ביקורת ספרותית על שלושה סוסים מאת ארי דה לוקה
ספר טוב

---

הגיבור שלנו כך מספר, קורא רק ספרים משומשים. משעין אותם על סלסילת הלחם, מסובב דף באצבע, והוא נח לו על מקומו. ככה הוא לועס וקורא. רוב הזמן הוא תמיד אורח לעצמו חברה. טוען שכדי למלא חדר מספיק מכשיר קפה על האש. זו הדרך שלו לומר לנו שהוא בסדר עם "הלבד" שלו. ולפעמים עולים בו זיכרונות. נזכר בביתו בטורינו עיר של חיילי שחמט שקמים נגד כל האחרים על הלוח. הוא הגיע לארגנטינה כמו שבעת מיליון המהגרים שהגיעו מאיטליה לשם. יום אחד כשטייל על הר גבוהה התאהב בדבורה נערה יהודייה והלך אחריה כעיוור ולבסוף מה שנשאר לו ממנה היה כאב גדול. כי ככה זה מלחמות או שהן בלב או על הקרקע. אחרי דבורה הוא ברח רחוק כדי לשכוח את הכאב.למזלו הייתה לו תעודת זהות נכונה בכיס ושוב המוות החטיא אותו.

הספר הוא רומן על תשוקה גדולה לחיים שמתהפכים עליך בשניות ועל איך החיים זורמים כמו אוקיאנוס אטלנטי בלתי צפוי. בעבר נלחם נגד דיקטטורה בארגנטינה נפגע ונפצע. היה מעורב ברצח נקמה ואחר כך ברח לקצה השני של הארץ כדי להתחבא ולעכב את המוות.
הוא ידע והכיר את בדידות העצים והאדם. ידע שהעץ מקשיב לשביטים, לכוכבים, לנחילים ושומע את הסערות על השמש. תיאר את העץ כאדם.
שאים מגיע מהמשתלה להיקלט לקרקע לא מוכרת הוא נבוך כמו נער מן הכפר ביומו הראשון בבית חרושת.
הטבע והגנים היו חלק ממנו כי ידע להקשיב לאדמה ולפיכך היה גנן לפרנסתו. הכיר את רגבי האדמה ופוריותה. ידע בידיו לטפל בגן כמו באישה. המטאפורות כפי שאתם בוודאי כבר מבינים מושלמות כמו ניגון שיר.

בערב בבדידותו כשהשמש נטתה לשקוע היה מוריק את עמל היום ביין טוב מול הפסטה, האורגנו והעגבניות הסחוטות. כשאכל לבד מול ספר רוסי והיה שקוע בטעמים של החיים וצייר לנו מחשבותיו עלתה בו תובנה יפה לגבי ספרים:

"זה מה שספרים צריכים לעשות, לשאת את אדם ולא שאדם יישא אותם, לפרוק את היום מן הגב, לא להוסיף את הגרמים של הנייר על חוליותיו".
התרגום מאיטלקית והתובנות מושלמים וכל כך יפים לטעמי.

כשלילה לכדה אותו במבטה במסעדת הפועלים קורא ספר חשקה בו. בערב מצא את המספר טלפון שלה בתוך ספר ורץ להתקשר. והנה הדרך שלו לומר שאם הוא עושה את הדבר הנכון בחיים הם מעיפים אותו למעלה: "הגוף מציית ומציית לכל מה שאני מעמיס עליו. אבל אחרי שעשיתי מה שנכון לעשות הוא שולח אותי לתפוס רוח. גורר אותי בעליזות אל ריק".ואז כשניפגש עם לילה הוא הרגיש את הנפוליטני שבו שרוצה לגרום לה לצחוק.ותאורי האהבה ביניהם משובבים נפש.

יש ספרים מיוחדים כמו זה שלופתים אותי חזק לא בגלל העלילה אלה הפיוט של השפה שנקראת כמו שיר. הציטוטים פה הם בכל עמוד ובכל דף. (ניסיתי לרכז כמה בין השורות) לא תמיד מבינים את ההקשר או המטאפורה שארי דה לוקה ביקש לומר. אז קוראים שוב ושוב עד שהמילים מסתדרות לתבניות שמניחות את הדעת ואז ההתפעמות ממהרת לבוא והיופי נגלה לעיני. אם הייתי יכולה לתת כוכבים על הפיוט לדה לוקה הם היו מכסים שמים. אך העלילה בכנות פושרת למדי למי שאין לו סיבה וזמן לקרוא מילים מפייטות.
יש משהו בכתיבה של דה לוקה האיטלקי שמזכיר עולם ישן. הצורה שהוא מדבר על הטבע והאדמה זה מבט של זקני השבט שלנו בעולם. כמו מסורות ישנות שלא הולכות לאיבוד בבליל הזמן. כמו הנשים ביון לבושות שמלות שחורות כשאנחנו נוסעים לבקר בכרתים או הטרסות והכרמים באיטליה והמזקקות הביתיות. זה עולם ישן והיזכרות בו יום אחד תיעלם מפי זקני השבט ויישארו לנו רק ספרים לקרוא על כך כמו זה ולהתרפק.

אז הנה סופר ואדם כלבבי שגם חושב שספרים יכולים להזיז אנשים ויש במשפט הרבה שמשותף פה לאנשים שהם אוהבי ספרים מושבעים.
"אני נוטל את הספר שנשאר ללא ניע בקיפול, אני חוזר אל אופן הליכתו של מספר אחר, אל נשימתו. אם גם אני אחר, זה משום שספרים, יותר משנים וממסעות, מזיזים את בני האדם.

» ביקורות נוספות של חני
» ביקורות נוספות על שלושה סוסים