ארי דה לוקה

ארי דה לוקה

סופר


» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריו (226):
הספרים שלי, ספרים שאני רוצה לקרוא, קניתיו, אך טרם הספיקותי, קראתי, ספרים שקראתי, הספרים שבעז זוכר שהוא קרא, ספרים שקראתי, רוצה לקרוא, כריכות ושמות גאוניים , ספרים שאהבתי, ספרים שקראתי, מעניין בארבעה במאה, ספרים שאני רוצה לקרוא, ספרים שצריך לקרוא, מאד רוצה לקרוא, ספרים שקראתי, שקראתי, ספרים שאני רוצה לקרוא, AM, עוד ...
1.
'הר אדוני', פסגת יצירתו של דה לוקה עד כה, רב - מכר במשך חודשים ארוכים באיטליה (2001) ובצרפת (2002; "פרס פמינה" היוקרתי) - הנובלה השנייה של דה לוקה בתרגום עברי (אחרי 'אתה, שלי'; הספרייה החדשה, 2003). סיפור על אהבה בנפולי, בין ילד בן 13 ובין ילדה בת גילו, אך מנוסה, שכבר מכירה את "הגועל של החיים". "הנובלה הקטנה הזאת מספרת על האנשים הכי פשוטים, על החיים הכי שוליים, ובכל - זאת היא הופכת להיות הד והשתקפות של החשוב שבכל הספרים". Stampa) (La "כשאתה גומר לקרוא את הספר נותר בך רושם בל - יימחה שזה - עתה האזנת למזמור קודש... ובסוף, הגעת לשמיים". Republica) (La "הפרוזה של דה לוקה עשירה, עסיסית, מלאה חיים : כמעט אפשר לטעום אותה כפרי בשל בפה. הסיפור לוכד את קוראיו ומשרה אותם באטמוספירה קסומה". (L'Espresso) "מאז 'אלה תולדות' של מורנטה לא ריגש אותי כך ספר איטלקי. הימים שעברו עלי בעריכתו ובהכנתו לדפוס היו ימים של התרוממות - רוח, של התפעלות מבחירת הפריטים הנהדרת, של צחוק בקול, של צביטות לב, של בכי במקומות לא - צפויים, של אמונה מחודשת בכוחה של הספרות להיות אנושית כל - כך. אני חושב שזהו ספר שמולו 'המוות מתבייש שהוא קיים"'. (מנחם פרי)...

2.
"אלה דברים שקורים ביום שלפנֵי". "ביום שלפני מה?" "ביום שלפני האושר". מחצר פנימית של בית-דירות גדול, בנפולי של שנות החמישים שעדיין חיה בצילה של מלחמת-העולם השנייה, מנסה ילד יתום בן 8 לצוד את תשומת-לבה של אנה, ילדה כבת-גילו, העומדת תמיד בחלון הקומה השלישית, ראשה שעוּן על ידיה, ומביטה בשמיים. היא ילדה מוזרה, שאינה יוצאת אף-פעם, אינה מדברת אל איש, ואינה מסוגלת לבכות. אבל הזגוגיות העקומות של החצר מקפיצות את דמותה עד לחדרון שלו במרתף, בעשרה ניתורים-חוזרים, עד למטה. יום אחד הוא מביט למעלה, אל הקומה השלישית, ואנה איננה. היא נעלמת לו מן הבניין ומן העיר, אך מוסיפה לגדול בתוכו. אבל היא עוד תשוב במפתיע, לקראת אמצע הספר, כששניהם יהיו בני 18, ותסעיר את העלילה. והרומאן, הנפתח כעוד ספר אופייני לדה לוקה, מלא חוכמת-לב, שכמו מתמקם כשלישי בטרילוגיה, אחרי 'הר אדוני' ו'אתה, שלי' – ינסוק להיות, בזכותה של אנה, הנועז ביותר של דה לוקה עד כה. את הילד היתום הזה, שחי לבדו בחדרון שלו בלי לדעת דבר על הוריו, מגדל השוער של הבניין, בשל נסיבות עלומות שיתבררו רק מאוחר. יום-יום הוא משחק אתו בקלפים ומספר לו סיפורים צבעוניים על נפולי של שלהי המלחמה. כפית אחר כפית מנחילים לו סיפורי השוער ירושה, נעשים זיכרונותיו שלו-עצמו, נוטעים בו תחושת "השתייכות" – הרגשה יפה, שכמו הרוח הדרום-מערבית "מחזיקה מעמד שלושה ימים ומותירה אווירת ניקיון ברֵיאות". 'היום שלפני האושר' הוביל את רשימת רבי-המכר באיטליה במשך שבועות, וזכה להצלחה גדולה גם בצרפת....

