ביקורת ספרותית על זיכרונותיו של חבר דמיוני מאת מתיו דיקס
ספר מעולה

---

זו הייתה אהבה ממבט ראשון.
נפגשנו לראשונה בספריה העירונית. היה זה יום אביבי ושטוף שמש- בדיוק היום המושלם להתאהבויות. אני זוכר שחיפשתי לי במשך משהו כמו חצי שעה שלמה איזה ספר מעניין שאוכל לקרוא, וללא הועיל (כי או שהספרים לא נראו מספיק מעניינים ומושכים לקריאה, או שהספרים נראו מעניינים ומושכים לקריאה אבל כבר קראתי אותם בעבר) ובדיוק כשכבר החלטתי להרים ידיים ולצאת מהספריה בידיים ריקות, פתאום הבחנתי בו. במי שלאחר מכן יתברר כאהבה שלי.
הוא קרץ לי בין המדפים. הסתקרנתי. צעדתי כמה צעדים קדימה, כי בשלב הזה עדיין קצת התקשיתי לזהות אותו. הצלחתי לראות רק את צדודית פניו. אבל כשהתקרבתי אליו עוד קצת, וכשהייתי במרחק של כצעד וחצי ממנו, הצלחתי לראות אותו בבירור. הוא היה יפה תואר. אין לי מילים אחרות לתאר את מראהו החיצונו המושלם, הקוסם והמושך לעין. צריך לראות כדי להבין. פשוט יפה תואר, ואולי קצת יותר מזה אפילו. הוא לבש חולצת פסים (יש לו טעם טוב באופנה...) ומה שהכי מוזר, זה שהיה בו גם משהו ממש מוכר לי. מאיפשהו. הרגשתי שניתנה לי באותו רגע הזדמנות חד פעמית שחייבים לנצל אותה, ושסוף סוף יש לי מזל. מייד ידעתי שזה זה, ושאני צריך לגשת אליו. אז ניגשתי אליו, הושטתי את ידיו אליו ולחצתי אותה. אני הסתכלתי עליו. הוא הסתכל עליי. התקרבתי אליו עוד קצת, עד שהיינו ממש ממש צמודים, ולא נשאר בינינו רווח. וברגע הזה חשתי בריח נעים באוויר. זה היה מין ריח קסום כזה שכאילו בא מעולמות אחרים. הריח הזה בא ממנו. לקחתי עוד נשימה נוספת, והתענגתי עליה, ולאט לאט הוצאתי את האוויר בחזרה, וכך הלאה. אחר כך שוב הסתכלנו אחד על השני, ובאותו רגע הבנתי שאם יש משהו שאני יכול לעשות בכדי שהזוגיות הזו שלנו באמת תצא לפועל, זה להביא אותו לביתי. אז כך עשיתי.
הדרך בין הספריה העירונות לבית שלי, עברה בשתיקה. שנינו הלכנו יד ביד, והייתי נורא נרגש. הרגשתי שמשהו חדש מתחיל עכשיו.
אמא שלי הייתה בבית כשהגענו, אז בחרתי להציג אותו בפניה, ואמרתי לה שזו הייתה אהבה ממבט ראשון ושנוצר בינינו קליק מיידי. אמא שלי שמחה בשמחתי, ואמרה שכולה תקווה שבאמת יצמח מהאהבה הזו שלנו משהו, אבל היא גם הוסיפה ואמרה כי לפעמים מראה עיניים יכול להטעות, ושאני אוכל להתאכזב. אמא שלי סיפרה לי שכשהיא הייתה צעירה, בערך בת 15, היא התאהבה במישהו. בהתחלה באמת היה איזה ניצוץ והרגשה ששום דבר לא יכול להיהרס, אבל עד מהרה הניצוץ הזה הלך ודעך, והיא נשארה עם לב שבור ואכזבה גדולה, פשוט ככה. היא אמרה לי שכנראה שהבעיה היא לא בו, אלא בה, ושהטעם שלה פשוט לא היה זהה לשלו.
אז הרגעתי את אמא שלי, ואמרתי לה שהכל בסדר ושאין מה לדאוג, ושאין מצב שבעולם שאני אתאכזב ממנו.
מבחוץ אולי נראיתי כל-כך בטוח בעצמי, אבל האמת היא שמבפנים קינן בי בכל זאת החשש: 'מה אם אמא באמת צודקת?', 'מה אם האהבה הזו לא תתממש?', ו מה יקרה אחר כך? האם בעקבות המקרה הזה אני אפסיק לחפש אהבה ואהיה מנותק מן העולם ומכל מה שסובב אותי?'
איזה מזל שהחששות האלו מיד התפוגגו איך שסגרתי את דלת חדרי, ונשארנו רק שנינו לבדנו. גיליתי שהוא לא רק נראה טוב או מריח טוב- אלא שהוא גם חכם, מקסים, ואפילו שנון. גיליתי שהוא לא רק יפהפה מבחוץ, אלא גם מבפנים. הזמן עבר כל כך מהר כשהיינו ביחד. שעה אחת שלמה, נראתה כמו בסך הכל 5 דקות זעומות. נהניתי איתו כל כך, ולא רציתי לעזוב אותו. אני לא יודע איך זה קרה, כי זה קרה כל כך ומהר ובכזו פתאומיות, אבל מצאתי את עצמי, יחד איתו, בתוך מיטתי (!)
אני לא אפרט לכם בפרטי פרטים את מה שעשינו שם באותו רגע, אבל רק אומר שהייתה שם הרבה פעילות, ושמדי פעם גם שינינו כמה תנוחות: פעם אני שכבתי מעליו, פעם הוא שכב מעליי, ופעם גם שכבנו זה לצד זה.
זה היה לילה לבן. אף אחד מאיתנו לא נרדם. נשארנו ערים כל הלילה. טוב, כמעט לילה לבן. כי בכל זאת, גם אני בן אדם. וכבן אדם, אין לי שליטה מלאה על העיניים שלי, וכבן אדם אני זקוק לשינה על מנת לתפקד טוב ביום שאחרי. אז אחרי כל הבילוי הלילי שלנו ביחד, כנראה שבסוף נרדמתי.
התעוררתי בבוקר שלמחרת, לשמע קול ציוץ הציפורים. הוא עדיין שכב לידי, ממש צמוד אליי, בדיוק באותה התנוחה שבה הוא היה לפני שנרדמתי.
לא, זה לא היה חלום.

