בצאת ישראל ממצרים...
היכולת של ג'יימס קלאוול לכתוב יצירה כל כך רחבת עלילה ועשירה דמויות פשוט מדהימה. לא יאמן איך הוא מצליח לטוות את קורות הדמויות שתי וערב אחת בחיי השניה בצורה שכל כך תורמת ומעשירה את הספר ליצירת המופת שהיא.
לתייר המבקש לטייל ביבשת הדמיון העשירה של קלאוול חשוב להצטייד בסבלנות, דמיון, סקרנות, ונעליים נוחות להליכה\עמדת קריאה נוחה...
ראוי לאותו תייר שאינו מכיר את יצירותיו של קלאוול (שוגון, סופה, מלך עכברוש,טאיפאן - ע"פ סדר העדפתי עד כה) שידע בדיוק למה הוא מכניס את עצמו.. 1400 עמודים (!) הפרושים על שני כרכים, של יצירה שקריאתה התפרשה עבורי על פני כמה חודשים טובים וכמה מדינות. הפעם לפחות לא איבדתי את כרך א' במלון בו התארחתי כך שהקריאה ארחה כשלושה חודשים ולא חצי שנה (ע"ע "סופה").
משכיל קלאוול לעשות ומצליח לחבר דמויות וניואנסים שצצו בארבעת הספרים האחרונים שציינתי כחלק מהיצירה האסייתית- שמחתי מאוד לשמוע על ידידים ותיקים, ולהיזכר בקינג הלא הוא "מלך עכברוש", בדירק סטרואן "הטאיפאן", ואפילו הבסיס ליצירה הבאה כרונולוגית של "סופה".
הספר מומלץ בחום, אך לטעמי השלושה הראשונים שציינתי טובים יותר. ובכל זאת- בטוח שאחזור לחופשה נוספת בממלכת הדמיון שטווה קלאוול בצורה כל כך עשירה ומציאותית. אני חושב שמגיע לי ויזה של כבוד או לפחות כניסת VIP.
נמאס לחכות בתור לביקורת הדרכונים במיוחד באיזור החגים. אחרי כ"כ אחרי קילומטרים בארץ היפה הזאת- מגיע לי כניסה נעימה יותר :-)

אין אדם יכול לחצות אותו הנהר פעמיים, אך קארד הצליח בחן רב לטבול את עטו באותה קסת דיו. publishers weekly

תענוג של ספר. לא חשבתי שגארד יצליח, אבל בפעם השלישית בחיי (ובפעם השניה בזכות גארד) לא הצלחתי להירדם בגלל העניין והמתח שבעלילה (המשחק של אנדר, שוגון).

ציטוט נבחר, שאשמח אם מישהו ישלח לסון-טסו,פון קלאוזוביץ ובאותה נשימה למפקדנו העליון במעטפה קטנה בכל מינוי חדש:

"אתה חייב לעורר חיבה. אתה חייב להתאים למערכת. אתה חייב להיראות כפי שמפקדיך חושבים שקצין אמור להיראות. אתה חייב לחשוב בדרכים שיהיה להם נוח איתם.
התוצאה הייתה שקיבלת מבנה פיקודי, שבצמרתו אנשים שנראים טוב במדים, שמדברים נכון ושמצליחים מספיק כדי לא להביך את עצמם, ואילו הטובים באמת מבצעים את כל העבודה הרצינית, מחלצים את בכיריהם ממצבים קשים, נושאים באשמת שגיאות שהם יעצו כנגדן, עד שלבסוף עוזבים." עמ' 162.

אז עופו לקרוא. בפקודה !!!

כתוב בצורה מקסימה ומהפנטת. משובח ! חייב להביא את הציטוט האהוב עלי בספר הנפלא הזה :
כבר אתם יודעים, כי גם רופא עלול ללקות במחושים, שעליו לרפאם בעצמו. והרי לפניכם קומץ דפים שנתלשו מספר התרופות שלו.
שתי כפות שתיקה בלילה מכוכב (טוב למחושי בדידות, גאווה, קנאה ושנאה. לאחר הכף השנייה תחדל לחשוב, כי העולם סובב סביבך. שוב אין אתה מרכז של עולם, אלא, ישוב על אחד הכוכבים, אתה מונע יחד עם כל האנשים, עם כל הדברים, סביב משהו, לעבר משהו גדול יותר לאין-שיעור. במקרים חמורים מותר כף שלישית). (פרק 18).