3.
כשפירסם דה לוקה את הנובלה הראשונה שלו ('לא עכשיו, לא כאן', 1989), נחשב לתקווה הגדולה של הספרות האיטלקית הצעירה. כעבור למעלה מעשור כתב המבקר של 'לה רפובליקה' על הנובלה השמינית שלו להר - האלוהים', 2001), כי היא מותירה עם סיום הקריאה רושם בל - יימחה "שהגעת לשמיים". דה לוקה, יליד נפולי (1950), קתולי המאוהב בתנ"ך, למד עברית ויידיש, תירגם לאיטלקית את ספר שמות, ואת יונה, קוהלת ורות. בשנות ה20 - לחייו נמנה עם מייסדי "מאבק נמשך", תנועת מחאה שהתכוונה לשנות את החברה האיטלקית. בן 18 הלך לעבוד כפועל בניין, והתמיד בכך גם כשכבר היה סופר מפורסם. הנובלה 'אתה, שלי' (1998) מספרת על קיץ שמשי אחד בחייו של נער, קיץ של אהבה ראשונה גדושת רגשות ושל התבגרות מואצת. על חוויית התבגרות בעלת מרכיבים כאלה לא סיפר איש בספרות לפני דה לוקה: תערובת לא - טיפוסית, מפתיעה, של מרכיבים מאפיינת את הדמויות המרכזיות ביצירותיו של דה לוקה. הנער - המספר - בן 16, שתקן, מסוגר, כחוש, רציני - מגיע באמצע שנות החמישים לחופשת קיץ באי קטן בים הטירני, לא רחוק מנפולי, אי ששוכן בו כפר דייגים. הוא יוצא לים בחברת דודו ובחברת דייג בשם ניקולה, המלמד אותו לדוג; נחשף לסכנות הדיג; אפילו ננשך על - ידי דג המותיר בתוך ידו את שיניו. הוא שונה מאחרים בני גילו. אף שכמוהם הוא נעשה בקיץ פרא, לא נועל כלל נעליים לרגליו, מתרחץ רק במי ים והשמש מעמיקה בעורו, הוא קצת "ראש - זקן". הוריו, עוד בילדותו, כשביקשו להיפטר משאלותיו העיקשות על מעשיהם במלחמת - העולם, היו שולחים אותו לספרייה, שם למד על קיומם של יהודים בעולם, שם נפתח לפניו לרווחה בית - קברות של מישורים - מישורים באמצע אירופה. האי עצמו מלא תיירים גרמנים שתויים ועליצים, שהנער נוהג להביט להם ישר בעיניים. בקיץ הזה הוא נמשך להסתובב עם בחורים מבוגרים יותר, בני עשרים, החבורה של בן - דודו. מוצאות חן בעיניו הנערות המבוגרות, אבל הוא נכנס לחבורה כזר. והנה, נערה אחת נוגעת בחירים שהותיר הדג בידו. זו נערה רומנייה, חסרת הורים, שבאה לאי מפנימייה בשווייץ בכוונה לעשות חיים, והיא מדליקה את דמיונם של הבחורים ומסובבת להם את הראש. קוראים לה קאיה, והנער - המספר בטוח מיד שעליו לחפש בה סוד שטרם הכיר ואשר הוא לבדו ידע אותו, וכי הוטלה עליו משימה להגן עליה... ניקולה הדייג, שיצא מן האי רק פעם בחייו: כשהיה חייל איטלקי כובש בסרייבו, מסביר לו את מקור השם המוזר קאיה: חיה. בשביל כולם היא תוסיף להיות קאיה, אבל בשבילו היא תהיה חיה'לה, נערה יהודייה שאת הוריה לקחו הגרמנים. וכשהיא מגלה אצלו תנועות וטיקים של אביה, היא מתחילה לכנות אותו טאטע (זה, לדעתו, שמו של אביה), והשניים חוזרים על מצבים משובבי - נפש של אב - בת. בבת - אחת הוא מדלג בתחושותיו בין תחנות האהבה, מהנער הצעיר המתאהב ועד לאב שיש לו ילדה קטנה לגדל, להשכיב במיטה, להשאיר אור דולק במסדרון. העקירה של הנער הביישן מסדר השנים (כמו בכל התבגרות) נמהלת כאן בזעם כלפי הרוע, בכאב, בתשוקה מוסטת, בתחושות של חירות ועוצמה. כל פרטי האי נמסכים אל המצב הפסיכולוגי הדלוק, מזדהרים בו - סופת השירוקו, תורת הקרסים והפיתיונות, ההתוודעות למאבק הדגים, לכבוד שיש לרחוש למעמקי הים, לסבלנות ולהשלמה של הדייגים (המנוגדות כל - כך לנהייתו הקדחתנית של הנער לתקן את העבר, מה שנבצר אפילו מאלוהים). דה לוקה מציב בפשטות את החומרים המצוינים ומניח להם להתחכך אלה באלה. חוויית ההתבגרות מונחת כאן על הסף שבין הפסיכולוגי לפוליטי. ההתמודדות האדיפלית המחודשת של המתבגר הופכת לסיפורו של נער המבקש להתייצב ומקום שאביו כשל בו מוסרית, ולהמיר את עצמו לרגע באב אחר, עד להתפתחות הדרמטית, האירונית, שאותה לא נגלה כאן. מ.פ....

