“יבש, יבש, יבש כמו מרטיני יבש או כל אחד מן המשקאות האלכוהוליים הרבים המככבים בספר. אלוהים, כמה אלכוהול בספר אחד, אפשר ממש להרגיש את הגיבור שותה את עצמו למוות במהלך העלילה. הסגנון התמציתי, הענייני והמשמים הזה של המינגווי פשוט עלה לי על העצבים. זהו סגנון שמתאים מאד לסיפורים קצרים ואכן כמה מהסיפורים הקצרים שלו שקראתי בקובץ "עשרה סיפורים" היו לא פחות ממעולים. הבנתי גם מי היה האבא ומקור ההשראה לסופרים שאני מאד אוהבת כמו ריימונד קארבר וואלאס טאוואר, ולהבדיל, גם אתגר קרת שלנו, בימיו הטובים. אך מה שמתאים לסיפור קצר, אינו תופס, לדעתי, לרומן. אם נשווה את הסיפור הקצר לרישום בעיפרון או בפחם הרי רישום כזה תמיד יהיה בקנה מידה קטן, לא ניתן לצייר את התקרה של הקפלה הסיסטינית בעיפרון וזו הייתה התחושה שקיבלתי מהספר הזה. ההיצמדות הדווקנית לאירועים סתמיים, דיאלוגים חד גוניים בשפה פשוטה שחוזרת על עצמה, המון אלכוהול וסיגריות ללא כל דיאלוג פנימי ומוטיבציות פנימיות. סיפור האהבה בין הנרי לקתרין היה מגוחך, קשה לי להשתמש בתואר אחר להתייחס אליו אלא אם כן זו פארודיה שפספסתי. היו אמנם כמה תיאורי טבע מרשימים ונוגעים ותיאור הנסיגה של הצבא האיטלקי מן החזית היה שווה את כל הספר אבל עדיין אני מוצאת את סגנון הכתיבה הרזה והדל הזה לבלתי נסבל מבחינתי. סורי מיסטר המינגווי, זה לא אתה זו אני.”

“ככל הנראה יש לי בעיה עם סגנון הכתיבה של המינגווי... אני לא מצליח להתרגש מכתיבתו כמו למשל מעמיתו ג׳ק לונדון.. למקרא התקציר בגב הספר כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. זהו סיפור קורותיו של סגן הנרי, אמריקאי שהתגייס לצבא האיטלקי במהלך מלחמת העולם הראשונה, כמפקד צוות של נהגי אמבולנס. מדוע שאזרח אמריקני יתגייס לצבא האיטלקי כדי להשתתף במלחמה לא לו? בספר אין לכך מענה אבל ממקורות חיצוניים, כמו הציטוט שאתן מויקיפדיה, ניתן להבין שהתשובה טמונה בחייו האישיים של המינגוויי: ״הרקע לרומן הוא ניסיונו האישי של המינגוויי שניסה בתחילת שנת 1918 להתגייס לצבא ארצות הברית, אך נכשל בבדיקות הרפואיות. הוא התגייס לחיל האמבולנסים של ארגון הצלב האדום ועבר לאיטליה. ביומו הראשון בשירות התפוצץ מפעל לייצור תחמושת בפרברי מילאנו. המינגוויי השתתף באיסוף גופות וחלקי גופות, בעיקר של נשים שעבדו במפעל. חרף הניסיון העגום שחווה רצה המינגוויי להתקרב לחזית. הוא נפצע בליל 8 ביולי, כאשר רכב על אופניו לכיוון המפקדה כדי להעביר שוקולד לחיילים. לאחר שנפצע מרסיסי פגז מרגמה בשתי רגליו חילץ קצין איטלקי פצוע משדה הקרב. על כך הוענקה לו מדליית כסף על אומץ לב מטעם ממשלת איטליה״ הסיפור עצמו ובעיקר החלק של נסיגת הצבא האיטלקי מפני הצבא האוסטרי די מעניין מעניין אבל בכללותו הספר סובל לטעמי מעליות ומורדות. חלק מרכזי בספר מוקדש לאהבתם של הנרי וקתרין, אחות אנגלייה יפיפייה שהנרי הכיר בעת שהותו בבית החולים. בניגוד למה שנכתב בתקציר ש״התיאור הכן של האהבה המתפתחת בין סגן הנרי וקתרין ברקלי, על רקע המלחמה הקשוחה, לוהט בעוצמה שאין לה תקדים בספרות המודרנית״, אינני רואה בדיאלוגים האוהבים בין השניים שום דבר מלבד טרחנות לשמה. אלו לטעמי החלקים הכי מעצבנים בספר. ייתכן שאני חוטא להמינגוויי וכך היו נאהבים מדברים אחד לשני בתקופתו אבל בחוויית הקריאה של ימינו ה״קוציניו-פוציניו״ הזה נראה לי כה מלאכותי ומעצבן שזה פגם מבחינתי בחוויית הקריאה ולכן הציון שאני נותן לקלסיקה הזו הוא שלושה כוכבים.”

