ספר טוב
הביקורת נכתבה ביום שישי, 28 בספטמבר, 2007
ע"י ligth angel
ע"י ligth angel
ניגשתי אל הספר הזה ללא ציפיות מרובות. הספר הקודם של דה-לוקה שנפל לידי, האוטוביוגרפיה "היפוכו של אחד", לא הרשימה אותי יותר מדי. ההמלצות ששמעתי על "הר אדוני" היו מסויגות, למרות שרבים טענו שזה ספרו הטוב ביותר. למרות זאת החלטתי לנסות- ולא התחרטתי לרגע.
הר אדוני מכיל, בכלליות, מספר דמויות שנעות סביב הדמות הראשית (נער בן 13 מנפולי עם משפחה מתפוררת) ומותירות את חותמן בחייו. הספר כתוב במעין יומן- קטעים קטעים של מחשבות, אסוציאציות והתרחשויות שמוצגים במינוריות ובעדינות, כאילו נאמרים לך בלחש, כמעט חסרי חשיבות. הרבה דברים קורים שם- אמו של הנער חולה ומועברת לבית חולים, אביו מתפרק, הנערה מהקומה השניה מלמדת אותו שלב אחר שלב איך עושים אהבה, ידידו הסנדלר היהודי מתכנן לפרוש כנפיו ולעוף לירושלים ועוד לא מעט סיפורי חיים, שאם היו מוצגים אחרת ומסופרים אחרת יכלו לבנות טלנובלה מרשימה סוחטת דמעות. במתכונתם הנוכחית הסיפורים בונים בשקט הזה מין עולם אחר, חציו חלום וחציו מקום שרחוק מאיתנו מרחק שנות אור. הייתי מוכנה להאמין שכל הדברים הללו התרחשו באמת רק משום שזה מדינה רחוקה בתקופה רחוקה (אחרי מלחמת העולם השניה). משום שזה מקום שבו כמעט אין כללים, מקום שבו ילד נשלח לעבוד בגיל 13 ונחשב כבר לגבר, ילדה מספקת שירותי מין לבעל הבית כדי שלא יגרש את משפחתה מדירתם השכורה ואדם מבוגר מספר לך בפרטי פרטים איך הכנפיים שלו יבקעו מתוך הגיבנת והוא ילמד להפעילן ויעוף איתן לאן שירצה.
ובכל זאת, אין שם תחושה של סיפורי אגדות מקושקשים. כל הווייתו של הספר נובעת מהחיים המחוספסים, המלוכלכים, והמבט דרך עיני ילד שרק החל להתבגר רק צובע את הגסות הזו בצבעים רכים ומעדן אותה. אין שום אכפתיות ודאגה שבעולם שהם חיים בו, אין מי שמתייחס לילדות כאל נכס ראוי לשימור, הכל מצביע על כך שהחיים קשים ויש להבין זאת כמה שיותר מוקדם. גם הילדים עצמם לא חיים באשליות וכבר בתחילת הספר לומדים לדאוג לעצמם. עם זאת, דרכם מצליחים להגיע לידי ביטוי גם תכונות יפות יותר של האדם, חמלה ואנושיות ואפילו אהבה, והספר מסתיים כמשהו שלם ומופלא למדי.
סיימתי אותו בהרגשה של התעלות. אני מודעת לעובדה שזה ספר 'מצב רוח', שלא ניתן לקרוא בכל מצב. הוא מתאים לזמנים שקטים- לקריאה בבית ריק, בלילות או ביום כיפור. אי אפשר לקרוא אותו בחוסר סבלנות או בציפיה לפואנטה. לא כל אחד יתחבר למינוריות הזו, לא כל אחד ירגיש את הקסם וגם מי שירגיש לא בטוח שיצא בתחושה מופלאה כמו שאני חשתי. ובכל זאת, אם יש לכם את הזמן והסבלנות, כדאי לנסות. לעצור את השעון לשעתיים-שלוש, לקחת כוס תה חם ועוגיות, להתיישב במיטה ולקרוא לאט לאט- להתענג על השפה הפשוטה, לעצור על קטע מעורר מחשבה, לקרוא שוב פסקאות יפות במיוחד. זה עדין ופשוט כמו פריטה על מיתר חבוי.
ונקודה אחרונה, שדי הרגיזה אותי- בסוף יש עמוד וחצי שהוסיף העורך, עם תקצירו והערותיו, שלדעתי הרס לחלוטין את כל הקסם שהספר ניסה לבנות. כל מה שהיה מעורפל ולא חד-משמעי בסיפור עצמו, הפך העורך לעובדות מוצקות ומובנות לכל. הזדעזעתי לגלות שפעם הקטע הזה היה התקציר שבגב הספר, ואין ספק שהיה זה רעיון מצוין להזיזו משם, אבל גם בתוך הספר אין לו מקום. למעשה, אני חושבת שאת מחשבותיו ראוי לעורך לשמור לעצמו או לחלוק אותן עם מי שמעוניין בכך. לי זה רק הרס, ואני בטוחה שלעוד הרבה אחרים.
2 קוראים אהבו את הביקורת
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
