1. יריבים מסטלינגרד נפגשים

נובמבר, 1997
מאת פיטר א. האצ'ת'אוזן
תרגם: אוהד בן חיים

דיפלומט אמריקני היה עד לפגישה יוצאת דופן בסטלינגרד שסועת המלחמה לשעבר.

מספר שנים לאחר סיום המלחמה, קבוצה קטנה של ניצולים גרמנים מהקרב על סטלינגרד (כיום וולגוגרד) פגשה בקבוצה של ותיקי הצבא האדום שביקרו במקום מאז סיום הקרב ב-1943. שתי המשלחות נפגשו במקרה ליד מרכז העיר, מוקד לאחד הקרבות המרים ביותר במצור ארוך זה.
בעוד המדריכה הרוסייה שלוותה את הוותיקים הגרמנים התייחסה לסיפורי הזוועות של המצור, היא הוכרעה ברגשות ופרשה הצידה, בוכייה, לא יכולה להמשיך לתרגם. ביקרתי את נספח השגרירות באותו זמן ובמקרה הייתי עם הותיקים הגרמנים באותה קבוצה. הגרמנים ביקשו ממני לתרגם עבורם בעוד הם דיברו עם ותיקי הצבא האדום.
חזרתי על השאלה ששאל אחד הגרמנים: "האם אין בתי קברות כאן לחללים?"
ותיק רוסי אחד פנה אל הגרמנים לתשובה. הוא היה גבוה ומעט כפוף אך היה לו מראה מכובד, עם עיניים כהות ועצמות לחיים סלאביות. הז'קט הכהה שלו היה מעוטר בשורות-שורות של אותות מערכה דהויים, שתי מדליות נתלו על הדש השחוק שלו. מכנסי הקנבס החומים-בהירים שלו היו מקומטים ותפרים היו עליהם. "אינני בטוח," אמר "חזרנו הנה לראשונה מאז 43', וראינו רק אנדרטה גדולה על הגבעה, למען אימא רוסיה. מהיכן אתה?" שאל.
"מינכן," ענה הוותיק הגרמני, איש נמוך יותר שלבש חליפה בווארית בצבע פחם עם דשים ירוקים ללא אותות ועיטורים. אך הייתה לו מזכרת אחת מימי הלחימה שלו – אחד משרווליו היה ריק, מקופל בקפידה ומוצמד לכתפו. הוא נשא מקל הליכה עם קרן צבי בקצהו העליון. "גם אנחנו היינו פה ב-43'." אמר. "חזרנו הנה בסיור."
הרוסים הביטו בו בבלבול. "מינכן, זה בגרמניה, נכון?" שאל.
"יא" ענה הגרמני בגאווה; גבו המוקשה כמעט לא מורגש. "היית פה בחורף כשהיה ממש קר?"
הרוסי הנהן. ואז, נדהם, בהה בגרמני ישירות ושאל, "למה חזרת הנה?"
"אני לא יודע," אמר הגרמני. "רציתי לראות את המקום הזה שוב אני מניח, לבקר את בתי העלמין. אתה יודע מה לחפש?"
"לא. לא ראינו שום קברים, רק סימנים גדולים על הגבעה יחד עם קצת מספרים של יחידות," ענה הרוסי, עדיין חוקר את תווי הפנים של הגרמני בפליאה, כאילו מנסה למצוא הסבר סמוי למה לכל הרוחות גרמני ישוב למקום שהיה אתר להרס ולחימה מרה. "איפה היית, אם כך?"
"ובכן... אינני בטוח," השיב הגרמני. "זה לא נראה אותו הדבר עכשיו. אתה זוכר איפה היית אתה?" שאל, מביט לעברו השני של נהר הוולגה.
"הייתי בתוך המרתף של המפעל לטרקטורים בצפון," ענה הרוסי, מצביע לעבר הנהר. "התחפרנו שם למשך המון זמן כשחשבתם שכבשתם את העיר. התכוונו לכבוש אותו חזרה." הוא הוסיף בנחרצות-מה.
הגרמני הביט בו בשקט, ואז אמר: "מעולם לא כבשנו אותו. אבל עושה רושם שהייתי כאן איפה שהוא." הוא הפסיק ודיבר שוב: "הבאנו איתנו פרחים, אתה בטוח שאין בתי עלמין?"
