זהו ספר שמורכב מבבושקות של סיפורים, נפולי לפני ,אחרי ובין הפצצות של מלחמת העולם השנייה.

הוא..(הגיבור הנפלא של העלילה) גר בחדרון בבניין, היה לו את השוער גאנטו שהיה כמו האב הרוחני שלו .בבית ספר הוא נחשב לילד עני, את רוב זמנו בילה בחצר הפנימית של הבניין ששם היה משחק ומשתובב ותמיד הרים מבט אל אנה שהשתקפה בזגוגית כמו חלום בלתי מושג..
בשכונה קראו לו "קופיף" כי היה תמיד מצליח להיכנס לכל החורים האפשריים כשהכדור התדרדר ולהחזיר אותו למשחק הכדורגל עם הילדים הגדולים, והם העריכו אותו בשל כך, הוא הרוויח את אמונם. מפעם לפעם היה מכוון את העיניים לשלוליות ששם אנה הייתה משתקפת ונעלמת.

הקופיף היה ילד יתום בנפולי שלאחר המלחמה, שנת 1943 . יום אחד כשחיפש כדור מצא מחבוא ,זה היה חדרון עם שירותים ומיטה, היה שם גם ספר תנך וגם את ארבעת המוסקטרים. הסיפור הוא שיום אחד בליל הפצצה אווירית דון גאנטו השאיר את השער פתוח והילד היהודי השתחל לבניין ,עמד שם וקרע את הטלאי הצהוב מהפיג'מה שלו .הוא התחבא שם חודש וספר את הדקות שבה המלחמה תסתיים .ויוכל לברוח לארץ הקודש.

בשביל נפולי והעולם העניין המלחמתי היה בשביל החירות, בשביל הילד היהודי זה היה החיים עצמם.
דון גאנטו לא סוחר בבשר חי לכן החביא את הילד היהודי לא כמו אלה שהלשינו עליו .הוא היה ערב לשלומו.
בזמן המלחמה הגרמנים ביימו מלודרמה, הם פרצו לחנויות ואז הזמינו את האנשים לבזוז אותה, כשההמון גדש על החנויות הם הסריטו סרטי תעמולה איך החייל הגרמני מתערב ומונע ביזה.

ועוד סיפר שיום אחד אמר לילד היהודי שכהאמריקאים ישחררו את נפולי ביחד עם התקוממות העם הוא ייצא לחופשי. הילד ביקש מדון גאנטו שישליך אבן למים כי מחר ראש השנה ליהודים ותתחיל שנה חדשה ולכן חייבים להיפטר מכל החטאים. הוא רצה שהיום הזה יהיה היום שלפני האושר,כי אם המלחמה תיגמר מחר הוא יהיה מאושר. דון גנאטו השליך את האבן. ויום למחרת בספטמבר החם באמת נגמרה המלחמה כשהאמריקאים והתושבים הגאים של נפולי הדפו את הגרמנים .

לאחר שנים כשפגש במקרה או לא במקרה את אנה אמרה לו שהיא הגיעה מזרע שנדד בזנב קרח של כוכב שביט. והוא אמר לה שהוא הגיע מהחצר הפנימית הסגורה ששם היה משחק רוב הזמן, הוא לא היה מרים עיניים לשמיים אלא לחלון שלה. מבחינתו חלונה היה כמו שמיים שיורדים אל האדמה. ועכשיו שהוא מאושר כל כך שהיא ירדה מהזגוגית. האושר גרם לו להתרומם באוויר. והזמן מבחינתו ,הוא כמו מכתב ואנה חתמה אותו בנשיקה .

הליטוף של אנה הסיר ממנו את הפחד כמו מטלית שמסירים ממנה את האבק. היא שאלה אותו מה הטעם של הכוכבים ,כמו סוכר גבישי או כמו מלח? אך הוא לא טעם אמר לה. והיא כן. בבית הילדים נשארה לילות רבים במרפסת שם הכוכבים השירו פירורים שהגיעו לפה. הם היו מלוחים בטעם שקד מר. אנה סיפרה לו על לילות סערה שבהם הכוכבים מתפוררים והאדמה זרועה בכוכבים בלי שיכולה להחזיר לשמיים. לכן היא גומלת בתפילות הודיה .

ארי דה לוקה מספר לנו סיפור כשהמילים שלו מציירות נופים ואגמים של געגועים לחלומות פשוטים של ילדים. לחלום על בית ושני הורים, מקום אהוב לחזור אליו. דמויות אהובות שילדים יחקו, משפטים מחבקים שהורים בדרך כלל מטביעים בילדיהם והילדים אוצרים אותם בלב שנים על גבי שנים.
זהו סיפור מרגש בעיקר על בדידות ואהבה , לא רק אהבה בין גבר לאישה אלא אהבה לחיים, לטבע לראשוניות שבכל דבר שהעיניים שלנו נתקלות בו בפעם הראשונה. זה סיפור על יצרים על איפוק. על מה שהטבע יצר ,נתן ולקח. וכל זה נכתב על ידי אמן רגיש למילים, כזה שמצייר רגשות וגעגועים על דפים ומנציח אותם בקול תרועה .

