“קצין רוסי בכיר מאוד מחליט לערוק לארצות הברית בצוללת הכי מתקדמת של הצי. לאחר תיאור הסיבה מדוע הוא החליט לעשות כך, מתחילה סאגה של רדיפות ימיות, אינטריגות והטיות בין ארצות הברית לבין ברית המועצות. אכן, העלילה מאוד מותחת, וגם לקראת הסוף כאשר נראה שהכל נגמר, שם מתחיל פרק מותח במיוחד, לדעתי אחד מהחלקים הטובים של הספר. יצאתי מאזור הנחות שלי בשביל לקרא את "המרדף אחרי אוקטובר האדום". זה לא הז'אנר שלי בדרך כלל, אבל נהנתי מאוד מקריאתו. לדעתי הוא נכנס יתר על המידה לפרטים קטנים בנוגע לדגמים של כל מני כלי טיס ושיט וגם קיים פירוט יתר של מצבים שונים. משיחות שעשיתי עם אנשים מביני עניין (צבאי, ימי) לדעתם, זה מה שהפך את הספר למה שהוא. אבל שוב, אני פחות מבינה בעניינם האלה אז לי היה קצת משעמם לקרא על זה. עניין אישי.”

“צוללת משוכללת ביותר של הצי הרוסי שיוצאת להפלגתה הראשונה לאיזור אימונים ותרגול אך לא מגיעה לשם.. סיפור מתח מרתק ביותר ששולח קורים אל פיקוד הצי הסובייטי כמו גם אל פיקוד האדמירליות האמריקנית. נעשה גם סרט עם אותו שם. מי שראה את הסרט, יקרא את הספר והדמויות וארועים מהסרט ירוצו בדמיונו.. (אני כעת חווה זאת). תענוג.”

