברתיים, פעם חשבתי על למה יש מלחמות ועוד ועוד ועוד... הייתי יכולה להמשיך לחפור לכם עד מחר אבל בכל זאת, אני לא רוצה שתהיה לי כאן ביקורת באורך של אנציקלופדיה,
אז נחזור לעניינינו,
אבל בעקבות הספר הזה עלתה לי שאלה חדשה לראש : מה היה קורה עם מישהו מהמשפחה שלי היה חולה בסרטן?
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני זוכרת את היום שבו ראיתי את הספר בפעם הראשונה,
הייתי באותו יום בסטימצקי והספר הזה פשוט קרץ לי מהמדף,
אני זוכרת שחשבתי לעצמי "הו! זה בטח ספר קליל ונחמד כזה, זה כבר יעביר לי את הזמן" אז קניתי אותו, הלכתי הביתה נשכבתי על המיטה וחשבתי לי "מה אני כבר יכולה להפסיד" ובלי הרבה ציפיות ניגשתי לקרוא את הספר.
אלוהים כמה שאני טעיתי!
האמת אני חייבת להיות כנה איתכם, הספר הזה הוא לא סיפור מופת, זה לא סיפור שייזכר לדורות או יגרום לכם לתהות מה זאת האנושות? או איך נוצר היקום? או מה אנחנו בתוך העולם הזה?, הוא לא באמת מחדש לנו הרבה כל מה שהוא עושה זה לספר לנו את קורות חייה של נוגה רוטינשטיין, נערה שלפניי בת מצווה שאחותה חולה בסרטן.
אבל כאן רבותיי, נמצא כל הקסם שלו.
עובדה שעברו שנים מאז שנגעתי בספר הזה אבל אני עדיין זוכרת את העלילה,
טוב נו אני לא זוכרת את כל השמות ואת כל התפניות אבל אני זוכרת מה הרגשתי באותו הזמן שקראתי את זה.
אני זוכרת שצחקתי, שבכיתי, שהתרגשתי, שכעסתי, שאמא שלי בקושי הצליחה להוציא אותי מהספר (ותאמינו לי שהיא ניסתה)
ולא הרגשתי רק את הרגשות הפשוטים הללו, אני גם הזדהיתי מאוד עם הדמות של נוגה. הסופרת לא התיימרה לעשות אותה מיוחדת או בוגרת,(אם כי היו רגעים שהיא הייתה ממש ילדותית יחסית לנערה בת 11) הסופרת ניסתה לעשות אותה כמו כל נערה רגילה והאמת שהיא הצליחה.
היו רגעים שבהם ממש הבנתי אותה (כמו בריבים שלה עם מלכת הכתה, העובדה שהיא התאהבה במישהו שלא שם עלייה... אלו צרות של נערות טיפוסיות!)
והיה גם עוד משהו שאהבתי בספר, הכתיבה.
יש כאלו שיגידו שהיא ילדותית, לא מתאימה לרמה של סופרת, נראה כאילו מי שכתבה אותה בכתה ו' ועוד שטויות מסוג זה... אבל אני שואלת את כל מי שאמר את זה, זה לא אמור להיות ככה?
תזכרו שנקודת המבט היא של נערה בת 11 לא של זקנה בת 90 עם אוצר מילים שלא יבייש מילון או משהו כזה. הכתיבה קלילה מאוד, זורמת וגורמת לקורא פשוט להישאר בתוך הספר ואפילו (לבעלי הדימיון שביניינו) להיכנס לחיים שלה ולנסות להבין איך הוא היה מתמודד עם זה,
וגם אני חייבת לומר : למרות שהכותרת היא "עד הבת מצווה זה יעבור" ושיש הרבה מאוד אזכורים של המסיבה זה לא מתאים רק לנערות בנות 12 הרי עובדה : כשקראתי אותו לא הייתי בת 12.
