ביקורת ספרותית על שקופה מאת נאוה מקמל-עתיר
ספר בסדר

---

את הספר ראיתי לפני שנה בערך על אחד המדפים, קראתי את התקציר שלו ואהבתי אותו, חשבתי שזה יכול להיות ספר נחמד לקרוא מתי שהוא. אז קניתי אותו, שמתי אותו על המדף ושכחתי ממנו במשך שנה בערך.
אבל לפני כמה זמן יצא לי להסתכל עליו שוב. הייתה לי שבת פנויה באותו יום והחלטתי פשוט ללכת על זה, לקרוא את הספר הזה בשבת אחת.
אז קראתי אותו, ולא יכולתי לגבש דעה חד משמעית על הספר.
הרעיון דיי פשוט, דריה היא בסך הכל נערה מתבגרת. היא מרגישה שאף אחד לא שם לב אליה, וגם אם מישהו רואה אותה, הוא בוודאי רוצה ממנה משהו ותו לא. המקום היחיד שבו היא מרגישה בטוחה הוא החדר שלה, שם נמצאת האורגנית שלה, שעליה היא פורקת את כל רגשותיה.
היא לא רצתה שאמה תתערב בחייה, למרות שזו ניסתה בכל כוחה להגיע אל דריה, אך מאביה היא רוצה כל סוג של תשומת לב, היא רוצה שישים לב לבעיות שלה, אליה, אך הוא לא טוב כל כך בהבעת רגשות.
במהלך הסיפור אביה מתחיל לבנות אתר אינטרנטי לזמר מפורסם, ששומע את נגינתה של דריה ונחוש לדעת מדוע היא כה עצובה. (הסולם הזה, רק אנשים עצובים משתמשים בסולם הזה. או משהו בסגנון) ~ אולי ספויילר, אני לא יודעת ~ במהלך הסיפור דריה עוברת אירועים שמחזקים את ביטחונה העצמי ומביאים אותה אל הסוף הטוב שלה, שבו היא לומדת לקבל את עצמה. ~ סוף הספויילר בסימן שאלה ~
נכון שמהמשפט הראשון ידעתם כבר מה הולך לקרות בסוף?
הסיפור היה דיי צפוי, וזה היה עצוב שהוא היה כזה. משהו בי כל כך רצה להזדהות עם הדמות הראשית בספר הזה, משהו שבא מהמקום של הבנה של המצב שלה. כל כך רציתי לראות את דריה כדמות מעוררת השראה, דמות יותר אנושית, אבל בפועל דריה לא הייתה דמות שאהבתי. היא הייתה קטרנית וממורמרת.
עכשיו, אני יודעת שיש אנשים שכך הם מתנהגים במצב שבו נמצאת דריה, אבל כאדם שיודע מהי דחייה חברתית, לא יכולתי לקרוא את השורות שלה בלי לרצות להעיר אותה מהמרמור שהיא נמצאת בו. היו לדריה חברים, הייתה לה משפחה תומכת, אבל היא הסתכלה כל הזמן על מה שלא היה לה.
במקום לראות את האם האוהבת שלה היא ראתה רק את הניסיונות שלה להכניס אותה אל המעגל החברתי, במקום את חברתה הטובה היא ראתה את הילדים שלא שמו לב אליה, במקום לראות את הכישרון שלה היא ראתה רק את מה שלא טוב בה. שוב, יש אנשים כאלו, אבל משהו בדריה פשוט לא עבד. היא לקחה את זה באופן קיצוני, יותר מדיי קיצוני.
גם לאנשים מרירים יש רגעי אושר.

אבל, אל העלילה הזאת מצטרפת עלילה נוספת, עלילתה של אֶמה, צעירה מגרמניה. האם של אמה (הייתי כותבת אמה של אמה, אבל זה קצת מבלבל, אינכם חושבים?) לא הסכימה לדבר על חייה, היא אמרה שנולדה מחדש על אדמת ברלין, כפסנתרנית מצליחה שבקושי מבלה זמן עם בתה. אביה של אֶמה התגרש מהאם ועבר לגור בקיבוץ בישראל. זו הייתה המציאות של אמה עד שהיא מוצאת תמונה ישנה באחת המגירות, והתמונה הזו מובילה אותה לארץ ואל שלל דמויות מעניינות ששופכות אור על דמותה של האם, על כל מה שזו עברה בחייה, מדוע היא מסרבת לדבר על עברה. העלילה הזאת נקשרת בעלילה של דריה, אבל באופן אירוני, עלילת הצד מעניינת יותר מהעלילה הראשית של הספר.

לא הייתי מסוגלת לתת לספר הזה דירוג נמוך יותר משלושה כוכבים, אך גם לא גבוהה יותר. הספר היה נחמד, אך לא סוחף. ידעתי מה הולך לקרות בעלילה הראשית בערך מהמחשבה הראשונה של דריה, ומשהו בו התפספס, במקום לתת דמות מעניינת שתיתן לקוראים, שכנראה שלחלק גדול מהם יש ניסיון מר בדברים שנאוה מקמל עתיר נוגעת בהם בסיפור, את מה שהם רוצים לראות בדמות הזאת, מישהי שהצליחה. מישהי שלא וויתרה, שנלחמה בשיניים על המקום שלה, שלא נתנה להם להוריד אותה. זה מה שאני הייתי רוצה לראות בדריה. אבל אני לא יכולה להתעלם מהרעיון הגולמי, מהדמויות המשניות, מהעובדה שכן, בסופו של דבר קראתי את כולו בשבת אחת, ולא עצרתי, אולי רק כדי לאכול.
ואני מניחה שכוכב אחד יינתן לסיפור של אמה. משהו בסיפור הזה היה כל כך מוזר. אמה טסה מברלין בלי תוכנית מוגדרת רק כדי למצוא את העבר שהאם ניסתה להסתיר ממנה, היא פגשה במקרה דמויות מחייה הקודמים של האם ולאט לאט חיברה את הפאזל שלה, בתהליך שאני אישית נהניתי לקרוא.

אני לא יודעת אם אני יכולה להמליץ על הספר הזה. הוא לא נורא, השפה בו יפה ונאוה מקמל עתיר מקפידה לתאר את רוב הדברים בסיפור בצורה שלפחות אותי היא השאירה עם הספר בידיים, אבל מהצד השני יש כאן רעיון שלא הגיע למיצוי. אז לפחות לדעתי זה ספר נחמד, ואולי כדאי לכם לקרוא, מי יודע, אולי אתם תראו בו משהו מצויין, אבל לפחות בשבילי זה יישאר פוטנציאל לא ממומש.

» ביקורות נוספות של תות :>
» ביקורות נוספות על שקופה