"קיצור תולדות האנושות" היה מהמם
"ההיסטוריה של המחר", היה קצת צולע. תכף נגיע גם ללמה.
כשהתקרבתי לקרוא את "21 מחשבות על המאה ה21" התייחסתי אליו כמו שובר שיוויון. אם אוהב אותו, אמשיך לעקוב אחרי יובל נח הררי, ולהפך.

הסיבה למה לא אהבתי את "ההיסטוריה של המחר" הייתה כי למרות ההבטחה שלו לסקור את העתיד, הוא היה נראה כמו אוסף של הרצאות ששם פחות מסחרי אבל יותר משקף בעיני היה "עלייתו ואולי-נפילתו של ההומניזם הליברלי".
אבל עדיין היו מתוכו כמה נקודות שלקחתי איתי הלאה, לכן רציתי לתת ליובל נח הררי עוד הזדמנות כש"מחשבות" יצא.

השם לא הבטיח יותר מאשר אוסף של הרצאות, אבל דווקא חוסר ההבטחה הזו של לכוון נמוך יותר עזרה לו לפגוע. כי ה"מחשבות" האלה, על מגוון נושאים של פוליטיקה, דת, כלכלה ועתידנות היו יותר קשורים אחד לשני משחשבתי שיהיו.
מה שעוד יותר מוסיף לו נקודות הוא האופן שבו הוא נוגע בעתיד. נקודה שלא נוכחה מספיק ב"מחר".

לסיכום, ממליץ בחום!!
אגב, הסיבה שגמעתי אותו תוך שבוע הייתה כי קניתי אותו להאזנה בiCast. החווייה הזו הייתה פשוט מהפנטת!

בתור התחלה יהיה עלי להודות שלמרות שאני תופס מעצמי חובב היסטוריה, דווקא היסטוריה ישראלית-יהודית קצת חלשה אצלי.
כמו רוב הספרים אצלי, "המוסד" חיכה אצלי כמעט שנה. שלפתי אותו במאי שעבר בגלל בדיחה כשהזדמן לי לראות את הלהיט הקומי שנשא את אותו שם (סיפור ארוך ולא רלוונטי על איך יצא לי לראות אותו מוקדם).

הספר עצמו קיבל ביקורות אוהדות אבל אחת בינונית שלילית ציינה שהספר היה "ג'יימס בונדי" ולזה אני אומר - צודקים במאה אחוז, הספר באמת היה מאוד ג'יימס בונדי ואני מתכוון לזה בקטע הכי מפרגן שאפשר - זה מדהים כשרואים את ההיסטוריה החשאית של ישראל נפרשת לנגד עינינו עם מבצעים גדולים כמו לכידת אייכמן וחיסול "התליין מריגה" דרך כשלונות מבישים כמו חיסול חאלד משעל וגיוס האנשים הלא נכונים כמו מרדכי קידר.
אני אפילו אלך צעד אחד קדימה ואגיד שאם הייתי בוחר לעשות מזה מדיה אחרת חוץ מספר עיוני, הייתי עושה ממנו סדרת רומנים גרפיים כמו sin city - תסמכו עליי, יש בו מספיק אקשן גם לזה.
בקיצור, למי שלא מכיר את עלילות המוסד (כי חלק מהתלונות היו שהיה שטחי מדי - שזה בסדר בשבילי כי רציתי משהו היכרותי) מומלץ בחום!!