הרוסי החליף מבטים עם מספר חברים בקבוצתו. כל אחד מהם התלבש אחרת, אבל אין ספק שהם התלבשו בקפידה לשהייה בחוץ, מאחר ולכולם הייתה חליפת ז'קט. חלקם אפילו לבשו כיפות צבועות ממרכז אסיה. לאחד היה כובע פדורה רחב-שוליים, וחיוכו הרחב נצנץ מרוב שיני הזהב בפיו. לכולם היו אותות מערכה ולחלקם היו מספר מדליות. חלקם השתמשו במקל הליכה והיה אחד שהשתמש בקביים.
"אומרים שהייתה לוחית זיכרון מאחורי הבניין ההרוס שמזכירה מספר יחידות," אמר הרוסי, "אבל לדעתנו אין אנדרטאות עם השמות שלהם." הוא הצביע אל הבניין ההרוס בסמוך למוזיאון הקרב. הוא היה מצולק והרוס למחצה, לא שוקם מאז שהלחימה פסקה.
הלכתי עם שתי קבוצות יוצאי המלחמה בשמש החמה לעבר הבניין ההרוס. היה ניתן לראות את הוולגה ברקע, חום ומהיר, צידו הנגדי גם באופק. שתי דוברות חלפו זו על פני זו בכיוונים מנוגדים. ככל שהתקרבנו לבניין ההרוס, ריחו היה חזק יותר – ריח מעופש כמו זה של מרתפים לחים או קטקומבות עתיקות בקע מבעד להריסות.
שני הוותיקים הלכו קרוב יחד, כאילו היו קשורים בחבל דמיוני. "כמה זמן היית כאן?" שאל הרוסי.
"אני לא בטוח, אבל מספיק זמן," ענה הגרמני. "כמו חלום מעורפל ורועש. אני רק זוכר שהיה מפחיד."
"גם אני זוכר," ענה הרוסי. "זה היה איום ונורא ונמשך יותר מדי זמן."
המדריכה שהתעשתה בינתיים שבה לקבוצה, שכבר הספיקה להתערבב, גרמנים ורוסים הולכים ביחד. היא התחילה שוב לנסות לבלוט עם משפטים ריקים וארוכים על הקרב, מצביעה פה ושם, ומתארת היכן שהיו הגרמנים בסוף הקרב. דבריה שטפו אותנו, גלים של משפטים משוננים עם המונחים הפטריוטים הרגילים – הקרבה, מאבק סוציאליסטי, החובה הקדושה והמולדת.
"הלוואי שהיא לא הייתה מפטפטת כל כך הרבה," אמר הרוסי. "ידענו איפה הייתם אז." הוא עדיין הסתכל בגרמני מקרוב, כאילו מסתיר חיוך חבוי. הקבוצה הגדולה התקרבה לפינה של הבניין המצולק ואז נעצרה.
"היכן הלוחית?" שאל הגרמני.
שני הותיקים החלו להסתכל דרך העשב הגבוה ליד הלבנים המנופצות, אבל אין שלטי זיכרון.
המדריכה, שהתרגזה מחוסר ההקשבה, התפרצה: "עלינו ללכת. חרגנו מהנתיב של הסיור."
"שקט," התרעם הרוסי. "את לא רואה שאנחנו מנסים לחשוב יחד?" הוא הפנה מבטו מהמדריכה והסתכל על הגרמני. "אחרי הכול, נלחמנו יחד ועכשיו אנחנו חושבים יחד, זה לא משהו?" הוא שאל. הוא הרעיד את מקלו לעבר המדריכה, ששוב מאבדת את קור-רוחה, הפינות בפיה החלו להתמתח, כאילו רצתה לבכות.
שני הגברים עמדו יחד מספר רגעים. ציפור צייצה על עץ סמוך. "לא היו הרבה ציפורים אז, נכון?" אמר הגרמני.
"לא הרבה, אבל אתה זוכר, לפעמים היינו שומעים את החוגלות המטופשות האלה? הן היו יושבות ומסתכלות עלינו באמצע ההפגזות הכי איומות. הן אף פעם לא נראו מפוחדות. לא יכולתי להבין אותן," ענה הרוסי לאחר מחשבה. "אתה צודק, לא היית שומע יותר מדי ציוצים." הוא הסתובב והביט שוב בגרמני. "איך יצאת מכאן?"
