ביקורת ספרותית על אור ואלכסנדרה מאת יצחק נוי

---

קיבלתי את "אור ואלכסנדרה" בתור מתנה מהכיתה שלי כשעברתי דירה. הקיץ ימלאו למעבר הזה 25 שנה.
זה לא שמעולם לא נגעתי בו - אבל לא תמיד הייתה לי סבלנות לקרוא, את הספר הזה ובכלל, והתחלתי ופרשתי מוקדם לפחות 5 פעמים. אבל תמיד השארתי אותו בטווח עין.
בשנה החולפת התחלתי לקרוא יותר ספרים ולהנות מהם יותר, ואז אמרתי שאני חייב לעצמי לראות איך הסיפור מעבר לפרק הראשון או השני. תוך שבוע סיימתי אותו.

אז, איך זה לסיים כבן 33 ספר שקיבלתי בגיל 9?
דווקא לא רע.
הדמות הראשית אמורה להיות ילד בגיל בו קיבלתי את הספר, אבל המספר הוא אדם מבוגר כך שזה השאיר מידה מסויימת של הזדהות גם איתו. אור, הילד בספר, הוא טיפוס שעלול להיות בלתי נסבל. עיוור או לא, יש דברים שלא אומרים. לכן היו נחוצות לו מספר נפשות מאזנות, המספר הוא אחד מהן, ויש את אלכסנדרה - העולה החדשה מלנינגרד שהעברית שלה הולכת ומשתפרת בהמשך הספר, המורה שלו לניידות - שקוראים יזכרו בעיקר בגלל עלבון של אור שהיום יהיה אפילו יותר צורב מאשר בתקופה בה הספר נכתב, והאם החד הורית שלו - שכמו אל אור גם אליה המספר כדמות רוצה להתקרב.
למרות כל הנפשות המאזנות האלה, אור היה וכנראה ישאר ילד לא נחמד, אבל לקרוא את זה יתן לקורא מסר שלפיו אסור להחליף חברים בגאווה ולא לבלבל חברות עם רחמים, וגם הספר מודע למציאותיות שלו בכך שמתישהו לקראת הסוף, אחרי מטרה גדולה שאור הגשים ואותה לא אגלה פה, הוא מגלה לנו שהמטרה הזו היא רק הראשונה מתוך רבות שתצפנה לו בחיים. מסר שאנשים מכל הגילאים יזדהו איתו.

» ביקורות נוספות של א״ב חיים
» ביקורות נוספות על אור ואלכסנדרה