"אני קורא רק ספרים משומשים... ספרים חדשים הם חצופים, הדפים לא יושבים בשקט כך שיהיה אפשר להפוך אותם, הם מתנגדים וצריך ללחוץ כדי שלא יחזרו ויתרוממו. לספרים משומשים יש גב מאומן, הדפים שנקראו עוברים ונשארים למטה" (עמ' 11).
הגיבור הנוכחי של דה-לוקה מספר את סיפורו בגוף ראשון. סיפור של גבר שאהבה מאוחרת מפציעה בזמן שכלל לא ציפה לה, כאשר רוב שנותיו מאחוריו. עם התקדמות הסיפור הקורא נחשף לעברו של הגיבור. כשהיה צעיר הלך בעקבות האהבה אחר צעירה יהודיה וחצה חצי עולם עד ארגנטינה, אלא ששם פגשה אותו המלחמה נגד הדיקטטורה הצבאית, מה שלבסוף אילץ אותו להסתתר, ולהימלט כאשר הוא חוצה את ארגנטינה מהצפון "עד למקום שבו היבשה נגמרת בדרום", במקום המיושב הכי קרוב לאנטרקטיקה, וכך לחזור לאיטליה כשהוא מצולק, כואב ושותק. כעת, עברו שנים מאז המסע ההוא, והוא עובד בגינון, ואף כי הוא אדם מהורהר ובודד, הויטאליות שלו מתפרצת בקשר עם האדמה והצומח. הוא עובד אדמה במלוא מובן המילה. לומד את הפרחים, את העצים, את ריח האדמה ואת חילופי העונות. לאחר העבודה הוא יושב במסעדת פועלים קטנה, סועד את ליבו באוכל פשוט ואת נפשו בספרים משומשים, לא חדשים, החדשים הם חצופים, עד שמגיעה לילה.
קשה לאפיין את הכתיבה של דה-לוקה. מי שקרא את "הר אדונ-י" המופתי, ימצא את אותה הכתיבה ואת אותה רוח גם בנובלה הקצרה הזו. כתיבה פיוטית, עשירה. כבר כתבו אחרים, ואני נוטה להסכים, שאם ב"הר אדונ-י" הגיבור היה נער מתבגר, שנחשף לאהבה ראשונה ולעוולות העולם, הרי שכאן הגיבור הוא אותו נער רק מבוגר בארבעים שנה. הוא חסון, יציב, שתקן, מחוספס, מתבונן בתופעות, ומקבל את המציאות כפי שהיא. הוא מאמין בגורל, ובכל זאת הוא לא יחשוב פעמיים וברגע שהוא מזהה עוול, הוא יפעל, גם אם מדובר בפעולה קיצונית. מיוחד ומתאים לימים סגריריים ומבורכים לאדמה כמו אלו.