"לפעמים, כשמזג האוויר התבהר, הגיעו מטוסים לפנות את הפצועים, אבל לא לעתים קרובות," ענה הגרמני. "נפגעתי מספר פעמים אבל היה לי מזל. ממש בסוף, הייתי במרכז רפואי, לא כל כך מרכז, רק כמה מכתשי פגזים עם גג. קצין סיפר לנו על מטוס פינוי שבא הנה ושמי שיגיע לאזור השטוח מאחורי קורגן, איפה שהפסל הגדול שלכם, יוכל אולי לצאת חי. לא לפני שאמר לנו שאיש לא הצליח להתרחק כל כך."
הגרמני הפסיק, בהביטו על פניו של הרוסי, וחיכה לראות את תגובתו בעוד אני תרגמתי. כשהדבקתי את הקצב עם מילותיו, הגרמני המשיך עם הסיפור, נראה יותר ויותר מרוחק בעוד הוא דיבר.
"חבר שלי, ולתר, הלך איתי. הוא היה פצוע אבל עדיין יכול היה ללכת. הצלחנו להגיע לשדה. אין לי מושג איך, אבל הגענו. הוא עזר לי להגיע אל המטוס שהמתין, עמוס בפצועים והוא המריא." הוא הפסיק.
"מה קרה לוולתר?" שאל הוותיק הרוסי.
"הוא לא יכול היה להגיע למטוס," אמר הגרמני. "הוא נפל על השדה ולא היה יכול לקום. פשוט... המראנו."
"היה לך מזל," אמר הרוסי.
הם עמדו יחדיו זמן-מה. הציפור המשיכה לצייץ. "איפה אשים את הפרחים?" שאל הגרמני.
"לא מצאנו את הלוחית," ענה הרוסי, "אז בוא, נשים אותם כאן, בשמש. חמים. היה קר אז, זוכר?"
"כן, אני זוכר," ענה הגרמני. "אבל צריך לשים כאן שלטים לחיילים – שלטים עם שמות. היו כאלה בכמה שדות קרב אחרים. ראיתי כמה בצרפת פעם. וגם מתוחזקים יפה."
"יש לנו המון אנדרטאות. גם גדולות." ענה רוסי אחר.
"הגדולה בעולם," הצטרפה המדריכה שנשמעת שוב עליזה, כאילו מקווה להיות מועילה פה. "אתם רואים שם, בכיכר, אנדרטת הניצחון, ועל הגבעה, במאמאיה, נמצאת אימא רוסיה, האנדרטה הגבוהה ביותר בעולם. היא מתנשאת לגובה של יותר ממאה..."
"בבקשה הניחי לנו!" קטע אותה הרוסי. "המקום הזה מלא באנדרטאות, גדולות, קטנות, מכוערות, ועבות, ואין שם של אף חייל עליה."
"לא כדאי לנו לדבר כך בנוכחות זרים," סיננה המדריכה על בן-ארצה. "יש לנו..."
הוותיק הרוסי קטע אותה שוב. "אין אף אנדרטה עם השמות של החברים שלי עליה. הכול זה מזבחות אבן ענקיים, גושיים שמוקדשים לזה ולדבר המהולל הזה. אין אף אבן בעיר הזו שיש עליה שם של חייל," ענה הרוסי בשקט. הוא פנה אל הגרמני ואמר לו "בוא, תן לי לעזור לך."
שני החיילים הקשישים כרעו והניחו את הפרחים בין שני אבנים מהבניין ההרוס. ואז הביטו זה בזה בדממה.
"אלה לוולתר," הרוסי שבר את השתיקה.
"יא," ענה הגרמני, "למען ולתר." הוא הפסיק. "וגם למען החברים שלך"
הם עמדו בשקט יחד זמן רב, ואז לפתע התחבקו. התרחקתי בעוד הם עמדו בשקט בשמש.
סירת הסיור הגרמנית שלנו הגיעה אל הוולגה מקזן לוולגוגרד. אחרי שביקרנו בהריסות סטלינגרד, שטנו לאורך תעלת וולגה-דון אל נהר הדון ואז אל רוסטוב-על-הדון. סיירנו בבתי חרושת, סכרים, מפעלים הידרואלקטריים אדירים, מקום הולדתו של לנין (כיום נקרא אוליאנובסק, לשעבר סימבירסק), סראטוב, טוליאטי. ראינו המון אנדרטאות מסיביות, אבל שום קברים.

נכתב לפני 7 שנים ו-7 חודשים