“באמצע שנות השמונים נכנס שחקן חדש לז'אנר ספרי המתח. סופר המתח האמריקני טום קלנסי פרסם אז את ספרו הראשון (ולדידי הטוב ביותר) "המרדף אחר אוקטובר האדום" (הוצאת ספרית מעריב, 1987), שהציג לעולם את הטכנו־מותחנים, ספרים ששילבו בין מחקר מעמיק בטקטיקות וטכנולוגיות צבאיות (וזאת מבלי שקלנסי עצמו אי פעם שירת בצבא) והבנה רחבה בנבכי המציאות הגיאופוליטית לכדי ספר מתח חכם. קלנסי הציג בספריו מציאות אסטרטגית שאפשר שתתרחש, ונותרו רלוונטיים לאור מהלכי ההתפשטות של רוסיה באירופה וסין במזרח הרחוק. לא פעם נותר הקורא מהרהר בספר זמן רב לאחר הקריאה נוכח התרחשויות אקטואליות. אחד משני גיבוריו של הספר הוא מרקו אלכסנדרוביץ' רמיוס, רב־החובל של "אוקטובר האדום", צוללת טילים גרעיניים חדישה בעלת מנגנון מהפכני המקשה על איתורה באמצעות מערכת הסונאר. רמיוס אינו עוד מפקד צוללת בצי הסובייטי, אלא הטוב שבהם. הוא היה "מוציא לים את האונייה הראשונה מכל דגם של צוללת כדי "לכתוב את הספר" על נקודות העוצמה והתורפה שלה, לפתח תרגולות מבצעיות ולנסח הנחיות הדרכה" (עמוד 39). אנשיו כינו אותו המורה אשר חנך שורה ארוכה של מפקדי צוללות. רמיוס הוא קצין מלא זעם. לאחר שהפליג מבסיסו נותק הקשר עם הצוללת והוא עצמו רצח את הקצין הפוליטי שעל סיפונה, שאחראי על נאמנות הצוות ומפקדו למדינה ולמפלגה. בטרם ההפלגה שלח רמיוס מברק לאדמירל יורי פדורין, הקצין הפוליטי הראשי של הצי הסובייטי. בעקבות המכתב נשלח הצי הסובייטי הצפוני במשימה להטביע את ה"אוקטובר האדום". הפיקוד הבכיר האמריקני מצדו, פירש את תנועת הצי הסובייטי מערבה בדרך הסבירה היחידה, כשיפור עמדות לפני מתקפה גרעינית על ארצות הברית.  אדם אחד, ד"ר ג'ק ראיין, ניחש נכונה מה ברצונו של רמיוס לעשות. ראיין, גיבורו הבלתי נשכח של קלנסי, היה בעברו "סג"מ בחיל־הנחתים" (עמוד 109), הפך לאחר שחרורו להיסטוריון צבאי ומנתח מודיעין של ה־CIA. בניגוד לגיבורים נוסח ג'יימס בונד ראיין לא היה גיבור כל־יכול אלא אנליסט שנדרש לשכלו החריף, למיומנויות שלמד בשעתו בנחתים, לאומץ לבו ולא פעם גם למזל, כדי להשלים את המשימה בהצלחה ולמנוע ממלחמת העולם השלישית מלפרוץ. בתדרוך לפיקוד הצבאי הבכיר הסביר, "אדוני הנשיא, הערכה שלנו מהמידע הזה היא שאוקטובר האדום מנסה לערוק לארצות הברית" (עמוד 95). בעוד הצבא האמריקני נערך לתרחיש שבו הצי הסובייטי יחליט לתקוף, הוטל על ראיין להוכיח כי סברתו נכונה והוא נשלח, כנציגו האישי של נשיא ארצות הברית, לקבוצת הקרב של נושאת מטוסים בריטית כדי לעקוב אחר הצוללת, להגיע איתה למגע ישיר ולוודא את כוונתו של רמיוס.  ראיין נדרש להוכיח את נכונות התיאוריה שלו, ובשיאו של הספר התרחש קרב תת־ימי בין צוללות וקרב יריות בלתי נשכח בצוללת בין סוכן GRU לראיין. הסוכן "היה בפנייה כאשר פלט ראיין שישה כדורים. ראיין לא שמע את עצמו צועק. שני כדורים פגעו" (עמוד 302), והסוכן נהרג.  קלנסי היה מספר בחסד וכתיבתו קולחת, אמינה וריאליסטית. הדיאלוגים כתובים היטב וקצב האירועים מסחרר ומרתק. גיבוריו, הם אנשי פעולה ביסודם וכאשר הם נדרשים לה הרי שהם במיטבם. את הספר קראתי פעמים רבות ולמרות שידעתי כיצד יסתיים (ואם "בסוף הם יתחתנו"), הרי שהדבר לא פגם בהנאתי ממנו. תרגומו של יוסף אשכול משובח, אבל כדאי היה להשאיר את המושגים שהמחבר בחר לתרגם לראשי תיבות בעברית (סב"מ במקום CIA) כפי שהם במקור. נשיא ארצות הברית דאז, רונלד רייגן, סייע להצלחתו של הספר כאשר אמר במסיבת עיתונאים כי קרא את הספר ונהנה ממנו מאוד. רייגן כינה אותו בצדק "עלילה רקומה בשלמות", והוא אכן ספר מצוין שלא ניתן להניחו מן היד.”

“אחד מספרי המתח הטובים ביותר שקראתי. לקלנסי יש שיטת כתיבה - הוא כותב כמה סיפורים במקביל ושוזר אותם לקראת הסוף, גם הספר הזה כתוב כך. זה לא הורס את המתח אלא בונה מתח מסוג אחר - לא מתח מהסוג של "האם הגיבור יתפוס את הנבל" (ואין נבל בסיפור..) אלא מתח של "איך הוא יתפוס אותו", זאת אומרת המתח לא נבנה מכך שאנחנו נכנסים לדמות הבלש/הרודף/הטוב שמסתובב באפילה ומחפש וחסר לו מידע, אלא מכך שמסקרן אותנו לדעת איך הדמויות יפעלו. הספר מיושן - הוא נכתב בזמן המלחמה הקרה בין רוסיה לארה"ב, כשהרוסים היו "הרעים" והאמרקאים "הטובים",הרעים של קלנסי לא כל כך רעים... והטובים לא כל כך טובים, ולכן לא נס ליחו של הספר, כי עדין מסופר על אנשים. אני מאוד ממליץ”