את הספר הבא של הצמד מיכאל בר זהר-נסים משעל על המבצעים של צה"ל, שמחכה לי אפילו יותר, אותו אני אחנוך כבר בשבת הקרובה

נמשך ונמשך ונמשך בלי שום פואנטה נראית לעין. אחת שתיינית אובססיבית, אחרת אמא למופת שמרוגזת בצדק על ההטרדות של האקסית וחולת שליטה עם עבר בעייתי. כל זה נמרח על פני 80 אחוז מהספר.... בקיצור, לא דיבר אליי

אני בדרך כלל כותב ביקורת יותר רהוט מזה אבל - מקסים, מקסים מקסים!!
ב50 ומשהו העמודים הראשונים צחקתי כל פיסקה בגלל ההסתגלות לנקודת המבט הכלבית, שמתובלת בלשון גבוהה עם רפרנסים תנ"כיים.
ואז הגיעו האיזכורים ההיסטוריים שהובילו לחשיפת מוטיבים יותר אפלים שילוו את הספר הזה - פחד, מוות, ושאלת האנושיות.
אבל האהבה והנאמנות של הכלב לכל בעליו עד האחרון שבהם, אני לא אתבייש, זה גרם לי ממש להתייפח, פחות או יותר כמו כל דבר שני עם כלבים שאני קורא או צופה אבל פה זה מקרה מיוחד בגלל... קירבה מסויימת לבית שמשתקפת אפילו בכותרת :)

כשהייתי רואה את קוסמוס, מעבר למראות והאפקטים המהפנטים שלה, ופס הקול מהמלחין של בחזרה לעתיד, חצי מהההצלחה של הסדרה הייתה בזכות ניל דה-גראס טייסון. המלצתי לאנשים על הסידרה הזו כי "תקשיב, הוא יכול ללמד אפילו שימפנזה!" הייתי אומר להם. נראה שהספר הזה הוא עוד ניסיון להרחיב את קהל המתחילים כי השפה היא מאוד פשוטה וקלה להבנה - ואני אומר את זה כמחמאה לכל דבר. (ואגב, אני האזנתי לספר הזה מפיו של טייסון וזה היה בדיוק כמו קוסמוס ברדיו)
החלטה קצת מרימה גבה הייתה לשים את הדיון על חומר אפל ואנרגיה אפלה בשלב מוקדם, כשרוב הספר אחריו עסק בנושאים שלי לפחות היה יותר קל לתפוס. הייתי שם אותם בשקט בסוף הספר אבל זה לא משפיע על דעתי.
חמישה כוכבים! בלי ספק! קנו את הספר! או את גירסת האודיו - אפילו יותר שווה!

בשנה שעברה לקראת יום השואה בחרתי לקרוא את יומנה של אנה פרנק בפעם הראשונה בחיי.
השנה, לאחר שאספתי אותו מהספרייה שיתופית בשכונה, אמרתי שנתחיל עם הפסנתרן.

חלפו איזה 5 שנים מאז שראיתי את הסרט בפעם האחרונה. עם זאת, כבר בעמודים הראשונים סצינות מהסרט התעוררו לנגד עיני בדיוק מרשים! אפילו אובדני הפרטים במעברים בין המדיות היו רכים יחסית. אם כי אני חייב לציין שווילם הוזנפלד, הסרן הגרמני שהציל את חייו של שפילמן בסוף המלחמה, היה בסרט דמות עדינה ואצילית יותר ממה שתואר בספר, וזה היה שפילמן שיזם את הצגת שמו להוזנפלד כדרך מכוונת להכרת תודה, כדי שזה יציג את שמו של היהודי שעזר להחביא.

אני לא מאוכזב.
אפילו לעובדה מעלה קיבלתי מעין פיצוי כשאחרי התיאורים של שפילמן, קיבלתי רשומות של היומן של הוזנפלד מ1942 ל1944, המתארות במידה רבה את הספקנות שלו מהמשטר הנאצי, מהיחסים בין הגרמנים לעמים הכבושים, ועל הסיכויים לניצחון במלחמה. דברים שהיו מהווים לו גזר דין מוות אם הגסטפו היו מגיעים ליומן הזה. הוא הפסיק לכתוב לפני שחזר לחזית ופגש בשפילמן באותו חורף, ואז נפל בשבי הסובייטי ומת שם.
הוזנפלד מת בשבי ב1952 אבל היו מאמצים לאתר אותו ולהכיר במאמצים שלו, וגם אלה מתוארים בספר בנספח אחד אחרון שחתם בתקווה שמאמציו יוכרו ביד ושם ויצטרף לרשימת חסידי אומות העולם.