הוא לא מדבר ברובו על הבת מצווה אלא על הסרטן, אבל לא בצורה רפואית עם מונחים שהשד יודע איך לומר אותם ומי לעזאזל האידיוט שהמציא את המילים האלו?, הוא מדבר עליו מנקודת מבטה של נערה שלא מבינה מה נפל על אחותה או למה דווקא היא חולה בסרטן (היא אפילו חלמה על הסרטן פעם וקראה לו יצורע) ושלא תטעו לרגע, הספר לא מדבר רק על הסרטן או על הבת מצווה הוא מדבר גם על אהבה, על חברות, על סכוסוכים, רכילות... כל מה שיש בחיים של טינייג'רית טיפוסית,
אז כן, זה לא "אשמת הכוכבים" זה לא ספר מיוחד שיגרום לכם להתחיל למרר בבכי או לצרוח מאושר, הסיפור ברובו לא באמת מציג בפניינו משהו שלא נראה פה בעבר,
אבל מה הוא כן עושה? הוא משאיר רושם, בדרך המיוחדת שלו, בצורה המעט בנאלית שלו הוא משאיר חותם בראש, אחריי הקריאה אני הרגשתי שכרגע הייתי חלק מהחיים שלה, הרגשתי חלק מהספר וזה חותם שבכלל לא קל להשיג, התחברתי לדמויות באופן כל כך עמוק עד שכאשר הפכתי את הדף האחרון לקח לי קצת זמן לחזור לחיים האמיתיים.
עובדה שאני זוכרת מספיק ממנו כדי לכתוב עליו ביקורת שכזאת...
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
עכשיו כשהביקורת נגמרה והמבט החולמני נעלם לאט לאט מפניי, אני מסתכלת על הספר שמונח לידי כאן על השולחן, מעבירה את ידי בין דפיו הרכים, חושבת לי על נוגה, נטע (אחותה) וכל שאר הדמויות הססגוניות וצוחקת לי לפתע, צחוק משוחרר ואמיתי, אני צוחקת על עצמי לפני שקראתי, איך ששפטתי את הספר על פי הכריכה והתקציר, אני צוחקת על איך שאחריי הספר הזה יצאתי אדם חדש, איך עכשיו אני מבינה קצת יותר את הסרטן בצורה הקלילה ביותר שיש ואיך שאפילו מהביקורת והנוסטלגיה נשאבתי בחזרה לעולם של נוגה...

מקווה שאהבתם ☺

סוף סוף יומן שמבין אותי!
אחריי כל סיפורי הפנטזיה והסיפורים המורכבים שקראתי הרגשתי שאני זקוקה לספר טיפה יותר מציאותי ורגוע כדי להרפות את המתח,
בואו רק נגיד שזה לא הלך לי כל כך טוב,
אומנם הספר הזה הוא לא הברקה ספרותית כמו פרסי ג'קסון אבל משהו בפשטות שלו ובהומור המוזר שאופף את חייה של ניקי פשוט השאירו אותי בספר ואומנם אין עלילה מורכבת ומסובכת שגורמת לך לומר ואו אבל גם באירועים היום - יומיים שעוברים על ניקי יש תפניות וגם בדברים הקטנים ביותר שניקי חווה יש את הקסם הזה שקשה מאוד להשיג בספרים כמו זה,
והדבר הכי חשוב בספר, אפשר להתחבר לדמויות האלו, היומן הזה יכול לשקף את החיים של כל נערה מתבגרת שהיא לא "מהמעמד הגבוהה" או כמו שקוראים להן בספר ממ"ל (מקובלות מגניבות לגמרי)
ולמי שלא אהבה את יומנו של חנון זה הספר המושלם בשבילה! הספר הזה אומנם מבוסס על אותו עיקרון אך בין גרג לניקי אין הרבה דימיון למזלי הרב,
אז לסיום : אני ממליצה על הספר הזה, זה ספר קליל ומצחיק שירתק אתכם אליו גם אם הוא נשמע מטופש לפעמים וגם עם יש קטעים שהם פשוט הזויים בסופו של דבר אתם לא תתחרטו על זה שקראתם,
מקווה שאהבתם את הביקורת :)