“קצין רוסי בכיר מאוד מחליט לערוק לארצות הברית בצוללת הכי מתקדמת של הצי. לאחר תיאור הסיבה מדוע הוא החליט לעשות כך, מתחילה סאגה של רדיפות ימיות, אינטריגות והטיות בין ארצות הברית לבין ברית המועצות. אכן, העלילה מאוד מותחת, וגם לקראת הסוף כאשר נראה שהכל נגמר, שם מתחיל פרק מותח במיוחד, לדעתי אחד מהחלקים הטובים של הספר. יצאתי מאזור הנחות שלי בשביל לקרא את "המרדף אחרי אוקטובר האדום". זה לא הז'אנר שלי בדרך כלל, אבל נהנתי מאוד מקריאתו. לדעתי הוא נכנס יתר על המידה לפרטים קטנים בנוגע לדגמים של כל מני כלי טיס ושיט וגם קיים פירוט יתר של מצבים שונים. משיחות שעשיתי עם אנשים מביני עניין (צבאי, ימי) לדעתם, זה מה שהפך את הספר למה שהוא. אבל שוב, אני פחות מבינה בעניינם האלה אז לי היה קצת משעמם לקרא על זה. עניין אישי.”

“צוללת משוכללת ביותר של הצי הרוסי שיוצאת להפלגתה הראשונה לאיזור אימונים ותרגול אך לא מגיעה לשם.. סיפור מתח מרתק ביותר ששולח קורים אל פיקוד הצי הסובייטי כמו גם אל פיקוד האדמירליות האמריקנית. נעשה גם סרט עם אותו שם. מי שראה את הסרט, יקרא את הספר והדמויות וארועים מהסרט ירוצו בדמיונו.. (אני כעת חווה זאת). תענוג.”