סימנתי כל כך הרבה כובעים בפינות הדפים כי לפחות בכל דף יש ציטוט שקראתי אותו כמו שיר הלל והודיה לחיים.
ספר נפלא לסיים עוד שנה.

כל כך ניסיתי שלא לקרוא אותו בנשימה אחת,
אני מכיר את עצמי עם הספרים של דה לוקה. אני קורא להם ספרים שמחבלים בזוגיות, כאלה שאין לך סבלנות לחכות לשעת לילה מאחורת, זמן פרטי, כדי לצלול לתוכם, אתה קורא בהם גם כשאתה אמור לעשות דברים אחרים (ולא חסרים..).
אז הצלחתי למשוך את העונג על פני יומיים, ולא היה קל. איזה כיף לקרוא סיפורי חניכה שלו, אני מרגיש שאני בעצמי מתבגר יחד עם הגיבור. חוץ מלומר שהספר הוא עונג צרוף אין לי הרבה מה להוסיף, אולי ציטוט יעשה את העבודה במקומי:

" ועכשיו, מה אני עושה עם האושר? מה אני עושה איתך לאחר שירדת מהזגוגית? מה אני יכול לעשות אנה?
היא נרתעה
"לעשות? איזו מחשבה מוזרה, אתה חושב שיש משהו שצריך לעשות כאן בינינו? כאן אין פעלים ישנם רק השמות שלנו, אין מה להוסיף. כאן נמצאת מיטה, שלא השתרענו עליה ולא התחבקנו עליה, היא יבשה כמו מזבח לפני קורבן.

סופסופ מצאתי זמן שאוכל להקדיש לארי דה לוקה החדש.... אז הקדשתי לו את סופהשבוע, אבל סיימתי תוך שעתיים וחצי.
כקודמיו, גם היום שלפני האושר יפיפה בעיניי.
אבל בשונה מהם, הוא נרקם בעיקר על חכמת החיים מפי חברו של הגיבור, ולא על התהליכים שעובר הגיבור.
עם זאת, הוא חד וחריף. כמו כוסית וויסקי ששותים בלגימה אחת, שמחממת וגם שורפת.

יום לפני האושר ארי דה לוקה
ארי דה לוקה כותב חיים. הוא יכול לכתוב את המילים הכי הפשוטות שכולנו אומרים במשך היום במטאפורות יפיפיות. מספר את המילים בארומה איטלקית מתנגנת, ברגעים אלה אתה נמצא שם יחד עם הגיבורים המיוחדים שלו, הרי מה הבדל בינינו לבינו, מה הבדל בין נאפולי לבת ים או לחדרה ומה הבדל בין הכמיהה שלנו לכמיהה שלו. אין שוני בין הצלילים שהוא מנגן בשכונה שלו לצלילים של ילדותנו בשכונה שלנו, הוא יודע להעביר געגוע הכי טוב שיש. ארי דה לוקה בעיני הוא הכלאה של משורר ומספר סיפורים, טרובדור של מילים המכבד את הזמן של פעם, מסגנן את נפולי הציורית והחושנית, מעדן את הזעם, מרחיב את הטעמים, מכבד את הילדות, הטעמים ואת החושניות האיטלקית. יום לפני האושר הוא ספר מופלא על אהבה וזיכרון, ספר על תרבות, ספר על גיבורים, וכהרגלו אצל דה לוקה הספר הוא עלינו היכן שנחיה, נפולי, בת ים, חדרה, תל אביב, אגן שלם של שפה אחת. ארי דה לוקה יודע לרגש, מצייר את המילים, מעבד את התחושות. עושה מאיתנו אהבה ומוסיקה. ספר מופלא

זאת ההיכרות הראשונה שלי עם ארי דה לוקה. כותב נפלא רק חבל שאני לא יודעת לקרוא באיטלקית אני בטוחה שזה נשמע הרבה יותר טוב. בכול זאת נהנתי מרובו של הספר, קצת קיוויתי שהעלילה תתפתח יותר כי הוא נותן מין ציפייה כזאת למשהו שיספק ויגרום לך להיות מאושר. הספר עמוק ומלא תיאורים ציורים ומילים שנכנסות לתוך הנשמה ומבטאות את הרגשות בצורה יפיפייה וכואבת לפעמים אבל גם זה טוב. אז כנראה שדווקא בגלל שהספר הזה עמוק כל כך ומדבר על מה קורה ביום שלפני האושר, כאלו יגיע יום ובאמת בסוף נהייה מאושרים יש הרגשה כזאת שמשהו מדהים יקרה. ומה שקורה הם החיים עצמם שיגלו לנו. לא קל לקרוא אותו סתם ככה צריך לחשוב על כל סיפור, לקחת את הזמן כדי להבין למה התכוון המשורר... ועדיין יש רגעים שנשארו מיסתוריים בסוף. כמו הערפל של הנמל בנפולי... לפחות ככה דימיינתי את העיר הזאת. מיסתורית, צבעונית ומלאת סודות כמוסים בכל סמטה. אהבתי מאוד את הסגנון של הסופר הזה, אני שמחה לגלות שזה לא נחשב לאחד מספריו היותר מוצלחים כי ככה אני מצפה לקורא את הספרים הקודמים שלו ולהכיר אותו עוד. היום שלפני האושר ותן לנו צפייה, התרגשות, אומץ לוותר על הכל למען החופש או למען אהבה. הספר הזה עוסק בבחירות שלנו בתור בני אדם, אילו בחירות באות מהלב, או מהבטן ואילו בחירות באות מהיגיון. וגם מתי צריך לוותר להמשיך הלאה ולחיות את החיים בפשטות כמו הגיבור של הספר שהאושר שלו לדעתי נמצא בדברים הפשוטים ביותר וגם המרגשים ביותר שקורים לנו בחיים.