זו הייתה אהבה ממבט ראשון.
קראו לו 'זיכרונותיו של חבר דימיוני' ולמי שכתב אותו קראו מתיו דיקס.

זו הייתה אהבה ממבט ראשון.
את הספר המקסים הזה קראתי בשנה שעברה, שזה מספיק זמן כדי לשכוח על מה הספר הזה בכלל מספר. אבל הספר הזה הוא מקרה חריג ויוצא דופן, שכן אני זוכר כמעט כל סצנה וסצנה ממנו: החל מהסצנה ההיא בחדר השירותים, וכלה בסצנות של בית החולים הפסיכיאטרי ובחדר שיש בו הכל.
זה סיפור (מקסים כבר אמרתי?) על חברות בין שני אנשים (או ליתר דיוק, ילד והחבר הדימיוני שלו). החברות הזו עומדת במבחן כשהגורם הכי חשוב בחברות הזו, הגורם שבעצם יצר מלכתחילה את אותה חברות, גורם האמונה של האחד בשני, מתחיל להיות לפתע פתאום מוטל בספק. שכן בודו, החבר הדימיוני, חושש שיום אחד הילד מקס, יתבגר וכתוצאה מכך יפסיק להאמין בו.

וכמובן שגם את סיפור האהבה שלי ושל הספר, החל מהפגישה הראשונה שלנו בספרייה העירונית ועד הרגע שבו נכנסנו שנינו למיטה, אני זוכר היטב...

חג שמח (וכשר) מזשל"ב שיהיה לכולם.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על זיכרונותיו של חבר דמיוני