“בשנה שעברה לקראת יום השואה בחרתי לקרוא את יומנה של אנה פרנק בפעם הראשונה בחיי.
השנה, לאחר שאספתי אותו מהספרייה שיתופית בשכונה, אמרתי שנתחיל עם הפסנתרן.

חלפו איזה 5 שנים מאז שראיתי את הסרט בפעם האחרונה. עם זאת, כבר בעמודים הראשונים סצינות מהסרט התעוררו לנגד עיני בדיוק מרשים! אפילו אובדני הפרטים במעברים בין המדיות היו רכים יחסית. אם כי אני חייב לציין שווילם הוזנפלד, הסרן הגרמני שהציל את חייו של שפילמן בסוף המלחמה, היה בסרט דמות עדינה ואצילית יותר ממה שתואר בספר, וזה היה שפילמן שיזם את הצגת שמו להוזנפלד כדרך מכוונת להכרת תודה, כדי שזה יציג את שמו של היהודי שעזר להחביא.

אני לא מאוכזב.
אפילו לעובדה מעלה קיבלתי מעין פיצוי כשאחרי התיאורים של שפילמן, קיבלתי רשומות של היומן של הוזנפלד מ1942 ל1944, המתארות במידה רבה את הספקנות שלו מהמשטר הנאצי, מהיחסים בין הגרמנים לעמים הכבושים, ועל הסיכויים לניצחון במלחמה. דברים שהיו מהווים לו גזר דין מוות אם הגסטפו היו מגיעים ליומן הזה. הוא הפסיק לכתוב לפני שחזר לחזית ופגש בשפילמן באותו חורף, ואז נפל בשבי הסובייטי ומת שם.
הוזנפלד מת בשבי ב1952 אבל היו מאמצים לאתר אותו ולהכיר במאמצים שלו, וגם אלה מתוארים בספר בנספח אחד אחרון שחתם בתקווה שמאמציו יוכרו ביד ושם ויצטרף לרשימת חסידי אומות העולם.

ולאדיסלאב שפילמן כתב את זכרונותיו בלשון צלולה לא הרבה אחרי המלחמה, אבל פולין הקומוניסטית סירבה לפרסם תיאורים שכוללים שיתופי פעולה עם הנאצים מאוקראינים וליטאים ולכן הספר פורסם בצורתו הסופית ב1999.
וילם הוזנפלד הוכר כחסיד אומות העולם רק ב2008, 56 שנים לאחר מותו בשבי בגיל 57 ו8 שנים לאחר מותו של שפילמן בגיל 89.”