“באמצע שנות השמונים נכנס שחקן חדש לז'אנר ספרי המתח. סופר המתח האמריקני טום קלנסי פרסם אז את ספרו הראשון (ולדידי הטוב ביותר) "המרדף אחר אוקטובר האדום" (הוצאת ספרית מעריב, 1987), שהציג לעולם את הטכנו־מותחנים, ספרים ששילבו בין מחקר מעמיק בטקטיקות וטכנולוגיות צבאיות (וזאת מבלי שקלנסי עצמו אי פעם שירת בצבא) והבנה רחבה בנבכי המציאות הגיאופוליטית לכדי ספר מתח חכם. קלנסי הציג בספריו מציאות אסטרטגית שאפשר שתתרחש, ונותרו רלוונטיים לאור מהלכי ההתפשטות של רוסיה באירופה וסין במזרח הרחוק. לא פעם נותר הקורא מהרהר בספר זמן רב לאחר הקריאה נוכח התרחשויות אקטואליות. אחד משני גיבוריו של הספר הוא מרקו אלכסנדרוביץ' רמיוס, רב־החובל של "אוקטובר האדום", צוללת טילים גרעיניים חדישה בעלת מנגנון מהפכני המקשה על איתורה באמצעות מערכת הסונאר. רמיוס אינו עוד מפקד צוללת בצי הסובייטי, אלא הטוב שבהם. הוא היה "מוציא לים את האונייה הראשונה מכל דגם של צוללת כדי "לכתוב את הספר" על נקודות העוצמה והתורפה שלה, לפתח תרגולות מבצעיות ולנסח הנחיות הדרכה" (עמוד 39). אנשיו כינו אותו המורה אשר חנך שורה ארוכה של מפקדי צוללות. רמיוס הוא קצין מלא זעם. לאחר שהפליג מבסיסו נותק הקשר עם הצוללת והוא עצמו רצח את הקצין הפוליטי שעל סיפונה, שאחראי על נאמנות הצוות ומפקדו למדינה ולמפלגה. בטרם ההפלגה שלח רמיוס מברק לאדמירל יורי פדורין, הקצין הפוליטי הראשי של הצי הסובייטי. בעקבות המכתב נשלח הצי הסובייטי הצפוני במשימה להטביע את ה"אוקטובר האדום". הפיקוד הבכיר האמריקני מצדו, פירש את תנועת הצי הסובייטי מערבה בדרך הסבירה היחידה, כשיפור עמדות לפני מתקפה גרעינית על ארצות הברית.  אדם אחד, ד"ר ג'ק ראיין, ניחש נכונה מה ברצונו של רמיוס לעשות. ראיין, גיבורו הבלתי נשכח של קלנסי, היה בעברו "סג"מ בחיל־הנחתים" (עמוד 109), הפך לאחר שחרורו להיסטוריון צבאי ומנתח מודיעין של ה־CIA. בניגוד לגיבורים נוסח ג'יימס בונד ראיין לא היה גיבור כל־יכול אלא אנליסט שנדרש לשכלו החריף, למיומנויות שלמד בשעתו בנחתים, לאומץ לבו ולא פעם גם למזל, כדי להשלים את המשימה בהצלחה ולמנוע ממלחמת העולם השלישית מלפרוץ. בתדרוך לפיקוד הצבאי הבכיר הסביר, "אדוני הנשיא, הערכה שלנו מהמידע הזה היא שאוקטובר האדום מנסה לערוק לארצות הברית" (עמוד 95). בעוד הצבא האמריקני נערך לתרחיש שבו הצי הסובייטי יחליט לתקוף, הוטל על ראיין להוכיח כי סברתו נכונה והוא נשלח, כנציגו האישי של נשיא ארצות הברית, לקבוצת הקרב של נושאת מטוסים בריטית כדי לעקוב אחר הצוללת, להגיע איתה למגע ישיר ולוודא את כוונתו של רמיוס.  ראיין נדרש להוכיח את נכונות התיאוריה שלו, ובשיאו של הספר התרחש קרב תת־ימי בין צוללות וקרב יריות בלתי נשכח בצוללת בין סוכן GRU לראיין. הסוכן "היה בפנייה כאשר פלט ראיין שישה כדורים. ראיין לא שמע את עצמו צועק. שני כדורים פגעו" (עמוד 302), והסוכן נהרג.  קלנסי היה מספר בחסד וכתיבתו קולחת, אמינה וריאליסטית. הדיאלוגים כתובים היטב וקצב האירועים מסחרר ומרתק. גיבוריו, הם אנשי פעולה ביסודם וכאשר הם נדרשים לה הרי שהם במיטבם. את הספר קראתי פעמים רבות ולמרות שידעתי כיצד יסתיים (ואם "בסוף הם יתחתנו"), הרי שהדבר לא פגם בהנאתי ממנו. תרגומו של יוסף אשכול משובח, אבל כדאי היה להשאיר את המושגים שהמחבר בחר לתרגם לראשי תיבות בעברית (סב"מ במקום CIA) כפי שהם במקור. נשיא ארצות הברית דאז, רונלד רייגן, סייע להצלחתו של הספר כאשר אמר במסיבת עיתונאים כי קרא את הספר ונהנה ממנו מאוד. רייגן כינה אותו בצדק "עלילה רקומה בשלמות", והוא אכן ספר מצוין שלא ניתן להניחו מן היד.”

“אחד מספרי המתח הטובים ביותר שקראתי. לקלנסי יש שיטת כתיבה - הוא כותב כמה סיפורים במקביל ושוזר אותם לקראת הסוף, גם הספר הזה כתוב כך. זה לא הורס את המתח אלא בונה מתח מסוג אחר - לא מתח מהסוג של "האם הגיבור יתפוס את הנבל" (ואין נבל בסיפור..) אלא מתח של "איך הוא יתפוס אותו", זאת אומרת המתח לא נבנה מכך שאנחנו נכנסים לדמות הבלש/הרודף/הטוב שמסתובב באפילה ומחפש וחסר לו מידע, אלא מכך שמסקרן אותנו לדעת איך הדמויות יפעלו. הספר מיושן - הוא נכתב בזמן המלחמה הקרה בין רוסיה לארה"ב, כשהרוסים היו "הרעים" והאמרקאים "הטובים",הרעים של קלנסי לא כל כך רעים... והטובים לא כל כך טובים, ולכן לא נס ליחו של הספר, כי עדין מסופר על אנשים. אני מאוד ממליץ”