4.
את שלושה סוסים פירסם דה לוקה באיטליה ב - 1999, בין אתה שלי לבין הר אדוני, שתי הנובלות שריגשו כל כך את הקוראים בארץ וביססו את המוניטין שלו כאחד הסופרים המרתקים הכותבים היום באירופה. בשונה מן הנובלות הללו, המספרות על קיץ של אהבה ראשונה של נער, הגיבור של שלושה סוסים חווה אהבה מאוחרת. אם חיים של בן אדם נמשכים כמו חיים של שלושה סוסים, הוא כבר קבר שניים: הוא בן חמישים ואפשר לראות בו את בן דמותו של הנער מאתה שלי ומהר אדוני כעבור שלושים וכמה שנים. הוא גנן. לאחר הרבה גורל. מבין את העצים ואת הבדידות. חייו נתונים להסתכלות על אדמה, מים, עננים, יותר מאשר להסתכל על פנים. וכאילו רק ההווה בידיו, מיום ליום, הווה שנמשך רק יום. יש לו נשמה של משורר, והספר הוא שדה של ריחות, טעמים, צבעים ודימויים נהדרים. אבל אישה מסתורית מתחילה אתו במסעדת פועלים שבה הוא אוכל צהריים. משאירה לו שם (לילה) ומספר טלפון. אשה בעלת יופי מזמין צרות, שכמו יודעת ממבט ראשון מיהו, ובוחרת בו, וחוזרת ומכניסה אותו למשבצת ישנה. כצעיר בן עשרים נסע לארגנטינה, הלך אחרי אהבתו לארגנטינאית יהודייה, שפגשה אותה כשטיפסה על הרים באיטליה. הוא בא לארגנטינה לאהוב אשה , ומצא את עצמו במלחמה, נזרק למאבק העקוב - מדם נגד הדיקטטורה הצבאית, שבסופה חסרו בארגנטינה 40,000 אלף בני אדם. הרגו לו את אהובתו, והוא התנקש בחייו של קולונל, ופירק את חייו בבריחה מתמשכת על לקצה התחתון של ארגנטינה, הדרום הכי דרומי, תחתית השק של העולם. אין ספר שמתאר תשוקה ככה, נותן לה לשון כזאת. התשוקה החדשה, בהווה, מחדשת בגופו את אהבה הישנה ואת ארגנטינה. לילה יודעת למעשה את קולו הפנימי, ואט - אט, כשמתברר במה היא עוסקת, גובר הדמיון למה שנקלע אליו באמריקה הדרומית. הערבוב של דמויות מזמנים שונים תחת עוצמתה של האהבה; הגלישה של התשוקה אל הפוליטי ואל כוח חסר - מעצורים ואל רוע כבר מוכרים לנו מסיפורים אחרים של דה לוקה. ובכול זאת, כאן זה אחרת. מי שמחפש בגבר הזה מילה מופנית אל העבר, לא ימצא אותה. כמו באהבה, רק זמן - הווה בידיו. אבל אולי ילמד להתייחס באופן אחר לאותם חיים עצמם....

