“צפיה אשתו היהודיה של מוחמד הנביא.
כן, מסתבר שהיתה גם אחת כזאת.
ואם לא הייתי נתקלת בה במקרה באתר סימניה
כשחיפשתי ביוגרפיות על הנביא מוחמד,
לא הייתי יודעת עליה.
בתחילת דרכו של האיסלאם, עם ההגירה של
מוחמד הנביא ממכה למדינה.
היו בחצי האי ערב שבטים יהודים.
הם חיו עם שכניהם הערבים בשלום.
התפרנסו מחקלאות. גידול מטעי תמרים,
צורפות, היו לוחמים אמיצים ועזי נפש,
ולפעמים,כרגיל,הסתכסכו בינם לבין עצמם,
כשהם כורתים בריתות עם שבטי ערבים אחרים.
על הרקע הזה נולד הסיפור של צפיה.
הספר מתחיל ביום חתונתה של צפיה היפהפיה
בת לראש השבט היהודי.עם בן לראש שבט יהודי
אחר. משפחה עשירה של סוחרים. גם למשפחתה
של צפיה לא היה חסר כסף.
לכאורה, מה יכול להיות יותר יפה, רומנטי,
וסימן למזל טוב לבני הזוג ולסיפור כולו?
אבל כמו בחיים ההיסטוריה משתנה בגלל
הנסיבות או להיפך.
מוחמד הנביא מביא את בשורת האיסלאם לכל
תושבי חצי האי ערב כולל הנוצרים היהודים
והערבים עובדי האלילים של אותה תקופה.
השבטים היהודים מתנגדים. פורצת מלחמה.
בין השבטים היהודים לבין מוחמד הנביא והמוסלמים.
חלק מהשבטים עוזבים את חצי האי ערב לכוון יריחו.
ליהודים המנוצחים מציע מוחמד הנביא:
או להתאסלם או למות.
היהודים לא מתאסלמים. הגברים נטבחים.
הנשים וילדים נמכרים לעבדות.
צפיה מאבדת את אביה, בעלה, בנה הפעוט, אמה נמכרת לעבדות
והיא מקבלת 2 אפשרויות: להתאסלם ולהיות אשתו של מוחמד הנביא או להימכר כפילגש או שפחה.
צפיה בוחרת להתאסלם ולהציל את נפשה ורכושה הרב.
למעשה הספר מסתיים גם בחתונתה לנביא מחומד.סגירת מעגל.
חייה לא היו סוגים בשושנים שכן שאר נשות הנביא התנכלו לה
וקראו לה הנערה היהודיה.
היא באה לבכות לנביא והוא ניחם אותה.
אחרי מות הנביא מוחמד, היא היתה עצמאית למדי,
נסעה למקומות שונים ואפילו הורישה את חלק מרכושה לאחיין
שלה וחלק אחר לצדקה.
הספר מסופר בשפה פשוטה ברורה וקולחת,אבל די פשטנית.
רוב הספר הוא תיאור תולדות מלחמת היהודים במוסלמים
בראשית האיסלאם, עפ"י סיפורה של צפיה. לבטיה של צפיה
על ההחלטות הקשות שהיא צריכה לבצע. כשלידה ישנן עוד 2
אחיות יהודיות שנלקחו כשלל מלחמה וגורל כל אחת מהן שונה בגלל החלטה שונה שכל אחת מהן בוחרת.
הסיפור הנ"ל מוזכר ע"י המחבר/ת אמיתי והיסטורי, מתבסס על מקורות ערביים (אבן השאם, הקוראן המתורגם לעברית ע"י פרופ' ריבלין)
בלבד. אין איזכור לכך באיזשהו מקור יהודי.
שם המחבר/ת של הספר לא מצויין לא על הכריכה ולא בגוף הספר. אלא נמצא בהוצאה לאור.
יש מין טעם לפגם בהסתתרות, לטעמי.
אבל ישנם בספר דברים די מבקרים ושנויים במחלוקת על דמותו של הנביא מוחמד. לכן האלמוניות.
דמותה של צפיה עצמה מעניינת למדי. וגם הבחירה שלה.
אבל הספר לטעמי שטחי מדי, המילים ששם המחבר/ת בפי הדמויות מתאימות יותר להסטוריה הנוכחית או מעין:"לאן
מועדות פנינו" או כמין אזהרה לאיפה אנחנו יכולים להגיע.
היו לי ציפיות גבוהות יותר מהספר. התאכזבתי.”