“בעת הכתיבה של בקורת זו, המוזות אמורות להשתתק, כי הרקטות העזתיות שורקות ו"התותחים" האוויריים של צה"ל רועמים תחת השם היומרני משהו – "עמוד ענן". יומרני בהיותו מנכס מופע אלוהי לפעילות גשמית. (במקרה הזה המילה בקורת היא ביטוי יומרני מידי כשהיא נעשית על ידי לספר שכתב ארנסט המינגוואי, שהרי קטונתי). בחירתי לקרוא את הספר "הקץ לנשק" באה כמעין חיזוק לתובנות שהספר "שלום לאהבה" אמור להשריש בתודעתנו. הספר "הקץ לנשק" מביא את סיפורו של הנרי, אזרח אמריקאי המתקבל לשרת כמתנדב כצבא האיטלקי. הוא מוצב כקצין זוטר ביחידה המפנה פצועים מקווי החזית לטיפול בעורף. בעיירה בה הוא מוצב בעת אתנחתא מפעילות בחזית, משרתת בהתנדבות קתרין בארקלי, אחות רחמנייה שהגיעה עם חברותיה מבריטניה לשמש כאחות בבית חולים. בין קתרין והנרי נוצר קשר רומנטי, המביא עימו הריון ואיתו את כוונה של השניים להינשא במועד מתאים. רומן זה הופך להיות חוט מרכזי במארג הסיפור אך אחריתו עצובה וכואבת. הנרי שנפצע ברגליו ומחלים מפצעיו לאחר החלמה בת כמה חודשים, נשלח להשתתף בהתקפה מסיבית מול האוסטרים. ההתקפה מתנהלת בתחילה בהצלחה אך עם הזמן הופכת לכישלון צבאי ולנסיגה רבתי ומבוהלת. דבר זה מביא אותו עם עוד קצינים, בעיקר בכירים ממנו, להזדמן לידי המשטרה הצבאית, לעמוד ב"חקירה" קצרה שעם סיומה, הם מואשמים בהליך של מעין משפט שדה באחריות לכישלון ולבריחה ממשימתם, ומוצאים בו במקום כבסרט נע להורג על השתתפותם בנסיגה. הנרי מצליח לחמוק מגורלו בקפיצה לנהר והיסחפות על פניו למקום מבטחים. הוא מצליח לעלות על רכבת ולחבור לקתרין ועימה הוא נמלט לשוויץ. שם הם ממתינים למועד הלידה. לא כל סיפור נגמר בטוב עבור גיבוריו, כך גם סיומו של סיפור זה. סוף שאני משמיט מידיעתכם ואותו תצטרכו לגלות בעצמכם. ניכר שניסיונו האישי של ארנסט המינגווי מקל עליו להביא את סיפורו של הנרי מה גם שמסתבר כי הארועים וחלק מהדמויות עליהם נכתב בסיפור, מבוססים על דמויות והתנסויות אישיות שלו במלחמה לרבות אופן וטיב שרותו ואף פציעתו שלו עצמו במלחמה, כפי שקורה גם לגיבורו. הסופר מטיב להביא את תחושותיהם של הנרי ושל חבריו ופקודיו הקצינים והחיילים שתפקודם העיקרי במהלך המלחמה היה לשמש כבשר תותחים במלחמת חפירות, ואת כמיהתם לסיום המלחמה ולבואו של הקץ לנשק. המושגים בשר תותחים ומלחמת חפירות מהווים את התיאור המתאים ביותר למלחמה שבחלקה הגדול וברוב זמן התנהלותה היא נייחת, ומתנהלת בתוך