מומלץ בחום.

מתוך השגרה, חוסר האונים, משפחה, אהבה ופסטורליה רומנטית מתחיל הספר ה..מוזר הזה...
סגנון כתיבה ייחודי ומבלבל במיוחד של צ'אפק מושך אותך עוד ועוד פנימה עם חזרתו של הורדובל לכפרו ומשפחתו האהובים.
כמעשה כל אדם בחברה כך מעשיהם של תושבי הכפר. הולכי רכיל, נותנים לתשוקותיהם ומאוויהם, ולעיתים מתודלקים באלימות אלכוהלית. יחד עם זאת אוהבי פשטות רומנטית. גם כאן סצנות מרתקות.
הספר מקבל תפנית והופך את הפסטורליה לתוכנית מתח-פשע מסוג CSI. נשבע לכם שדמיינתי את הורשיו מסתובב בעליית הגג הכפרית הצ'כית, מוריד את המשקפיים המטופשות שלו ופולט שנינות מטופשת במיוחד.
החיבור בין השניים קצת מוזר בעיניי, אך הספר היה בהחלט מעניין.

אהה.. כן... ורציתי לציין שאני שונא שכותבים על ספר כי "הוא מספר את תולדות חיינו כולנו".
יומרנות חסרת תוחלת.

פחדי ילדות, סקוטלנד ושוגון מתחברים לביקורת אחת, שמנסה לעקוף מלכודות ממכרות ומוכרות.
הספר נמצא בספריה המשפחתית מאז שאני ילד. האיור שעל הכריכה עורר בי תמיד פחדים- הנערה נראית מאוד מפוחדת, החיילים בעלי כתובות בערבית נראים כאילו הם יוצאים למלחמה, ומי הזקן עם התרבוש המוזר על הראש? שנים התחמקתי ממנו, והעובדה שמדובר בספר בעל 2 כרכים לא תרמה לרצון או לחשק לקרוא אותו.
לפני כשנה וחצי אחרי "סיור" לא מודרך בספריה (אלה לרוב המוצלחים יותר) גיליתי מחדש את הספר. הפעם שמתי לב לשם המחבר- ג'יימס קלאוול(!)-הסופר המשובח שכתב את מלך עכברוש, ועוד יותר מכך- את העלילה והעולם המדהימים של שוגון(!!!).
מי שלא קרא- שיקח מכל המלצותי בעבר ובעתיד באתר את ההמלצה לקרוא את שוגון וארגיש שעשיתי את שלי.
ניגשתי בחדוה\דיצה\רינה\שמחה ושאר ירקות לקרוא את היצירה (שתידרש לעמוד ברף הגבוה של שוגון שני הספרים שציינתי), ולקחתי את הכרך הראשון לטיסת עבודה בסקוטלנד הירוקה. במהלך נסיעה הקצרה הספקתי להיכנס לעולם המופלא של קלאוול, לרומן הסמי-היסטורי, לדמויות העשירות והעגולות, ולתרבות המרתקת. תענוג צרוף. לרוע המזל- בזמן אריזת המזוודות, ככל הנראה נשכח הספר במלון זה או אחר, ונותרתי עם כרך ב' המיותם מבלי שהספקתי לסיים את הכרך הראשון.
למזלי- נמצ תחליף לאבידה באחד מסיורי התכופים לשווקי הפשפשים וחנויות יד 2, וחזרתי לאחר שנה וחצי לקרוא בשקיקה את הספר.
כמובן שלא התאכזבתי !
הספר מומלץ בחום והרבה מעבר. היכולות המדהימות של קלאוול לסחוף אותך איתו לכל אורך 1300 דפי הספר, ובסיומו אתה מרגיש מיותם ומשווע לעוד.
למזלי יש עוד כמה מועמדים על המדף למלא את הרעב לספר טוב, כולל הספר "בית האצילים" של קלאוול. כדי לא ליפול במלכודת המפורסת של קריאה ברצף יצירות של אותו הספר, אעבור בדרך אצל כמה חברים נוספים שמחכים על המדף (צ'אפק, קונדרה וונגוט מרגישים מיותמים), לפני שאעבור אצל קלאוול היקר.
במילה אחת-תענוג.

