ביקורת ספרותית על מסובך - מהעולם האמיתי # מאת לורי האלס אנדרסון
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שישי, 9 באוקטובר, 2015
ע"י אור


אז כן. אולי ציפיתי שהוא יתנצל. ואם לא יתנצל, לפחות יגיד משהו, כמו, אולי- "סליחה אור, סליחה שנעלמתי לכמעט שנה וחצי ושיקרתי לך בוואטסאפ שאני חולה למרות שידעתי שאתה לבד, ולמרות שאתה יושב עם ילדים בהפסקות, אתה עדיין לבד, ואני יודע שאתה בחיים לא היית עושה לי את זה, ואני חרא, חרא, חרא, חרא, חרא."
ואני יודע, היה מטופש מצידי לייחל למשפט כזה מתרפס. הרי, גם הוא שקוע במאבק, לא? אולי מאבק שהוא לא מבין בעצמו, אבל מאבק.
כולנו חיים בתוך הקרבות הפנימיים שלנו, מתפלשים בתוך הזבל שנקרא המחשבות שלנו, הפסימיות שלנו, נאבקים בשגרה היום יומית המציקה, המעייפת, בין אם היא מסתירה מכולם שהיא לסבית ושהיא מאוהבת במורַה למתמטיקה שלה, או שהוא מסתיר מההורים שלו שהוא התחיל לעשן, או שהיא נאבקת בדמעות המעקצצות בעיניה כשהיא רואה את תלוש המשכורת הדל או כשהוא מתכחש לציון הנכשל הצפוי מראש.
לכולנו, ילדים ומבוגרים, יש לפחות בוהן אחת בתוך הבוץ. יש כאלו עם רגל וחצי בבוץ, ויש כאלו עם חצי ציפורן. אבל הבוץ הזה, הבוץ המקולל הזה, הוא המאבק שלנו, המאבק היומיומי שלנו.
הרבה פעמים אני תוהה כמה אני שקוע בתוך הבוץ. חצי בוהן, או מכוסה עד הצוואר?
אני אף פעם לא בטוח.

אבל רגע.

לפני שאמשיך בענייני הבוץ המקסימים, אני חושב שאני צריך להסביר משהו.

תקופת היסודי הייתה תקופה מדהימה ברובה עבורי, הן בציונים והן בחברים.
הביטחון העצמי שלי היה בשמים והבוץ הדביק היה יבש כמו המדבר.
שום דבר לא היה יכול להתקלקל.
ואז הגיעה כיתה ז', התקופה עם השינויים הדרסטיים שחלים בך וחלים במי שסביבך. ילדים שאהבתי מאוד בתקופת היסודי השתנו, ואני מצאתי את עצמי בתוך בועה של ארבעה נערים- אני ועוד שלושה חברים טובים, שכמו אוכסנו בתוך קופסאות שימורים במיוחד בשבילי. וזה היה נהדר. היה לי במי להיאחז בזמן בית הספר, כמו שהייתי רגיל.
ואז הגיעה ההודעה הראשונה.
אחד משלושת החברים שלי, שהכרתי רק בתחילת אותה שנה עוזב. עוזב לקנדה, ומשאיר אותי רק עם עוד שני ילדים שבאמת קרובים אלי.
והוא עזב.
הייתי שקוע בבוץ כבר עד הברכיים.
בדיוק שנה אחר כך, הגיעה ההודעה השנייה.
החבר הכי טוב שלי מאז כיתה ב' עוזב, עוזב גם הוא. לאירלנד. תקופה של שנה שעלולה להימרח עוד הרבה זמן אחרי.
והייתי כבר שקוע בבוץ עד למותניי, והמאבק נגד השקיעה המהירה נחלש.
כמה חודשים אחר כך, הגיעה הודעה שלישית, בצורה לא הודעתית בעליל- החבר הטוב (והאחרון שנשאר לי) חולה והוא בבית חולים.
אחרי שבועיים נודע לי שהוא הבריא. אבל לא, הוא לא חזר לבית ספר.
שנה עברה מאז, והוא עדיין לא חזר ללמוד. הוא יושב בבית, בריא כמו שור, אבל לא חוזר.
לפני חודש פגשתי אותו בספרייה של בית הספר. "משלים עבודות", הוא אמר. הוא נראה כמו שנראה פעם, והתנהג כמו שהתנהג פעם- ודיברתי איתו. הברזתי משני שיעורים בשביל לנסות לשכנע אותו לבוא איתי לכיתה. אבל הוא לא בא. אחרי שעה וחצי הוא החל לחייג מספר, קם מהכורסה האדומה והתחיל להסתובב ברחבי הספרייה, כתפו מצמידה את הנקסוס 4 שלו לאוזנו, נראה עצבני משהו.
"תבואי לקחת אותי." הוא סיים את שיחת הטלפון הפתאומית, לקח את התרמיל שלו, ומבלי לומר כלום יצא מהספרייה.
והוא הלך.
הוא הלך הביתה בלי לומר מילה.
והייתי שקוע בבוץ עד הצוואר.