תעלות חפורות ומאויישות משני צידי החזית בעוד שורות של תותחים כותשים בהן וביושביהם ללא הרף, ובעוד כל זה מתוזמן בהתנהלות שנקבעת בסדר יום קבוע מראש, ולכאורה מתואם אל מול סדר היום של הצד שמנגד. מאחר והחיילים בתעלות מתחלפים לצורך רגיעה ומנוחה מידי כמה ימים, מביא הספר גם את שיגרת חייהם הן בחזית והן באתנחתאות בהן הם נהנים ממנוחה, כמו גם בהעברת זמנם במטלות באנאליות, ובמקביל להן בבילוי במסבאות ובבתי זונות רשמיים שהותאמו למעמדות השונים (חוגרים, קצינים וכדומה). יהיו כאלה שיתקשו להתחבר לסגנון הכתיבה הטרחני משהו (גם לי היה כך) אבל לא בכך הספור, אלא במוסר ההשכל. אם מלחמה שכזו שכל כולה מביאה קטל לשמו של מליוני אנשים שבקושי מבינים (אם בכלל) מה הם עושים שם, וכל שאיפתם להישאר בחיים, או לפחות להיפצע במידה שתספיק לפנותם מאזור הסכנה. כל זאת כשהמלחמה מתקיימת אך ורק לשם קיום אינטרסים עליונים שהם למעלה מהבנתם של הנתונים בתוכה. אם זה לא מביא את הקץ לנשק, מי או מה יצליחו להביאו? שם הסיפור הינו ביטוי שכלל אינו מוזכר בפיהם של גבוריו, אך בעצם הוא מסכם בשתי מילים אלה את שאיפתם הבסיסית ביותר כפי שהמינגוואי ידע להציפו מעלה מבלי שנזקק למילים עצמן.”

“מה קרה כשהבן שלי ניסה להכיר ביני ובין המינגוויי ? כהכנה לקראת נסעתי המתוכננת לסלובניה שלגדות הים האדריאטי, גלשתי ב- google earth פתאום נגלתה לעיני תמונת שרידי עולם הבלהות של מלחמת העולם הראשונה, בונקרים חצובים בתוך גבעות, וכנסייה חמורת סבר המשמשת קבר אחים לאלפי חיילים איטלקיים. המקום הייה חזית נוראית במלחמת העולם הראשונה, זירת קרבות שבה איטלקים לחמו, מול אוסטרים וגרמנים, בתוך עמק צר בין הרים אליו התנקז הרוע של שני הצדדים. שני גיבורים היו בחזית הזאת, האחד ארווין רומל, קצין צעיר שהצטיין, בעתיד הוא יכונה שועל המדבר, אומרים שהחצים על המפות ששימשו תוכנית פעולה לפריצת הגרמנים סומנו על ידו, והפכו למציאות תבוסת האיטלקים. הגיבור השני, אחד שלא הותיר את רישומו כלוחם בין אלפי הלוחמים שנכתשו בקרבות, את רישומו הוא יותיר בהמשך כאחד מהסופרים הידועים ביותר. ארנסט המינגוויי, התנדב לחזית כנהג אמבולנס, בהמשך הוא נפצע, זיכרונותיו ורשמו מאותה לחימה, היוו את הרקע לכתיבת ספרו הראשון, הקץ לנשק. כמו מקל שליחים העברנו אחד לשני את הספר, מבני שסיים ממש עכשיו. איך הייה שאלתי, נפלא, אין כמו המינגוויי לתיאורים כול כך יפים, וחוץ מזה יש בסיפור של המנוגויי