נ.ב - מוזר לכתוב לספר כ"כ מוצלח שנכתב ותורגם בשנות השמונים ביקורת ראשונה, אך משמח מאוד לחשוף מחדש פנינה לעולם.
נ.ב 2 - תקציר הספר המופיע באתר חוטא לספר, ולמעשה גם אינו הטקסט המופיע בגב העטיפה (כפי שנהוג באתר). איך אפשר לשנות ?

באמת ? זה מה שלי צ'יילד נותן לנו ?
אכזבה קשה למי שרק 2 ספרים אחורה החליט שהוא מחובבי ג'ק ריצ'ר ולא הארי הולה.
אז עכשיו המשבצת הבלש האהוד על יניש נפתחת מחדש.
כנראה שאאלץ להישאר עם הגיבורים האמיתים- צ'ארלס ברונסון וצ'אק נוריס.

ומכיוון שאני ממש מרוצה מהבדיחה שכתבתי ביקורת אחת אחורה על יו נסבו, מצורפת שוב:
ג'ק ריצ'ר, הארי הולה וצ'אק נוריס נכנסים לפאב. משום מה הם מגיעים להחלטה שהם צריכים להוציא מה שיש להם בכיס האחורי, ולפי זה הם יכתירו מי הגבר האולטימטיבי. ריצ'ר מוציא מברשת שיניים חבוטה, הולה מוציא טלפון נייד, וצ'אק נוריס מוציא מצית.
"אני לא צריך שום דבר יותר ממברשת השיניים" אומר ריצ'ר. "בשנה האחרונה תפרתי את ארה"ב לאורכה ולרוחבה עם המברשת הזאת, ואפילו משחת שיניים לא הייתי צריך. אוכל מצאתי בדיינרים זולים, ולנתי במוטלים חבוטים מוכי פשפשים. אירחו לי חברה האלוהים האישי שלי שאני קורא לו מצפון. גבר או לא גבר?"
"אני גם את זה לא צריך. רק טלפון בכדי להתקשר לזוגתי היקרה שתחייה כדי לעשות לעצמי סרטים שיעסיקו אותי ימים שלמים. אכלתי לעצמי את הראש על כל שיחה למשך ימים, וישנתי על מיטות של זרים ובטבע הנורווגי הקפוא. האלוהים שלי הוא בקבוק ויסקי. גבר או לא גבר?"
מסתכלים ריצ'ר והולה על צ'אק נוריס, ומחייכים.
"מפחד מהחושך, צ'אקי ? "
"אתם לא מבינים..." אומר צ'אק נוריס " אני לא צריך מברשת שיניים כי אני מצחצח שיניים עם אבנים. אין לי אישה ואני לא חופר לעצמי על איך שאני לא מבין אותה והיא לא מבינה אותי. אני לא ישן אף פעם ואני אוכל רק ב30 לפברואר. ולגבי אלוהים... המצית היא בשבילו... לפעמים הוא בא אלי בלילה ומבקש שאדליק לו אור כי הוא מפחד ממני בחושך."
- - -