“לאחר 12 שנות לימוד הנה מגיע לו הרגע המיוחל בו אני עומדת לסיים 12 שנות לימוד במערכת החינוך הישראלית..
אפילו אני מאמינה שאסיים את הלימודים בציונים טובים ובהצלחה יתרה..
אך מה?
אני בהחלט יכולה להגיד לכם בלב שלם ובדעה כאחת שהעבירה 12 שנים במסגרת מערכת החינוך הישראלית ועומדת רגע לפני הסיום כי מדובר במערכת שצריכה שינוי עמוק מן היסוד..

אני לא אדבר כאן על איכות המורים הירודה מכל בחינה
וחוסר עניין בשיעורים
כמות חומר גדולה בזמן קצר
שרובו ממש אבל ממש לא רלוונטי לחיים המודרניים
והצפיפות בכיתות
חוקי הלבוש המפלים לבנות
חשיבות הציונים והמבחנים אל מול הערכים [ראה ערך נוהלי הבגרות לקיץ 2015 ולא לא ביטלו לנו את ה45 דקות אלא הורידו את זה לחצי שעה וגם אסור לנו לצאת מהכיתות והפלאפונים חייבים להיות סגורים אך זה כבר עניין אחר]
בביקורות רבות שלי בסימנייה התייחסתי גם ללמידה במקצועות השונים, לימודי ההיסטוריה חסרי התוכן והעניין והדלים בפעמים רבות, היצירות בשיעורי הספרות המשעממות והחסרות עניין שמתאימות לילדים קטנים [ללא נשיקות או אהבות או תוכן מיני כלשהו] ומוציאות את אהבת הקריאה וחדוות היצירה מן התלמידים, רבות גם דיברתי על לימודי התנ''ך שמוציאים מהם את כל היופי והתוכן בפירושים תבניתיים של משרד החינוך ובשינון בלתי פוסק.
ותאמיני לי אני יכולה להמשיך עוד רבות..

אבל בביקורת הזאת אני אתייחס לאחד הדברים המרכזיים ביותר שאין במשרד החינוך וזה לפי דעתי הבעיה גדולה ומרכזית שבה, שזוכה להתעלמות במשך כל שנות קיומה של מדינת ישראל.
במדינה שבה לצד העברית כשפה רשמית נמצאת הערבית
אין מלמדים את התלמידים היהודיים ערבית לעומת התלמידים הערביים שלומדים עברית מכיתה א' לצד האנגלית ושפת אימם. במדינה שבה 20% מאוכלוסייתה דוברת ערבית מרבית המדינה אינה דוברת את השפה, יתר על כן מרבית המדינה אינה מכירה כלל את התרבות הערבית.
למרות שאני אגלה לכם סוד אנחנו חיים במזרח התיכון ולא באירופה כפי שרובנו היינו רוצים לחשוב.
וכך לאורך שנים תלמידים יהודיים נתקלים בערבית כשפה וכתרבות אך ורק בשנותיהם בחטיבה למשך תקופה קצרה, קצרה מידי.
למשל, אם תגשו לרחוב הערבי בשאלה האם ידעתם שמוחמד נשא אישה יהודייה? תגלו שמרבית האנשים מודעים לכך ואף מגדילים ואומרים שהוא בעצם הציל אותה ולקח אותה דרך חסותו, אילו תלכו עם אותה שאלה לרחוב היהודי במקרה הטוב תקבלו קריאות הפתעה, במקרה הפחות טוב תקבלו אולי אגרוף וקריאה של "בנות ישאל שייכות לעם ישראל"

וזאת התוצאה של הבורות שלנו, אנחנו חיים עם ערבים, שומעים ערבית ברחובות וחשים את התכווצות של הפחד, אנחנו לא מכירים את התרבות הערבית ולא מבינים אותה. כמה מכם ידעו מכם שלמוחמד הייתה אישה יהודייה? ולא פאטמה הייתה ביתו ולא אשתו. [ההערה ששמעתי במהלך צוק איתן]
כי שפה היא מפתח לתרבות, שפה היא מפתח לשלום ולהבנה כל עוד לא תבין את האדם שמולך לעולם אבל לעולם לא יהיה לך סיכוי איתו הסכם ולהגיע איתו שלום.
הספר הזה שמספר את סיפורה של צפיה נערה יהודייה בת לאחד מן השבטים היהודיים ששכנו באזור ערב, וסיפורו של מוחמד ועלייתו לשלטון של האיפריה האיסלמית הוא ספר חובה!!!! שצריך להפיץ אותו אותו לכולם כי חובה לכל אדם יהודי וישראלי בפרט להכיר את הפרטים בו, את הרקע ההיסטורי שלו, את הסיפור שבו,את האמרות שבו, ואת הגיבורה הראשית שבו, כי אין מה לעשות הוא משפיע עלינו עד היום!