***
אתם יודעים, אני חושב שאפשר לראות איך, אם בכלל, אנשים מתמודדים עם הבעיות שלהם. אפשר להבחין בכך בצורת הדיבור שלהם, בפרצופים שלהם, במגננות שלהם.
הדבר המרגיז בזה הוא שאיכשהו, אנשים אחרים אף פעם לא נופלים. תמיד יציבים.
ורק אני, הבוץ שלי עולה ויורד, יורד ועולה, והמאבקים שלי, נחלשים ומתחזקים, מתחזקים ומתחלשים, כאילו אני במסלול בלתי נגמר של רכבת הרים לא צפויה, מטלטלת.
***
שנותיו הראשונות של טיילר מילר בבית הספר היסודי ובחטיבת הביניים היו לא משהו.
לא משהו בכלל.
הוא היה שקוף- חוץ מחבר גיק אחד שלו, הוא היה לבד.
ואז, בניסיון להיות "מגניב" הוא עשה גרפיטי על אחד הקירות בבית הספר, ונגזר עליו לעשות עבודות צביעה יחד עם עוד שני נערים עד סוף הקיץ.
במהלך העבודות, טיילר הופך לשרירי וחתיךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךךך הורסססססססססססססססססס אומייגעגע (בנוגע לדברים האלו, בהמשך) והוא מכיר את אחת מהמקובלות שגם היאאאאאא חתיכהההה הורסתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת והוא רב עם אח שלה שגם הואאאאאאאאא חתיךךךךךךךךךךךך הורסססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססססס ו-...
אוקי, אני אפסיק.
בכל מקרה, בגלל השרירים שלו ( /: ) טיילר הופך למקובל ומשיג בת העשירים היפהפייה, בת'אני, שלא רק שהיא יפהפייה, היא יפהפייה מתוסבכת.
וכשאני אומר מתוסבכת, אני מתכוונן ל- מתוסבכת.
אלכוהול, סקס ודברים מקסימים בסגנון.
לטיילר גם יש בעיות עם אבא שלו, בן אדם לא נחמד בעליל, ועם אחותו, נחמדה בעליל אבל יוצאת עם החבר הכי טוב של טיילר.

אז, כן. אני מניח ששמתם לב של- "מסובך" אין סיפור עוצמתי כמו, למשל, "דברי", שנכתב גם הוא על ידי לורי האלס אנדרסון, סופרת שספריה בעיקר נוגעים בקשיים בגיל ההתבגרות בעדינות וברגישות ופורסים את המציאות בצורה הנכונה והריאליסטית ביותר מלבד דבר אחד-
האמריקאיות.
כן.
גם דברי וגם מסובך הם אמריקאים. גם מוצא אמריקאי, אבל יותר מהמוצא שלהם הם אמריקאים.
דמויות יפהפיות ומן מציאות מתוקה-חמוצה וצבעונית וורודה.
לאחר בירור, מסתבר שזה באמת ככה- האמריקאים האמיתיים באמת חיים בסרט. ידידה אמריקאית שלי אישרה את זה.
הם באמת ככה.
אבל בדברי, למשל, זה הפריע, אבל רק קצת- הסיפור המרתק כיסה אותו.
אבל כאן, סיפור שגרתי ביותר- זה בלט הרבה יותר. ולי, בתור ישראלי, היה יותר קשה להבין ולקבל את ההתנהגות שלהם, התנהגות שכביכול רואים רק בסרטים.