5.
המספר בן שישים של 'לא עכשיו, לא כאן' מוצא תמונה שאביו צילם לפני כחמישים שנה: קטע של רחוב בנאפולי, אמו עומדת לחצות את הכביש.מולה, סמוך למדרכה האחרת, נראה אוטובוס.דומה שהוא - עצמו יושב מאחורי זגוגית החלון של האוטובוס, היום, ומקווה לאחוז סוף סוף ברגע שבו החיים שהעניקה לו אמו יהיו באמת שלו. אם נעצרת ברחוב, אדם משתהה מול תמונה;ומצד אחר:חיים שלמים.המונולוג הפנימי באוזני אמו, עד לסיום המפתיע, הצפוי בדיעבד, הוא כל הטקסט של הספר הצנום הזה, יצירת מופת גאונית של דה - לוקה. רובו של המונולוג הוא סדרת סצנות נוגעות - ללב, ולעיתים קרובות קומיות, מילדותו ומנערותו של נער מהורהר וגמגמן, בנאפולי שלאחר מלחמת - העולם השנייה.בבית שוררת חומרה של דממה קשה, גדושת אי - הבנות שלו עם אמו הוא אוסף את המתארים של עצמיותו.פגם הדיבור שלו הופך למחיצה שמאחוריה הוא חווה את ההתרגשות של ההתנכרות, מאלף את עצמו להיות זר, לא להשתייך, כמצב נכון לשמירת הייחוד שלו;הוא מתאמן בלחיות "בלי לחכות", אך גם חווה את הרוע של העולם כמעט פיזית וכאילו הוא אחראי לו אישית, אף - על - פי "שלא עשה את זה בכוונה".וכמין פיצוי הוא ניחן ביכולת מופלאה למצוא את נקודת הרוגע של החפצים, שמאפשרת לו להעמיד אותם בשיווי - משקל לזמן ממושך:מזלג ניצב בעצמו ישר על חודיו, כמו רקדנית בעלת ארבע רגליים.'לא עכשיו, לא כאן' הוא ספרו הראשון של דה לוקה, ספר שכתב כשהיה פועל, בגיל 39(1989), ואשר זכה מאז ללמעלה משלושים מהדורות.הקוראים בישראל הכירו את דה לוקה, והתאהבו בו, באמצעות ספרים שנכתבו כעבור עשור ומעלה:'אתה, שלי'(1998), 'שלושה סוסים'(1999), 'הר אדני' (2001).עתה הגיעה העת לחזור אל נקודת ההתחלה רבת - הקסם, המפתיעה בבשלות הכתיבה, אל השורשים החווייתיים והפסיכולוגיים של אמנות - הכתיבה של דה - לוקה, של המינימליזם הכמו - שותק שלו, הגדוש הסתכלויות נדירות ועוצרות - נשימה בפרטים לא צפויים, והשופע ראיות של דבר מבעד לחציצה של דבר אחר באופן כה מלא - השראה. הספר מכיל הרבה חומרים אוטוביוגרפיים, אך המספר בן השישים אינו דה לוקה בן השלושים ותשע.ואף - על - פי - כן, המספר של הספר אומר בעניין גמגומו:"דיבור הוא הליכה על חבל.כתיבה, לעומת זאת, היא שליטה בו, התרתו"; ואילו דה לוקה, האוחז ביד בוטחת בחבל הסיפור, אכן מממש זאת....

6.
7.
8.
בגיל 18 עקר את עצמו ארי דה לוקה מנפולי לתמיד, כשֵׁן מִלֶסת. העיר שעוד כילד התבצר בה בעמדת הזר והתאמן בהיקרעות ממנה, כמו הכשירה אותו לאבד אותה, אך חדרה תחת עורו כקרס של דַיִג, ומאז היא חוזרת אליו בכל מעשיו, משמיעה את עצמה תחת מקומות ושמות אחרים – בעיקר ירושלים – ומחזירה אותו אליה שוב ושוב בכתיבתו. הוא אומנם חָדַל להיות נפוליטני, אך נשאר פליט שלה: נַפָּלִיטָנִי. במַסת-הזיכרונות הפותחת, מעין פואמה-בפרוזה, וברשימות שאחריה – שהן פנינים של הבחנות ואנקדוטות, עם דימויים עוצרי-נשימה ומעלים חיוך, כיד הדמיון המרהיב של מחבר 'הר אדוני' – ממטיר דה לוקה על נפולי נשיקות ויריקות, ומנסה ללכוד ברשת של משי את תוויה של העיר המלאה רוחות-רפאים, שירים, גאווה מנמנמת ודחיפוֹת; עיר שכל אמא שֶׁבה יכולה להספיק למאה בנים; עיר שהר הגעש הפעיל, הווזוב, הוא המגדלור הנטוע במערכת העצבים שלה: היא מצוּפּפת בינו לבין מפרץ, שגם כשהוא סוער, הוא נתיב בריחה מן האש הזורמת....


זאת ההיכרות הראשונה שלי עם ארי דה לוקה. כותב נפלא רק חבל שאני לא יודעת לקרוא באיטלקית אני בטוחה שזה נשמע הרבה יותר טוב. בכול זאת נהנתי מרוב... המשך לקרוא
4 אהבו · אהבתי · הגב
התחלתי לקרוא את הספר אחרי שסיימתי את " הר אדוני". כגודל הציפיות כל האכזבות. לעומת "הר אדוני" שיש בו עלילה נוגעת ללב מכל הבחינות כאן היה קשה ל... המשך לקרוא
מתוחכם, מתחכם ומאולץ. עושה רושם שהמחבר נוקט בכל תרגיל ספרותי כדי להרשים אותנו. זו הייתה ההרגשה שלי בקריאה. המחבר מנסה לכתוב בצורה מתוחכמת... המשך לקרוא
12 אהבו · אהבתי · הגב
בנאפולי, כולם גדלים מהר. כך גם גיבור הספר, שהופך מילד לנער לגבר (כביכול), במונטידידיו של אחרי מלחמת העולם השנייה. הספר מחולק למקטעים קצרי... המשך לקרוא
13 אהבו · אהבתי · הגב

עוד ...




©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