אני מקווה שכול מי שיכול יקרא את הספר והעלילה שבו שמוכרת היטב לרחוב במוסלמי אך לא מוזכרת כלל אצל היהודיים וזוכה להתעלמות טוטאלית ומחיקה מדפי ההיסטוריה כי אפשר לדבר רבות על כך שאין לנו באמת פרטנר בצד השני שלום אך כל עוד לא נבין את הצד השני ונכיר את תרבתו לעולם לא נצליח להגיע ליום שבו אולי נגיע להסכם שלום..”

“רוב ספרות הרומן ההיסטורי שהגיעה לידי (ואני מסתייגת ברוב ולא בכל) עסקה בעיקר בדת הנוצרית. מדי פעם התגנבו לרומנים אלה ניחוח ערבי אך הנצרות על גווניה המעוותים והנוקשים שלטה בכיפה.
מה עוד שרוב ההיסטוריה שמלמדים בתיכונים בישראל מתמקדת בעיקר בימי הביניים בייון ורומא ולאחריה בהיסטוריית אירופה ואמריקה. ארצות אפריקה וההיסטוריה שלהם נופלות במערכת החינוך הישראלית בין הכיסאות.
אז נכון, ידעתי שיש את דת האיסלאם (כמובן!) וידעתי שמוחמד הוא הנביא (ואללה הוא אכבר)וידעתי על מכה ועוד כמה פרטים עיקריים כאלה ואחרים לגבי האיסלאם. אבל לא באמת ידעתי כלום...
לכן, כאשר נפל לידי הספר שנקרא אשתו היהודיה של מוחמד הרגשי שאסור לי לפספס כזו הזדמנות פז- גם מוחמד, גם יהודים וגם חתונה? אז קראתי.
ובמילה אחת- הזדעזתי!
בכמה מילים- נשאבתי לתוך עולם שהיווה מרחץ דמים ליהודי ערב בשם מוחמד. נחשפתי לתפיסות המעוותות של ההמון המוסלמי. לתאוות הדם שלהם, לממון. הנהירה העיוורת אחרי בשר ודם שהכתיב לעמו חוקים בשם אללה ולקח לעצמו ילדים צעירים שיענגו אותו, נשים שרצח את בעליהן לפילגשות וכן שלל ביזה של זהב וכסף לרוב.
הספר הזה מתואר בצורה אוטנתית מאוד מנקודת מבטה של רב הקהילה היהודית באחת מארצות ערב. היא זאת שרואה את ההתרחשויות ההיסטוריות וכותבת אותן דרך עיניה המעונות.
היא שרצחו לה את בנה התינוק, את הוריה, משפחתה, חבריה ואח''כ בייסורים נוראיים את בעלה, נלקחת אחר כבוד לספק את צרכיו של הנביא הקשיש וחסר הלב והמוסר.
אני ממליצה על הספר הזה גם מתוך נק' מבט של יהודיה, גם מבחינה ספרותית מרתקת וגם היסטוריה מזעזעת שחושפת אור על ניצני הדת האסלאמית בעולם- כתפוח רקוב שממשיך להרקיב את כל הקערה.”

“ספר לכאורה היסטורי העניין הוא שלא רשום בשום מקום שם המחבר... מה שהופך אותו, לדעתי, לחשוד.
הוא מרתק, אפילו מרגש, אך כתוב בצורה מגמתית (האיסלאם כבש את העולם הערבי בכוח הזרוע, היהודים היו שק החבטות ונרצחו בהמוניהם בשם "אללה", הנוצרים גורשו, הנשים כוסו והוקטנו, וכמובן גולת הכותרת--- הכל המצאה של מוחמד שבכלל שאף להיות סוג של יהודי...).
בקיצור, יש כאן סיפור מעניין, ומסתבר שהעולם הערבי- ומשום מה לא היהודי- יודע שאכן היתה למוחמד אישה יהודיה, אך אצלם הנרטיב הוא שמוחמד הציל אותה והתחתן איתה כי היא היתה אלמנה מסכנה. בספר זה מסופר כי הוא רצח את בעלה ומשפחתה באכזריות...
תחליטו בעצמכם.”