סיפור אישי של פציעה במלחמה, ובנקודה הזאת הוא ממש נוגע בי היטב, אמר בני שצלקות פציעה מבצעית ממלאות את גופו, אני בטוח שאתה ממש תתאהב בהמינגוויי. בשבילי המינגוויי, הוא הזקן והים לבגרות, שממש לא הותיר בי רושם מיוחד, אבל הייתה בי תמיד צפייה להיכרות חדשה עם המינגוויי, שהתבססה על תדמית טובה לגביו, כולל מוניטין הנובל, ומעל הכול המלצת בני. ולכן ניסיון הקריאה הזה הייה עבורי כמו דייט, שיש בו המון תיקווה וצפייה למשהו טוב. מיד עם תחילתו של המפגש, תחילת קריאת הספר, הכול קרס, גיבשתי רושם ראשוני לא חיובי, אותו לא הצלחתי לרכך בהמשך. אחר כך פשוט נטשתי את הספר בשני שליש הדרך, טיפה הרגשתי לא נעים, אבל זאת המציאות. מה לא עבד, אני מנסה להגדיר: המינגוויי מספר את קורותיו כנהג אמבולנס, במקום שאליו התנקזה הזוועה. תיאורי חיליים פצועים, מרוסקים וגוססים, מרחפים על פני המציאות בסוג של ריחוק, מפי חובשים הלומים המוצאים מפלט באלכוהול. היצירה המתערפלת בין הלם לאדי אלכוהול, היא מצד אחד תיאור המשקף את אכזריות המלחמה, אך מצד שני היא תיאור משעמם, כפועל יוצא של דמויות שטוחות הנעדרות עומק ויכולת ניהול דיאלוגים מורכבים. הרומן בין קתרין האחות, להנרי נהג האמבולנס נעדר עומק, שטחי וסתמי, לא פעם שאלתי את עצמי האם זה סיפור אהבה, או אולי ניסיון לא מוצלח לתאר אהבה ? מה תגידו על משפט שכזה :..." ואתה אוהב אותי ? " " כן, " " אמרת לי שאתה אוהב אותי , נכון ? " " כן, " שיקרתי, " אני אוהב אותך "..." אתה לא תלך ממני ? " " לא. אני תמיד אחזור." (עמוד - 38) זה הייה המשפט שהרג את הגדרת הספר כרומן עבורי ... לסיכום, דווחתי לבני בעצב, המינגוויי ואני, נפרדנו כידידים, עם לא מעט אכזבה, כי מדובר בספר אנטי מלחמתי, מסר כשלעצמו מבטיח. ניסיתי להסביר את הסיבה, העלילה חלשה והקשר בין חלקיה רופף ונוטה לכיוון אוסף של סיפורים שלא מצדיק כול כך הרבה דפים. אבל הבטחתי לעצמי ולו לנסות ולהיפגש שוב ולקרוא משהו אחר, אולי הספר הזה ספציפית לא מתחבר, אולי העיתוי לא כול כך מתאים. אחר כך אמרתי לעצמי, הספר הוא כמו מראה המשקפת לעצמנו את הטראומה האישית שלנו באופן שונה, בני מקבל את פציעתו בצורה טבעית, מתמודד טוב יותר, אני כנראה מקבל את הדברים בצורה שונה. ואשר לסיבה הראשונה לקריאה, אין ספק, אבקר בבונקרים של קובריד, ובכנסייה שלה - קבר אחים לאלפי החיילים, בכדי לחוש את אימת המלחמה, אך לא אקרא קטע מתוך הספר מול הכנסייה בכפר.”