ולאדיסלאב שפילמן כתב את זכרונותיו בלשון צלולה לא הרבה אחרי המלחמה, אבל פולין הקומוניסטית סירבה לפרסם תיאורים שכוללים שיתופי פעולה עם הנאצים מאוקראינים וליטאים ולכן הספר פורסם בצורתו הסופית ב1999.
וילם הוזנפלד הוכר כחסיד אומות העולם רק ב2008, 56 שנים לאחר מותו בשבי בגיל 57 ו8 שנים לאחר מותו של שפילמן בגיל 89.

ידידה טובה השאילה לי את הספר הזה. לא היא, לא הכותרת, ולא התקציר בגב הספר נתנו לי מושג על למה לצפות. "רק קרא את הפרולוג" היא אמרה לי. וכך עשיתי.כעבור שלושה ימים מצאתי את עצמי כבר זולל עמודים בקצב.

השפה שבה זה היה כתוב פחות מליצית ממה שאני כבר ציפיתי מספרים - במובן הטוב הכוונה.
ורק אגיד כמה מילים על הגיבור, למרות שלא חוויתי חו"ל או ציפיות מהחיים כמוהו, יש בו משהו שמעורר ספק הזדהות כי אני לא יותר טוב ממנו, וספק סימפתיה כי בגדול באמת אין לו יותר מדי כיוון בחיים, כשהצלע הנשית היא התקווה הכי טובה שלו ללהשלים את הפינה הזו.

למרות הסתמיות לכאורה של הסיפור, היו שם המון תובנות גדולות על החיים הקטנים, בפרט שלי :)

באופן שהספר הראשון הסתיים אני שמח שקפצתי אל הבא אחריו כמעט מייד. זה עוד יותר הסתדר כי הספר השני התחיל גם כמעט צמוד אחריו.
בהשוואה לקודמו היו בו הרבה יותר סצינות חמות, מה שדווקא טבעי יותר כי הקונפליקט העיקרי של טרו בספר הקודם כבר לא שם. אבל קונפליקטים עדיין יש. חייבים להיות. למרות שטרו וג'ייק מתפעלים אותם בצורה הרבה פחות נמרחת, כאילו הם באמת לומדים להיות זוג.
אחד הדברים שהפריעו לי ב"סערה אדירה" היו הצורך לנחש את המניעים והרגשות של ג'ייק, היות ונקודת המבט הבלעדית הייתה של טרו, וקיבלתי רק הצצה בסוף לתחילת הסיפור דרך עיניו של ג'ייק. בין אם בגלל שלא הייתי היחיד או בגלל עצמת המשברים ב"לצלוח את הסערה" נקודת המבט עוברת יותר לג'ייק לסירוגין ואז באמת ההזדהות עם שניהם יותר שלמה.
אני צחקתי, אני התרגשתי, אני אהבתי.
ונכון לכתיבת מילים אלה אני אמנם החלטתי לוותר על "לאלף את הסערה" כי הדגש עבר לדמות שפחות עניינה אותי מעבר לאתנחתא קומית, אבל החלטתי לקפוץ לתוספת רביעית בסדרה, שכרגע טרם תורגמה לעברית, שמתרחשת מנקודת המבט של ג'ייק כעבור מספר שנים.

כשהתגלגל לידיי הספר "חשופה לעינייך" של סילביה דיי, לא התחברתי אליו מעבר לקטעים ה"טובים" - לא לדמויות ולא לעלילה. אבל יש משהו באהבה ראשונה שלא מומשה והזדמנות שנייה לממש אותה שיכול להקסים כל אחד. תקציר כמו זה בכריכה גרם לי לקנות את הספר מלכתחילה. זה עוד יותר יקסים כשהקוראים ייראו איך היא מתממשת. דגש חזק על ה"איך" ;) עם מספיק קטעים "טובים" בלי קשר :)