ביקורת ספרותית על דם האולימפוס - גיבורי האולימפוס #5 מאת ריק ריירדן
ספר מעולה

---

ליוונים העתיקים היה פטיש רציני לטרגדיות. יש האומרים שזו הייתה הדרך שלהם לתעל את הפסימיות שלהם, מה שלדעתי מובן לחלוטין, עקב העובדה המצערת שבתקופה ההיא לא היו סמארטפונים. או קליטת ויי פיי. ממש מדינת עולם שלישי, אני יודעת.
אבל ריק ריירדן נולד בטקסס, ארצות הברית, ישירות מתוך המאה העשרים אל תוך המאה העשרים והאחת. למיטב ידיעתי, אין לו דודן יווני והוא לא למד פילוסופיה בקולג'.

מה שמסביר למה יש בספר הזה כל כך מעט מתים.

תראו, אני לא הולכת להתלונן. אני לא הולכת למלא את כל הביקורת הזו בהתלוננויות על כך שהוא אכזב אותי, שציפיתי ממנו להרבה יותר, שהספר הזה פשוט לא היה מספק, אני לא.
ומסיבה עיקרית אחת.
אני חייבת לריק ריירדן ולסדרה הזו (וחשוב לציין, גם לג'קס) את הכתיבה שלי. באמת.
ברגע שסיימתי עם בית האדס, עשרות רעיונות הסתובבו לי בראש. הייתי חייבת לכתוב אותם. ומאז, כמעט שנה שלמה, שהייתי עסוקה בכתיבת פאנפיקים. וכן, הייתי כותבת - ואני עדיין - קטע או שתיים, או התחלה של סיפור בהמשכים שמעולם לא המשכתי בפורום כאן, או ביקורת כל פעם שהמוזה הסכימה לבקר, אבל את הפאנפיק ההוא, הפאנפיק ההוא, שהיה כתוב לא משהו, עם עלילה די גרועה, שהתמדתי וכתבתי והמשכתי איתה, מאז המילה הראשונה שהקלדתי, עם הפאנפיק ההוא הכתיבה שלי התבגרה והשתפרה. אפילו שהעלילה עוד לא הייתה נהדרת במיוחד, כל פרק שכתבתי והוספתי היה רק עוד אבן דרך שהייתי צריכה לעבור בדרך ללהיות טובה יותר.

(פאנפיק, למי שלא יודע, זו סיפורת מעריצים.)

אז כן, כשסיימתי עם דם האולימפוס עלה לי רעיון חדש לגמרי (טוב, כמעט לגמרי) וגרם לי למחוק מהראש את הפאנפיק הקודם. but I regret nothing ^^
ולמען האמת, לא הרגשתי שזהו זה, אין עוד פרסי ג'קסון. שאני לא ארגיש שוב את ההרגשה שיש כשקוראים ספר נוסף בסדרה בפעם הראשונה. כי אני יודעת שעוד יש את ספרי הבונוס, ותמיד אוכל להתלונן על הסרטים, והאלים יודעים כמה פאנפיקים עוד מסתובבים להם באינטרנט, והאלים יודעים כמה רעיונות לפאנפיקים מסתובבים להם בראש שלי.

אם נניח לשנייה את הכרת התודה שלי וכל הדיבורים הבלתי פוסקים על פאנפיקים, בואו ניגש למה שיש לנו בספר, will we?
יש לנו את בן האדס, המתבגר הדכאוני עם הכוחות סופר-אדירים שמעביר את רוב הספר בשינה, ומשנה לראשונה זה כבר שש ספרים את החולצה שלו, אה, וסוף סוף נזכר לספר לנו על הנהג הפרטי החצי מת שלו.
ריינה, הפריאטורית הרומאית שמגיעה מאי אקזוטי כלשהו ובעלת שם משפחה ארוך מכדי שמישהו יזכור אותו, ואנחנו מגלים כאן את עברה האפל, אחרי שאחותה הגדולה חוטפת אותה (מילולית) למפגש משפחתי קצר. איתם נמצא גם הסאטיר הוותיק שלנו, גליסון הדג', שמבלה את זמנו בשליחת מכתבים דרך שירותי האוויר של הנימפות וצריחת "מוות!" בכל פעם שמפלצת מתקרבת. אגב, הוא גם מעניק מופע ריקוד קטן למקומיים בפורטוגל ומרוויח 16 אירו. נפלאות העז, הא?
ג'ייסון, בינתיים, מוצא זמן להזדקן, וזה אומר לבלות קצת עם זומבים יוונים נקמניים, ולקבל משקפיים חדשים מאל רפואה חביב.
הייזל ופרנק נדחקים קצת הצידה, וכמו אנבת' ופרסי לא מקבלים נקודת מבט משלהם. ועדיין, פרייזל, פרסי וליאו מכסחים את הצורה לניקה בדרך שתיזכר לעד D: שלא להזכיר על כך שמיסטר פליימס האהוב סומך על הזוג (פרנק והייזל, כמובן) שישמרו בסוד על התוכנית הגאונית שלו.
אם כבר הזכרתי את ליאו ואלדס היקר, שהקפיץ לא פעם אלא פעמיים את לבי הפאנגירלי באזכורים למשחקי הרעב ודוקטור הו, ואז פינה לעצמו זמן בין הגיחות התכופות האלו בין הקירות החלולים של הארגו II כדי לארגן מבצע גאוני שדורש חיסול פסל, בניית מכונת נגינה בשם ואלדסינטור, בקבוקון רעל ודרקון ארד.

בנוסף, איך אפשר לשכוח את ויל סולאס, בן אפולו והמרפא הכי טוב במחנה D: אז נכון שהוא נכנס רק לקראת הסוף, אבל, הוא כנראה הסיבה היחידה שלא שנאתי את כל הפרקים האחרונים D:
הוא כזה. כזה D:

(הוא "כזה" גורם לי להיות פאנגירל, אני יודעת, שקט)

לסיכום, אני ממליצה לכם לזרוק את הציפיות הצידה, אתם לא פאקינג כריות, ולהתחיל לקרוא כבר את דם האולימפוס, כי מוטב כבר שתהנו מהספר, לא ככה? ^^

נ.ב.
רק אני שמתי לב שכל הספרים של ריקי הם בייסיקלי פאנפיקים על מיתולוגיות? :0

» ביקורות נוספות של Nameless
» ביקורות נוספות על דם האולימפוס - גיבורי האולימפוס #5