“יבש, יבש, יבש כמו מרטיני יבש או כל אחד מן המשקאות האלכוהוליים הרבים המככבים בספר. אלוהים, כמה אלכוהול בספר אחד, אפשר ממש להרגיש את הגיבור שותה את עצמו למוות במהלך העלילה. הסגנון התמציתי, הענייני והמשמים הזה של המינגווי פשוט עלה לי על העצבים. זהו סגנון שמתאים מאד לסיפורים קצרים ואכן כמה מהסיפורים הקצרים שלו שקראתי בקובץ "עשרה סיפורים" היו לא פחות ממעולים. הבנתי גם מי היה האבא ומקור ההשראה לסופרים שאני מאד אוהבת כמו ריימונד קארבר וואלאס טאוואר, ולהבדיל, גם אתגר קרת שלנו, בימיו הטובים. אך מה שמתאים לסיפור קצר, אינו תופס, לדעתי, לרומן. אם נשווה את הסיפור הקצר לרישום בעיפרון או בפחם הרי רישום כזה תמיד יהיה בקנה מידה קטן, לא ניתן לצייר את התקרה של הקפלה הסיסטינית בעיפרון וזו הייתה התחושה שקיבלתי מהספר הזה. ההיצמדות הדווקנית לאירועים סתמיים, דיאלוגים חד גוניים בשפה פשוטה שחוזרת על עצמה, המון אלכוהול וסיגריות ללא כל דיאלוג פנימי ומוטיבציות פנימיות. סיפור האהבה בין הנרי לקתרין היה מגוחך, קשה לי להשתמש בתואר אחר להתייחס אליו אלא אם כן זו פארודיה שפספסתי. היו אמנם כמה תיאורי טבע מרשימים ונוגעים ותיאור הנסיגה של הצבא האיטלקי מן החזית היה שווה את כל הספר אבל עדיין אני מוצאת את סגנון הכתיבה הרזה והדל הזה לבלתי נסבל מבחינתי. סורי מיסטר המינגווי, זה לא אתה זו אני.”

“ככל הנראה יש לי בעיה עם סגנון הכתיבה של המינגווי... אני לא מצליח להתרגש מכתיבתו כמו למשל מעמיתו ג׳ק לונדון.. למקרא התקציר בגב הספר כגודל הציפייה כך גודל האכזבה. זהו סיפור קורותיו של סגן הנרי, אמריקאי שהתגייס לצבא האיטלקי במהלך מלחמת העולם הראשונה, כמפקד צוות של נהגי אמבולנס. מדוע שאזרח אמריקני יתגייס לצבא האיטלקי כדי להשתתף במלחמה לא לו? בספר אין לכך מענה אבל ממקורות חיצוניים, כמו הציטוט שאתן מויקיפדיה, ניתן להבין שהתשובה טמונה בחייו האישיים של המינגוויי: ״הרקע לרומן הוא ניסיונו האישי של המינגוויי שניסה בתחילת שנת 1918 להתגייס לצבא ארצות הברית, אך נכשל בבדיקות הרפואיות. הוא התגייס לחיל האמבולנסים של ארגון הצלב האדום ועבר לאיטליה. ביומו הראשון בשירות התפוצץ מפעל לייצור תחמושת בפרברי מילאנו. המינגוויי השתתף באיסוף גופות וחלקי גופות, בעיקר של נשים שעבדו במפעל. חרף הניסיון העגום שחווה רצה המינגוויי להתקרב לחזית. הוא נפצע בליל 8 ביולי, כאשר רכב על אופניו לכיוון המפקדה כדי להעביר שוקולד לחיילים. לאחר שנפצע מרסיסי פגז מרגמה בשתי רגליו חילץ קצין איטלקי פצוע משדה הקרב. על כך הוענקה לו מדליית כסף על אומץ לב מטעם ממשלת איטליה״ הסיפור עצמו ובעיקר החלק של נסיגת הצבא האיטלקי מפני הצבא האוסטרי די מעניין מעניין אבל בכללותו הספר סובל לטעמי מעליות ומורדות. חלק מרכזי בספר מוקדש לאהבתם של הנרי וקתרין, אחות אנגלייה יפיפייה שהנרי הכיר בעת שהותו בבית החולים. בניגוד למה שנכתב בתקציר ש״התיאור הכן של האהבה המתפתחת בין סגן הנרי וקתרין ברקלי, על רקע המלחמה הקשוחה, לוהט בעוצמה שאין לה תקדים בספרות המודרנית״, אינני רואה בדיאלוגים האוהבים בין השניים שום דבר מלבד טרחנות לשמה. אלו לטעמי החלקים הכי מעצבנים בספר. ייתכן שאני חוטא להמינגוויי וכך היו נאהבים מדברים אחד לשני בתקופתו אבל בחוויית הקריאה של ימינו ה״קוציניו-פוציניו״ הזה נראה לי כה מלאכותי ומעצבן שזה פגם מבחינתי בחוויית הקריאה ולכן הציון שאני נותן לקלסיקה הזו הוא שלושה כוכבים.”