ג'ק ריצ'ר, הארי הולה וצ'אק נוריס נכנסים לפאב. משום מה הם מגיעים להחלטה שהם צריכים להוציא מה שיש להם בכיס האחורי, ולפי זה הם יכתירו מי הגבר האולטימטיבי. ריצ'ר מוציא מברשת שיניים חבוטה, הולה מוציא טלפון, וצ'אק נוריס מוציא מצית.
"אני לא צריך שום דבר יותר ממברשת השיניים" אומר ריצ'ר. "בשנה האחרונה תפרתי את ארה"ב לאורכה ולרוחבה עם המברשת הזאת, ואפילו משחת שיניים לא הייתי צריך. אוכל מצאתי בדיינרים זולים, ולנתי במוטלים חבוטים מוכי פשפשים. אירחו לי חברה האלוהים האישי שלי שאני קורא לו מצפון. גבר או לא גבר?"
"אני גם את זה לא צריך. רק טלפון בכדי להתקשר לזוגתי היקרה שתחייה כדי לעשות לעצמי סרטים שיעסיקו אותי ימים שלמים. אכלתי לעצמי את הראש על כל שיחה למשך ימים, וישנתי על מיטות של זרים ובטבע הנורווגי הקפוא. האלוהים שלי הוא בקבוק ויסקי. גבר או לא גבר?"
מסתכלים ריצ'ר והולה על צ'אק נוריס, ומחייכים.
"מפחד מהחושך, צ'אקי ? "
"אתם לא מבינים..." אומר צ'אק נוריס " אני לא צריך מברשת שיניים כי אני מצחצח שיניים עם אבנים. אין לי אישה ואני לא חופר לעצמי על איך שאני לא מבין אותה והיא לא מבינה אותי. אני לא ישן אף פעם ואני אוכל רק ב30 לפברואר. ולגבי אלוהים... המצית היא בשבילו... לפעמים הוא בא אלי בלילה ומבקש שאדליק לו אור כי הוא מפחד ממני בחושך."
- - -
במאבק האיתנים באתר בין חובבי הולה וריצ'ר החלטתי אחרי 3-4 ספרים שאני נמנה עם חובבי ריצ'ר. בהתחלה חשבתי שאני הולה אבל ... עבר לי. הספר עדיין טוב ומומלץ אחרי קריאת 2 הראשונים בטרילוגיה .
אהה... כן.. וכל הזכויות שמורות על הבדיחה :-)

היזהרו מעצי באובב ומאתר סימניה !!!
למה אני אומר את זה? כי האתר חושף אותנו לספרים וסופרים שאין סיכוי והיינו נחשפים אליהם. ביקורת מעניינת ושיח מוצלח דוחפים אותי לקרוא על הספר, על המחבר, ואם הפתיון והקרס ננעצים כמו שצריך- הספר יכנס לרשימת "ממצוי לרצוי" שלי. כך היה עם קורט וונגוט וביקורות שקראתי באתר על "בית מטבחיים 5", דרך "עריסת חתול" ועד לספר הבא של וונגוט שאקרא.
הכתיבה של וונגוט שובבה, חצופה, עמוקה ורגישה בנשימה אחת, ורשימת הקניות הזאת עולה שוב ושוב מכל דף בספר.פשוט תענוג.
הספר קליל אך יחד עם זאת עמוק. אל תתבלבלו- זה לא איזה ספר ניו-אייג' בשקל, אלא ז'אנר אחר לגמרי. בהיעדר יכולת אישית להגדיר אשאיר את הז'אנר תחת הכותרת "וונגוטי". מומלץ למי שרוצה לחשוב ולחייך גם יחד.
וכהרגלי בקודש, ציטוט נבחר מהספר:
"אתה בוקוניסט?" שאלתי אותו.
"לרעיון בוקוניסטי אחד אני מסכים. מסכים אני שכל הדתות כולן, והבוקוניזםבכלל, אינן אלא שקרים."
"בתור מדען" שאלתי אותו, "לבך שךם עם אמירת ברכות שכאלו?"
"מדען גרוע אני. אעשה כל שביכולתי להיטיב לאדם, ואפילו בדרך שאינה מדעית."

