"כדי שמשהו יחדור אל הזיכרון, צריך להפוך אותו תחילה לספרות. עלוב ככל שזה נשמע."

מעטות הפעמים שספר פשוט מהמם אותך בתעצומות הנפש שבו, בדרך שבה הוא שוזר את הקורא לתוכו ומותיר אותו עולה על גדותיו. איך סופר יכול לספר על אחת המפלצות הגדולות בהיסטוריה האנושית – היידריך, "הקַצב מפראג" - מבלי להפוך אותו לגיבור במובן זה או אחר? שאלה מוסרית זו עומדת בלבו של הספר הפנורמי המרענן עד כאב הזה.

לורן בינה מספר את סיפור חייו האמיתי של היידריך ואת ההתנקשות בו תוך מעקב אובססיבי אחר סיפורם של המתנקשים. הוא פורש את כל הקלפים שלו על השולחן - הוא נע קדימה ואחורה בזמן ובחלל, בין הארות אישיות שלו (התלבטויות, ספקות, היסוסים) לבין פרטים היסטוריים, ושוזר פאזל המציג תמונה רבת-פנים. בהומור, בחמלה ובשנינות אין קץ הוא מנהל אגב סיפור דיאלוג ענֵף ומרתק עם שאלות ספרותיות היסטוריות - מהי האמת? עד כמה רומן יכול להילחם באמת היסטורית? והאם יש לספרות רשות למלא את החללים בהיסטוריה?

התוצאה המטלטלת היא רומן דוקומנטרי-ביוגרפי-מותחני, המעפיל אל פסגת המין האנושי וצונח אל השפל הבלתי נמחה שלו, תוך חשיפה של הקורא למלאכת הכתיבה עצמה ולסופר שהוא אחת הדמויות הפעילות בספר.

כל המאורעות אמיתיים לחלוטין ובו בזמן הם בדיוניים או נראים כאלה. שכן "להמציא דמות כדי להבין עובדות היסטוריות זה כמו להסתיר ראיות. וליתר דיוק, פירושו להכניס לזירת הפשע ראיות מפלילות בעוד ההוכחות מפוזרות על הרצפה."

למוח של הימלר קוראים היידריך, ספר הביכורים של לורן בינה, הוא זוכה פרס גונקור 2010.

שם הספר
HHhH - למוח של הימלר קוראים היידריך
הפונקציה השביעית של השפה
ציוויליזציות