לסיכום בנוגע להמלצה- טוב, המלצה. אני לא ממש יכול באמת להמליץ עליו למישהו.
נופיר, למשל, לא תאהב את זה. רוב הקוראים לא יאהבו את מסובך, אני מניח. אם אתם רוצים באמת ספר שצועק "טוב!" תקראו את דברי. אבל את מסובך...? רק אם יש לכם מחסום קריאה. זה ספר מאוד משחרר.

אז כמו שטיילר נאבק בחברה שלו ובאבא שלו ובבוץ המעיק שמכסה אותו, אני נאבק, נאבק, ויודעים מה?
אני מתחיל לנצח.
אני מתחיל ללמוד לשים לב מתי אני מתנפל על אנשים בלי סיבה (אהם ריין) וגם מתנצל על כך. אולי יום אחד אפסיק עם זה לגמרי, עם ההתנפלויות.
סוף סוף אני גם מודה בטעויות.
והלוואי שאלמד להסתפק במה שיש, ולשחרר את החברים שעזבו ולתת לילדים החדשים שרוצים להיות איתי להיכנס לחיים שלי, גם אם לא בטוח שזה ילך, וגם אם יש מצב שבסופו של דבר שוב יהיה לבד.
זה יהיה הניצחון הכי גדול שלי.


נ.ב- את החלק הראשון של הביקורת כתבתי במחברת ה- "להיות או לא להיות- זאת השאלה" שלי. מחברת שאני משתמש בה למירמורי 2 לפנות בוקר, ואז אחרי שקראתי את מה שכתבתי במחברת הזאת אמרתי: "אוקי, מסיבה לא ידועה זה מזכיר לי את דברי" אז הקלדתי את זה למחשב וערכתי קצת כדי שזה יהיה יותר נעים לקריאה, והורדתי את החלקים האישיים יותר.
אז רק רוצה להבהיר שאני לא בן אדם דיכאוני כמו שזה נראה, ממש לא, אין לי מחשבות אובדניות או כל דבר 100מם בסגנון.
וזהו.
מקווה שאהבתם את הביקורת.
כל מה שנשאר לכם לעשות זה לנצח בקרבות שלכם, ולהחליט אם לקרוא או לא לקרוא את מסובך.


ביי 
אור,
09/10/2015
31 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
פַּפְּרִיקָה (לפני 10 חודשים)
מה שכוכבים
Drunk Reader (לפני שנה ו-8 חודשים)
בגלל השרירים שלו ( /: )

כע המשפט הזה העלה לי את המצב רוח להיום.
תודה
אור (לפני שנתיים ו-3 חודשים)
תודה רבה :)
ילדת~כוכבים (לפני שנתיים ו-3 חודשים)
וואו. כל כך מה שנופי אמרה..
יפהפה. אתה אשף מילים~
Little darling
It's been a long, cold lonely winter
אבל-
Here comes the sun
and I say, It's all right

424242424מם!!
אור (לפני שנתיים ו-5 חודשים)
תודה רבה, שין שין ואלה לי :) כן, אשמח שזה ייגמר כבר.
שין שין (לפני שנתיים ו-5 חודשים)
אור, הביקורות שלך נוגעות ללב ומקסימות. אגב, החטיבה זה שלב מסריח. הדבר היחידי הטוב שיש לי לומר עליו זה שהוא עובר...
אלה לי (לפני שנתיים ו-5 חודשים)
ביקורת מקסימה.
אבל באמת בסופו של דבר כולם יצאו מהבוץ ויכנסו עליו חזרה.
זה החיים:)
אור (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
תודה, ביני :)
ביני <FONT COLOR=074953> (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
גם אני מזדהה לסיפור. כי גם אני ושתי החברות הכי טובות שלי מהיסודי התפצלנו כל אחת למקום אחר.
אז נכון, אמנם זה סיום יסודי, ומן הסתם שנלך לחטיבות אחרות, אבל כשאחת בשוויץ למי יודע כמה שנים וכשאני בבלגיה, זה באמת משתנה.
אבל תודה לאלים, אני חזרתי, וחברה שלי באה לבקר כל חופש כמעט.
ואני ממש זוכרת איך זה להיות לבד.