“בעת הכתיבה של בקורת זו, המוזות אמורות להשתתק, כי הרקטות העזתיות שורקות ו"התותחים" האוויריים של צה"ל רועמים תחת השם היומרני משהו – "עמוד ענן". יומרני בהיותו מנכס מופע אלוהי לפעילות גשמית. (במקרה הזה המילה בקורת היא ביטוי יומרני מידי כשהיא נעשית על ידי לספר שכתב ארנסט המינגוואי, שהרי קטונתי). בחירתי לקרוא את הספר "הקץ לנשק" באה כמעין חיזוק לתובנות שהספר "שלום לאהבה" אמור להשריש בתודעתנו. הספר "הקץ לנשק" מביא את סיפורו של הנרי, אזרח אמריקאי המתקבל לשרת כמתנדב כצבא האיטלקי. הוא מוצב כקצין זוטר ביחידה המפנה פצועים מקווי החזית לטיפול בעורף. בעיירה בה הוא מוצב בעת אתנחתא מפעילות בחזית, משרתת בהתנדבות קתרין בארקלי, אחות רחמנייה שהגיעה עם חברותיה מבריטניה לשמש כאחות בבית חולים. בין קתרין והנרי נוצר קשר רומנטי, המביא עימו הריון ואיתו את כוונה של השניים להינשא במועד מתאים. רומן זה הופך להיות חוט מרכזי במארג הסיפור אך אחריתו עצובה וכואבת. הנרי שנפצע ברגליו ומחלים מפצעיו לאחר החלמה בת כמה חודשים, נשלח להשתתף בהתקפה מסיבית מול האוסטרים. ההתקפה מתנהלת בתחילה בהצלחה אך עם הזמן הופכת לכישלון צבאי ולנסיגה רבתי ומבוהלת. דבר זה מביא אותו עם עוד קצינים, בעיקר בכירים ממנו, להזדמן לידי המשטרה הצבאית, לעמוד ב"חקירה" קצרה שעם סיומה, הם מואשמים בהליך של מעין משפט שדה באחריות לכישלון ולבריחה ממשימתם, ומוצאים בו במקום כבסרט נע להורג על השתתפותם בנסיגה. הנרי מצליח לחמוק מגורלו בקפיצה לנהר והיסחפות על פניו למקום מבטחים. הוא מצליח לעלות על רכבת ולחבור לקתרין ועימה הוא נמלט לשוויץ. שם הם ממתינים למועד הלידה. לא כל סיפור נגמר בטוב עבור גיבוריו, כך גם סיומו של סיפור זה. סוף שאני משמיט מידיעתכם ואותו תצטרכו לגלות בעצמכם. ניכר שניסיונו האישי של ארנסט המינגווי מקל עליו להביא את סיפורו של הנרי מה גם שמסתבר כי הארועים וחלק מהדמויות עליהם נכתב בסיפור, מבוססים על דמויות והתנסויות אישיות שלו במלחמה לרבות אופן וטיב שרותו ואף פציעתו שלו עצמו במלחמה, כפי שקורה גם לגיבורו. הסופר מטיב להביא את תחושותיהם של הנרי ושל חבריו ופקודיו הקצינים והחיילים שתפקודם העיקרי במהלך המלחמה היה לשמש כבשר תותחים במלחמת חפירות, ואת כמיהתם לסיום המלחמה ולבואו של הקץ לנשק. המושגים בשר תותחים ומלחמת חפירות מהווים את התיאור המתאים ביותר למלחמה שבחלקה הגדול וברוב זמן התנהלותה היא נייחת, ומתנהלת בתוך