פרימו לוי הוא כותב מופלא. הוא אדם מופלא.
השורה הראשונה לביקורת זאת מתבקשת מכל מי שקרא, קורא או יקרא את אחד מספריו של פרימו.
ואחרי שנאמר החייב להיאמר, אוכל להמשיך בביקורת ...
בשנים האחרונות קראתי הרבה ספרות מהז'אנר שאני מגדיר "כספרות שואה"- סיפורים אישיים ותקופתיים שעוזרים לי להבין ולהתחבר לשורשים האישיים שלי, לשורשים שלנו כמדינה, וניסיונות להבין את שאלת האלוהים והדת במהלך תקופה חשוכה זאת. הנושא אמנם קשה לקריאה, והלכתי לישון לא פעם כשלנגד עיניי תמונות שלא לבעלי קיבה חלשה, אבל יחד עם זאת- נתפס בעיני כהכרח.
אם יש מישהו בקרב חברי האתר שעדיין לא קרא את ספרו של פרימו לוי "הזהו האדם" ראוי שיכה על חטא ויהפוך את הספר זוכה אינספור פרסי ספרות לספר הבא בתור ברשימת הקריאה. ספר חובה, וכל מילה עליו מיותרת.
אז למה אני מדבר על "הזהו אדם" בביקורת לספר "ההפוגה" ?
בהפוגה אנו נחשפים לסיפורו האוטוביוגרפי הצבעוני של פרימו החל מתום מלחמת העולם השניה, כשנשאר למות בצריף החולים באושוויץ. כניסת הרוסים למחנה, ההתאוששות, התגלגלות ברחבי אירופה, חוויות וחלומות, ועד החזרה המיוחלת לאיטליה- עלילות שיכלו למלא עשרות ספרים דחוסים בסדר ספרותי מופתי בספר זה.
יש בספר מעט סיפורים על תקופת השואה, אך הספר בעיקר חשוב להבין את השלב שבא מיד עם תום המלחמה. אחריה.
תום המלחמה נקבע כתאריך 8.5.45, אבל יום לאחר מכן לא נדלקה פתאום נורה שהאירה וחיממה את אירופה כולה, שופכת שפע אוכל ומים ואהבה וסולידריות על היבשת המוחשכת תרתי משמע. תקופות השיקום היו קשות מאוד לניצולי השואה, ללא קשר אם עלו לארץ או נשארו באירופה. אירופה המדממת שרצתה לחזור וללקק את פצעיה, נאלצה להתמודד עם המורסה של המיעוט היהודי החבוט וחסר ההגנה.
בסדרת המופת של סטיבן שפילברג וטום הנקס "אחים לנשק " (Band of Brothers) אחד הפרקים הזכורים והקשים ביותר הוא פרק 9 בו נחשפים החיילים למחנה ריכוז בגרמניה ורואים את אודי האדם היהודיים. מתוך הכאב וההזדהות ממהרים המפקדים האמריקניים להביא משאיות אוכל שהחרימו לגרמנים בעיירה הקורבה לשלדי האדם, שמתחילים לטרוף את המזון שנדמה לפני יום אחד כחלום בלתי מושג.
הרופא הצבאי האמריקאי קורא למפקד לצד ומסביר לו בקול שבור שיש בעיה- אסור להם להאכיל את האסירים המשוחררים, כי הגוף שלהם לא יוכל להתמודד עם האיכול. בתום המלחמה אלפי יהודים מתו מסיבוכים שכאלה, כשאנשים טובים שרצו לעזור נתנו להם עוד ועוד אוכל כדי להשביע את רעבונם (ואולי גם להשקיט את מצפונם שלהם). המפקד נדהם מעצם הפקודה שהוא מנחיצ על חייליו, ואלה בלב שבור מפסיקים לחלק מזון לפיות המורעבים, שצורחים זעקות שבר.
כמו הפרק המדובר, ספר זה כל כך חשוב בניסיון להסביר ולהבין את הלך הרוחות, הקושי ותעצומות הנפש בפניהם עמדו ניצולי השואה. לא יכולתי שלא לחזור מהפרק לספר וחזרה, ונכנסתי ללופ של לסיים את הספר, לראות את הפרק, ולקרוא שוב חלקים ספיציפיים כדי להבין יותר טוב למה מתכוון פרימו באמת. החיבור הויזואלי\קולנועי יחד עם הכתיבה הקולחת של פרימו גורמת לאמת לחלחל בצורה עמוקה יותר.
סיפורים קסומים שמחים ומשובבי נפש צרורים בספר, כשביניהם אנו מצליחים לראות אומה שמרכיביה מנסים לאחות את קרעי נפשם ולחזור לשגרה בבתיהם, בעבודתם, עם יקיריהם. מהי השגרה ? גם בתום ההפוגה שאחרי המלחמה, בשביל פרימו לוי השגרה היא פקודת השחר היומית של אושוויץ. "ווסטווץ !". לקום.

המלצות ספרות רבות בנושא ניתן למצוא תחת הדף האישי שלי באתר (ביקורות ודירוגים).