האמת, זה הזכיר לי שבכיתה ג', אז גם כל המערכות החברתיות קצת השתנו, ורוב החברות (וחברים) שהיו לי עד אז התפזרו לחבורות אחרות, ואז נשארתי לבד, עד שנתקלתי בשתי החברות שלי מאז עושות קומיקס ביחד, וביקשתי להצטרף.
הנקודה שלי (כי הגיע הזמן לסכם וכל זה עולה לי כואב בחזה) היא שגם אתה מתישהו תמצא את אלו שתתחבר אליהם, מי יודע באיזה דרך ומי יודע מה ייקרה בהמשך, אבל זה עוד ייקרה

וביקורת ממש נחמדה, יש לציין.
אור (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
תודה רבה רבה לכולם.
באמת, אין דבר יותר כיף מלשמוע את זה ^-^
מוּמוּ (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
כרגיל, ביקורת ממש טובה.
יש לך את זה בלחבר ספרים לחיים שלך^^
זה שאין לנקוב בשמו (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
מבין אותך, אור. גם לי היה חבר שעבר לגור בארה"ב וניתקתי עמו את הקשר. מעניין מה קורה איתו עכשיו...
ריצ' רצ' (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
ביקורת יפה!:) אתה כותב ממש טוב
אני גם שמתי לב לדברים לא הכי מציאותיים בספר הזה אבל הוא חמוד בסה"כ
no fear (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
"הרבה פעמים אני תוהה כמה אני שקוע בתוך הבוץ. חצי בוהן, או מכוסה עד הצוואר?"
הנקודה המדויקת שהחלטתי לקרוא כל דבר מזורגג שאי פעם תכתוב בחייך.

צמרמורת שכזו לא הייתה לי מאז הפעם האחרונה שדין מת בסופרנטורל.

אחת הביקורות הנהדרות.
אור (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
תודה רבה, רינת :)
רינת (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
ביקורת ממש יפה.מרגשת מאד.
אור (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
רק במחשב שלי כתוב שהגבת לפני שעה סטינגריי?
אור (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
הווווווו
תודה סטינגריי
והאמת שבאמת התלבטתי אם לעשות 100מם או 5678797מם אבל החלטתי בסוף ללכת על הדבר הקצת פחות מוזר
אבל יודעת מה?
עריכהההה הנה אני באאאאאאאאאאאאאאאא
Stingray (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
האמת, אותי הספר ממש הצחיק ><
אתה תמצא עוד חברים אור, בטוח. מקסימום, שנה הבאה תעבור לבית ספר אחר עם חברים אחרים.
(ואיך לעזאזל מרשים לחבר שלך לא ללמוד? גם אני רוצה לא ללמוד!)
ביקורת מעניינת, רק הפריע לי ה100מם. ללכת על מספר כל כך פשוט לא מתאים לך, אור. ציפיתי ל395839205.3859385מם ;)
אור (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
הו, פוקס, אגב, אין דבר כזה "רגישה מידי" רק אומר ~~~
אור (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
תודה רבה, לשתיכן :)
ופוקס, זה חזק ממני.
snow fox (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
אור, וואו.
אני כל כך מבינה אותך עם כל הבוץ הזה. אומנם החברים שלי לא עשו לי דבר כזה כל כך אבל אני מבינה. ממש מבינה. הרגשתי בחלק הראשון מין דמעות-לא דמעות בעיניים. שיט, אני רגישה מידי. בכל אופן, התחברתי לחלק הראשון.
גם לי הפריעה האמריקאיות המוגזמת מידי בספר הזה. זו היתה אחת הסיבות שגם אני נתתי לו ארבעה כוכבים. וכן, דברי הרבה יותר טוב. וגם לדעתי לא הרבה יתחברו אליו.
קיצר, התחברתי וכתבת ביקורת מעולה D:. צ'או.
רק דבר אחד הפריע לי- שוב פעם אתה אומר "100מם?" לא דיברתי איתך על זה? :/
האופה בתלתלים (לפני שנתיים ו-6 חודשים)
סיפרת נהדר!
מצטערת על הבוץ שלך.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