תעלות חפורות ומאויישות משני צידי החזית בעוד שורות של תותחים כותשים בהן וביושביהם ללא הרף, ובעוד כל זה מתוזמן בהתנהלות שנקבעת בסדר יום קבוע מראש, ולכאורה מתואם אל מול סדר היום של הצד שמנגד. מאחר והחיילים בתעלות מתחלפים לצורך רגיעה ומנוחה מידי כמה ימים, מביא הספר גם את שיגרת חייהם הן בחזית והן באתנחתאות בהן הם נהנים ממנוחה, כמו גם בהעברת זמנם במטלות באנאליות, ובמקביל להן בבילוי במסבאות ובבתי זונות רשמיים שהותאמו למעמדות השונים (חוגרים, קצינים וכדומה). יהיו כאלה שיתקשו להתחבר לסגנון הכתיבה הטרחני משהו (גם לי היה כך) אבל לא בכך הספור, אלא במוסר ההשכל. אם מלחמה שכזו שכל כולה מביאה קטל לשמו של מליוני אנשים שבקושי מבינים (אם בכלל) מה הם עושים שם, וכל שאיפתם להישאר בחיים, או לפחות להיפצע במידה שתספיק לפנותם מאזור הסכנה. כל זאת כשהמלחמה מתקיימת אך ורק לשם קיום אינטרסים עליונים שהם למעלה מהבנתם של הנתונים בתוכה. אם זה לא מביא את הקץ לנשק, מי או מה יצליחו להביאו? שם הסיפור הינו ביטוי שכלל אינו מוזכר בפיהם של גבוריו, אך בעצם הוא מסכם בשתי מילים אלה את שאיפתם הבסיסית ביותר כפי שהמינגוואי ידע להציפו מעלה מבלי שנזקק למילים עצמן.”

“מה קרה כשהבן שלי ניסה להכיר ביני ובין המינגוויי ? כהכנה לקראת נסעתי המתוכננת לסלובניה שלגדות הים האדריאטי, גלשתי ב- google earth פתאום נגלתה לעיני תמונת שרידי עולם הבלהות של מלחמת העולם הראשונה, בונקרים חצובים בתוך גבעות, וכנסייה חמורת סבר המשמשת קבר אחים לאלפי חיילים איטלקיים. המקום הייה חזית נוראית במלחמת העולם הראשונה, זירת קרבות שבה איטלקים לחמו, מול אוסטרים וגרמנים, בתוך עמק צר בין הרים אליו התנקז הרוע של שני הצדדים. שני גיבורים היו בחזית הזאת, האחד ארווין רומל, קצין צעיר שהצטיין, בעתיד הוא יכונה שועל המדבר, אומרים שהחצים על המפות ששימשו תוכנית פעולה לפריצת הגרמנים סומנו על ידו, והפכו למציאות תבוסת האיטלקים. הגיבור השני, אחד שלא הותיר את רישומו כלוחם בין אלפי הלוחמים שנכתשו בקרבות, את רישומו הוא יותיר בהמשך כאחד מהסופרים הידועים ביותר. ארנסט המינגוויי, התנדב לחזית כנהג אמבולנס, בהמשך הוא נפצע, זיכרונותיו ורשמו מאותה לחימה, היוו את הרקע לכתיבת ספרו הראשון, הקץ לנשק. כמו מקל שליחים העברנו אחד לשני את הספר, מבני שסיים ממש עכשיו. איך הייה שאלתי, נפלא, אין כמו המינגוויי לתיאורים כול כך יפים, וחוץ מזה יש בסיפור של המנוגויי