במפתיע, לא נפלתי מהכיסא מ"היום שלפני האושר". להגיד את האמת, היה לי קשה מאוד לסיים את ספר זה, למרות אורכו ולמרות העובדה שחלקים רבים נכתבו ביופי כזה שלא ידעתי מה לעשות. איפה נתקעתי?

נכון, לא קראתי את "הר אדוני" בעברית ולכן אין לי דרך להשוות את תרגומי הספרים, אבל היה משהו בכתיבה של "היום שלפני האושר", משהו במילים עצמם שצרמו לי. הסגנון הייחודי של ארי דה לוקה... אין מה לעשות, זה הסגנון. מאוד אהבתי את הצורה בה דה לוקה כתב את הסיפור הכולל שלו. אהבתי את המספר, ובהתחלה גם התעניינתי בחייו. אבל מהרגע שהתחלה הדיאלוג, פשוט לא יכולתי להמשיך הלאה. המילים, הביטויים, האווירה... הכל הרגיש כל כך לא טבעי שלא היה ברור אם האשמה שייכת למתרגם או אולי לסופר עצמו.

מעבר לכך, לא כל כך התחברתי לדמויות. לא הבנתי למה יהיה לי אכפת מהם בכלל. דה לוקה מציג אותם מבלי ממש להיכנס לעומק לבם (חוץ מהמספר, אבל אפילו אתו הרגשתי שההתעמקות הייתה פשוטה וקצת שטחית) ובסופו של דבר מונע מהקורא להתחבר לעולמם. כמו כן, הסיפורים ההיסטוריים, למרות היותם מעניינים ומחנכים, לא כל כך מתאימים בסיפור כל כך קטן. רציתי לדלג אל חלקים אלו ולא הבנתי את מקומם בספר.

בסופו של דבר, "היום שלפני האושר" התחיל בצורה טובה והסתיים בחוסר עניין. היה לי קשה לקרוא את קטעי הדיאלוג ולא היה לי דחף להמשיך ולסיים את הספר. היו כמה רעיונות טובות במהלך הספר אבל לרוב לא התחברתי.

למען הגילוי הנאות, אני חייבת לומר שלא הצלחתי לגמור את הספר.

לא מפני שהוא קשה לקריאה, מה פתאום...
רק בגלל ריח ההתיפיפות והעמדת הפנים שהעיק עלי.

"הר אדוני"? גדול.
"שלושה סוסים"? מקסים
"היום שלפני האושר" - כבר היה יותר מדי. אותן רפליקות שחוזרות על עצמן, משפטים קצרים שכאילו מכילים תבונה תהומית או יצירתיות ומקוריות יוצאות דופן, אבל בעצם באים כולם מאותו מאגר סופי של התחכמויות כאילו ליריות.

די, נמאס. לא עוד ארי דה לוקה בשבילי.

ספר חביב, מסופר דרך עיניו של ילד ללא משפחה בשלהי מלח"הע השניה, המאומץ ע"י שוער בניין המשמש עבורו מורה ואב, מלמד אותו את הלכות החיים וקורא מחשבותיו. הילד מצפה לפגוש נערה (אוטיסטית?) המביטה מחלון בקומה השלישית ונפעם הוא מחכה להרגשה שתהיה לו ביום לפני האושר.
כדרכו ושפתו של דה לוקה, עשיר בדמיון ובחום אנושי.

עוד ספר של ארי דה לוקה שמתורגם לעברית. עוד יצירת מופת.
אולי אני מגזים, אך לא יותר מדי. ספר כתוב בשפה מיוחדת לו ( יש להודות למתרגם), פיוטי מצד אחד ונוקב מצד שני. כמו בכל הספרים שלו שתורגמו לעברית מופיעה דמות חיובית של יהודי. אפשר היה לחשוב שהסופר יהודי - אך הוא לא.
בקצור הספר מומלץ מאד לקריאה.