סיפור אישי של פציעה במלחמה, ובנקודה הזאת הוא ממש נוגע בי היטב, אמר בני שצלקות פציעה מבצעית ממלאות את גופו, אני בטוח שאתה ממש תתאהב בהמינגוויי. בשבילי המינגוויי, הוא הזקן והים לבגרות, שממש לא הותיר בי רושם מיוחד, אבל הייתה בי תמיד צפייה להיכרות חדשה עם המינגוויי, שהתבססה על תדמית טובה לגביו, כולל מוניטין הנובל, ומעל הכול המלצת בני. ולכן ניסיון הקריאה הזה הייה עבורי כמו דייט, שיש בו המון תיקווה וצפייה למשהו טוב. מיד עם תחילתו של המפגש, תחילת קריאת הספר, הכול קרס, גיבשתי רושם ראשוני לא חיובי, אותו לא הצלחתי לרכך בהמשך. אחר כך פשוט נטשתי את הספר בשני שליש הדרך, טיפה הרגשתי לא נעים, אבל זאת המציאות. מה לא עבד, אני מנסה להגדיר: המינגוויי מספר את קורותיו כנהג אמבולנס, במקום שאליו התנקזה הזוועה. תיאורי חיליים פצועים, מרוסקים וגוססים, מרחפים על פני המציאות בסוג של ריחוק, מפי חובשים הלומים המוצאים מפלט באלכוהול. היצירה המתערפלת בין הלם לאדי אלכוהול, היא מצד אחד תיאור המשקף את אכזריות המלחמה, אך מצד שני היא תיאור משעמם, כפועל יוצא של דמויות שטוחות הנעדרות עומק ויכולת ניהול דיאלוגים מורכבים. הרומן בין קתרין האחות, להנרי נהג האמבולנס נעדר עומק, שטחי וסתמי, לא פעם שאלתי את עצמי האם זה סיפור אהבה, או אולי ניסיון לא מוצלח לתאר אהבה ? מה תגידו על משפט שכזה :..." ואתה אוהב אותי ? " " כן, " " אמרת לי שאתה אוהב אותי , נכון ? " " כן, " שיקרתי, " אני אוהב אותך "..." אתה לא תלך ממני ? " " לא. אני תמיד אחזור." (עמוד - 38) זה הייה המשפט שהרג את הגדרת הספר כרומן עבורי ... לסיכום, דווחתי לבני בעצב, המינגוויי ואני, נפרדנו כידידים, עם לא מעט אכזבה, כי מדובר בספר אנטי מלחמתי, מסר כשלעצמו מבטיח. ניסיתי להסביר את הסיבה, העלילה חלשה והקשר בין חלקיה רופף ונוטה לכיוון אוסף של סיפורים שלא מצדיק כול כך הרבה דפים. אבל הבטחתי לעצמי ולו לנסות ולהיפגש שוב ולקרוא משהו אחר, אולי הספר הזה ספציפית לא מתחבר, אולי העיתוי לא כול כך מתאים. אחר כך אמרתי לעצמי, הספר הוא כמו מראה המשקפת לעצמנו את הטראומה האישית שלנו באופן שונה, בני מקבל את פציעתו בצורה טבעית, מתמודד טוב יותר, אני כנראה מקבל את הדברים בצורה שונה. ואשר לסיבה הראשונה לקריאה, אין ספק, אבקר בבונקרים של קובריד, ובכנסייה שלה - קבר אחים לאלפי החיילים, בכדי לחוש את אימת המלחמה, אך לא אקרא קטע מתוך הספר מול הכנסייה בכפר.”